ביום שני נתקלתי בד"ר יורם פרי, לשעבר עורך "דבר", לשעבר חבר הנהלת הקרן החדשה לישראל, ולשעבר חבר מפלגת העבודה. הוא התחיל בהתקפה: איך אתם מנהלים מסע כל כך מקרתיסטי נגד הקרן החדשה? אז ככה, אמרתי לו, המקרתיזם האמיתי הוא של מי שהופך את מדינת ישראל למצורעת. הרי לא מדובר ב"חשיפת מידע". מדובר בשורה של גופים עם אג'נדה פוליטית מוצהרת, שהמכנה המשותף שלהם הוא התנגדות למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

נניח רגע לשאלה "מיהו מקרתיסט? - מי שהופך את ישראל למצורעת, וקורא לזה "ביקורת", או מי שחושף את השקרים ואת שנאת ישראל. בואו נבדוק מהו שמאל, ומיהו שמאלני. השמאל ההיסטורי הקים את מדינת ישראל. השמאל ההיסטורי הוא ציונות, עלייה, חלוציות, בנייה, הקרבה והגשמה. ללא השמאל ההיסטורי לא הייתה קיימת מדינת ישראל. ד"ר יורם פרי הוא נצר לאותו שמאל.

משהו קרה לשמאל הזה. לחלקו. פעם ועוד פעם כתבתי בעבר על השמאל האנטי-ציוני. אלא שעשיתי לעצמי עבודה קלה. משום שההבחנות כבר הפסיקו להיות כל כך פשוטות. ופרשת הקרן החדשה מבהירה את העניין. הקרן נשלטת על ידי "בוגרי" השמאל ההיסטורי. הם חלק מהמחנה הציוני. הם באים ממפלגת העבודה וממרצ. לא מבל"ד ולא ממק"י. והנה, הם אלה שמצויים במוקד המחלוקת. משום שאת ההון שהם מגייסים הם מעבירים גם לעמותות שמצויות בקצה האנטי-ציוני.

אפשר להיות שמאלני ציוני

הקרן עושה גם עבודה ראויה. פעילות נהדרת בתחום מעמד האישה וזכויות האדם. סיוע לעמותות לגיטימיות. פה ושם, רחמנא ליצלן, אפילו לגופים ציוניים. אבל זה לא פוטר את הקרן מהצד האפל שקיים בה. ניקח עמותה אחת לדוגמה. רופאים לזכויות אדם. זו עמותה שעוסקת בעבודה נפלאה. טיפול בפלסטינים, מרפאה לזרים ולפליטים. ויש צד נוסף. דמוניזציה של מדינת ישראל. הארגון היה פעיל בבריטניה בהעלאת טענות ארסיות נגד ההסתדרות הרפואית הישראלית, ונגד היו"ר שלה, ד"ר יורם בלשר, שהפך ליו"ר ההסתדרות הרפואית העולמית. לטענתם, רופאים ישראלים שיתפו פעולה בעינוי עצירים.

מי שהתייצבו להגן על ישראל היו אנשי שלום מובהקים. לפעמים אלה אנשי "שלום עכשיו" בבריטניה, שעושים עבודה מצוינת בעד ישראל. אחד המגנים הפעם היה פרופ' מייקל בלום, מבכירי הרופאים בבריטניה. הוא התייצב מול משמיצי ישראל. מייקל הקים קרן למען ילדים פלסטינים. פוליטית הוא שייך למתחם של מרצ ושלום עכשיו. אבל הוא לא שונא ישראל. וכך ניצבו להם, זה מול זה, איש השמאל פרופ' בלום, מול ארגון השמאל "רופאים למען זכויות אדם". בלום שילם על כך מחיר אישי יקר. הוא טוען שלראשונה נתקל בתופעות אנטישמיות. גם מצד יהודים, שמכונים, בנוסח אורווליאני - "פעילי שלום".

