אפרת שלם - ‎צעיר ירה בחברתו בזמן שישנה והתאבד (כל התצלומים: מתוך התערוכה)

 גישתה של אזולאי פורצת את הגבולות, נזילים ככל שיהיו, המגידירים "תערכות אמנות", ומערערת על השאלה מה אמורה או צריכה תערוכה להציע לצופה ומהם הם האופנים שבהם היא עושה זאת. מכיוון שכך, לא היה מפתיע שבשיח הגלריה שנערך בתערוכה עלתה השאלה "אז למה תערוכה?" מיד לאחר שאזולאי וחיים דעואל לוסקי המשתתף התערוכה, תיארו את ההיבדלות ההולכת ונמשכת שלהם מעולם האמנות, עולם שמבחינתם עוסק בעיקר בדימוי החזותי והשלכתיו האסתטיות. התשובה לשאלה זו, לגישתה של אזולאי (אף על פי שלא נאמרה במפורש במהלך שיח הגלריה), היא "למה לא?" מדוע להגביל את ההגדרה "תערוכת אמנות" ולא להרחיב ולהעצים אותה כמדיום המאפשר, בשל תכונותיו הייחודיות, ליצור חלל ניסיוני לרעיונות חדשים הנובעים מהזירה האתית והפוליטית ואינם נוגעים רק לתחום האסתטי.

תצלומים שלא צולמו" ממשיך את המחקר והתערוכה הקודמת שהציגה אזולאי ב"זוכרות" - 'אלימות מכוננת 1947-1950 גנאולגיה חזותית של משטר והפיכת האסון'. שתי התערוכות מתמקדות באופן בו צילום יכול להעניק לצופה קריאה נוספת של מה שאזולאי מכנה "אסונות משטריים": אסונות שהם תוצר של המשטר אך אינם מאופיינים כאסון תחת המשטר שבמסגרתו הם מתרחשים (ראה אריאלה אזולאי, אלימות מכוננת,1947-1950, רסלינג 2009), אולם בעוד בתערוכה הקודמת הוצגו רק תצלומים קיימים שנאספו בארכיונים, בתערוכה הנוכחית מציגה אזולאי פרוייקטים של גופים לא ממשלתיים כמו "בצלם", לצד עבודות של אמנים פעילים בזירת האמנות העכשווית כדור גז, אפרת שלם ומיקי קרצמן ובועז ארד. הבדל נוסף בין התערוכות הוא שבניגוד ל"אלימות מכוננת", שהתרכזה ב"אסון המשטרי המכונן של 48", במילותיה של אזולאי , התערוכה הנוכחית עוסקת באלימות שהתקיימה ונמחקה מהמרחב הישראלי באופן רחב יותר.

בועז ארד ומיקי קרצמן - עין זייתון

בין העבודות המוצגות אפשר למצוא את הפרוייקט המתמשך של מיקי קרצמן ובועז ארד, המתעד מקומות שאירעו בהם מקרי טבח ב1948 כפי שהם נראים כיום, כאשר לצד כל צילום מצויין המקום והטבח שנעשה בו. בעבודות של דור גז (שחלקן הוצגו בתערוכת היחיד שלו "גיאורגופוליס", במוזיאון פתח תקווה) עברה של העיר לוד (אל ליד), מבצבץ בסדרת תצלומי חורבות החבויות בתוך הסדר האורבני הנוכחי. אזולאי עצמה מציגה בתערוכה שלוש סדרות של רישומים המובססים על תצלומים מתוך ארכיון הוועד הבינלאומי של הצלב האדום בג'נבה. היא שחזרה את התצלומים המתארים גירוש פלסטינים מבתיהם בעזרת נייר ועיפרון, לאחר שלא קיבלה אישור להציג את התמונות עצמן. פרוייקט נוסף הוא תצלומים מבויימים של ארגון בצלם, שבאמצעותם ממחיש ומשחזר הארגון את שיטות העינויים של השב"כ. אחת מסדרות התצלומים החזקות ביותר בתערוכה היא זו של אפרת שלם, המתעדת זירות רצח של נשים בישראל. התצלומים, קטנים ומצמררים, מציגים את המקומות הריקים מאדם ולצדם משפט או שניים המתאר את המקום ואת הנרצחת.

בצלם - אחת משיטות העינויים בהן משתמשים חוקרי שב"כ. ראשו של הנחקר מכוסה והוא נקשר לכיסא נמוך, לפרק זמן ארוך

השילוב בין תצלומים שצולמו במסגרת עבודת תיעוד של מוסדות אזרחיים לצד תצלומים שנוצרו תחת מטריה אמנותית, והעובדה שהאירועים המדוברים: רצח, גירוש, עינויים ואונס, אינם מוצגים בעבודות עצמן, מאלצים את הצופה לבצע קריאה מחודשת של התצלומים. הצופה נדרש להנכיח את האלימות שהתרחשה במקומות המתועדים בעזרת הפער בין התצלומים לטקסט המלווה אותם, ובכך מפעיל את מה שאזואלי מכנה "דמיון אזרחי": פעולה פוליטית הדורשת מעורבות אקטיבית ונובעת מתוך הפעולה האוצרותית. בכך מייצרת אזולאי שיח שבעודו מזמין את הצופה להתבוננות מעמיקה בעבודות, מסיט את הדיון אל מעבר לגבולות השיח האמנותי. הצופה נדרש ליצור מציאות חלופית לזו הנחשפת בתמונה, ודווקא פעולת הדימיון הזו מאפשרת לו התבוננות ביקורתית במציאות. בכך, הופכת התערוכה לחלל שבו מציאות חלופית נעשית אפשרית, ושיח שקודם לכן לא ניתן לו ביטוי באופנים אחרים, צף ועולה על פני השטח.

התשובה לשאלה "אז למה תערוכה?” הופכת לפתע ברורה הרבה יותר.