בתגובה על "מי אמר זכות השיבה" מאת עקיבא אלדר ("הארץ", 12.3)

בעקבות פסיקה של בית הדין האירופי לזכויות אדם בתביעה של פליטים קפריסאים, מבקשים עקיבא אלדר ופרופ' איל בנבנשתי לקבוע, כי על זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים חלה התיישנות. בחינה מקיפה של הפסיקה מביאה למסקנות אחרות.

פסיקת בית הדין אינה עוסקת בזכות השיבה, אלא בזכויות רכוש. "הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין" אימצה ב-2005 חוק תביעות רכוש ופיצויים, שבעקבותיו הוקמה "ועדת מקרקעין" הפועלת עדיין. פליט מצפון קפריסין, שהותיר בה נכסים, יכול לתבוע השבת בעלות עליהם או פיצויים. התובעים אינם נדרשים להציג בהליך "זיקה רציפה עם המקום", אלא רק להוכיח שהיה בבעלותם.

טורקיה, הנתבעת, הצהירה במשפט שאינה מתנגדת עקרונית להשבת רכוש. עד נובמבר 2009 פסקה הוועדה פיצויים והשבת בעלות ברוב גדול של התביעות.

במקרה הנוכחי פנו התובעים לבית הדין האירופי, כשהוועדה בצפון קפריסין לא היתה קיימת עדיין. בית הדין החזירם להליך הסטנדרטי בוועדה שהוקמה מאז. בית הדין לא "דחה באכזריות" את הטענה על ערך רגשי בשל שורשים משפחתיים, ולא שלל את רלוונטיות ההצהרה של פליט על קשר למקום מסוים כבית. הוא הצהיר שיש לכלול כל זאת בשיקולים, וקבע רק, כי לא תמיד יש לפסוק באופן אוטומטי על השבת הנכס. במקרים שהנכס יוחזר לבעליו הפליט, הנחה בית הדין את הוועדה לפצות בכסף את המחזיקים הנוכחיים, שייאלצו לפנותו.

איש אינו כופר בצורך לאזן בין זכות הבעלות של פליט על רכושו לבין זכויותיו של המחזיק בנכס בפועל. גם הפליטים הפלסטינים אינם עיוורים לצורך למצוא פתרונות גמישים למקרים שבהם הנכס אינו פנוי. עיקר התביעה כיום, כשרוב הבתים כבר נהרסו, הוא שיבה למולדת ולאזור המוצא.