אז מי מהם הוא "שמאל"? גם וגם. הבעיה היא שחלק ניכר מהשמאל הישראלי, שהקרן החדשה היא גורם מרכזי בתוכו, סובל מ"תסמונת פרי". במקום להקים חומת הפרדה בין השמאל השפוי, ההומני, ובין הגופים ששוללים את קיום מדינת ישראל - הם תומכים בהם. העובדה שהקרן החדשה מאפשרת לגופים שחרתו על דגלם את חיסול ישראל להיות סמוכים על שולחנה, היא הבעיה. משום שהפעילות הראויה למען זכויות אדם, למען הגנה על חלשים ועל מיעוטים - אינה מעניקה תעודת כשרות לתמיכה בגופים השוללים את זכות הקיום של ישראל.

ויש עוד שמאל אחר. למשל, ד"ר אלכס יעקובסון, שהיה חבר הנהלת הקרן. לפני שנים הוא התפטר. הוא לא יכול היה לשאת את החרפה, של סיוע לגופים אנטי-ציוניים. הוא זיהה, כבר לפני שנים, את השינוי בכיוון. הוא הבהיר את הדברים במכתב ההתפטרות שלו. הנה, אפשר להיות איש שמאל, ציוני והומני - בלי לסבול מעיוורון או מ"תסמונת פרי".

השמאל מתעקש להפוך לשוליים סהרוריים

הבעיה קיימת גם בתקשורת, שהשבוע נשמעו בה טרוניות נגד "מעריב". שתי עיתונאיות בכירות, הן עצמן מ"מעריב", טענו השבוע ש"ארגון 'אם תרצו' הוא גוף לאומני שקורא לביטול חופש הביטוי". היכן הן שתי עמיתותיי, מרב דוד ומיה בנגל, כאשר מדובר ב"עדאלה" וב"זוכרות"? הרי מדובר בשני גופים שמסתתרים מאחורי "חופש הביטוי" ו"שיח הזכויות", אבל קוראים לחיסול מדינת ישראל, בוודאי כמדינה יהודית ודמוקרטית. מדוע זה לא מפריע להן?

כאשר פרופ' נעמי חזן, יו"ר הקרן, חוזרת על המנטרות של "זכויות אדם" או "חופש הביטוי", היא מפספסת את העיקר. היא מתעקשת לא להבין את הביקורת. זכותם של שונאי ישראל להפיץ רעל ולאמץ אידיאולוגיה של שלילת זכות הקיום של ישראל. השאלה היא, מדוע הקרן צריכה לממן את זה? והשאלה היא, מי כאן בדיוק עוסק בזכויות יסוד? מי ששולל את זכות היהודים למדינה משלהם, או מי שחושף את האג'נדה הזאת, שנתמכת על ידי הקרן החדשה?

הבעיה לא התחילה השבוע. כבר בשנת 2003 חיברו משה איפרגן ורן ברץ דוח מפורט על הכיוונים שאליהם הולכת הקרן. כבר אז נחשפה העובדה שהקרן מנצחת על שורה של ארגונים שמנסים לשנות את הזהות של ישראל - ממדינה יהודית ודמוקרטית ל"מדינת כל אזרחיה". כבר אז התברר שהקרן תומכת בארגון כמו "חלונות", שחרת על דגלו את זכות השיבה. כבר אז התברר שרבים מהפעילים המרכזיים שקשורים לקרן ולזרוע המבצעת שלו, שתי"ל, הם סרבנים או תומכים בסרבנות. כבר אז התעוררה מיני-סערה. כבר אז ניסו לשלול את הממצאים.

והנה, שום דבר לא השתנה. המצב רק מחמיר. הקרן, בתהליך ארוך, הפכה את עצמה לנקודת החיבור בין השמאל ההיסטורי לשמאל האנטי-ציוני. זו הבעיה. וזה לא ייפתר בכך שהקרן תמצא שלוש וחצי טעויות סטטיסטיות בדוח של "אם תרצו". הבעיה הרבה יותר מהותית. היא התחילה בהתפטרות של ד"ר יעקובסון, והיא תמשיך בלי קשר לגולדסטון. הבעיה היא שיורשי השמאל ההיסטורי מתעקשים להפוך לשוליים סהרוריים.

כל זמן שהקרן הולכת לישון עם עדאלה ועם זוכרות, שלא תתלונן על כך שהכתם של שנאת ישראל מופיע לה על המצח.