הנכבה, גירוש הערבים הפלסטינים מן הערים והכפרים בזמן מלחמת העצמאות, קשה לחשוב אם אתה יהודי-ישראלי. שכבות על שכבות מכסות על הידיעה הזאת. שכבות של צדק הנוגעות בדחייתם של הערבים את הסכם החלוקה של הארץ ובפתיחתה של המלחמה, והנוגעות בפחד מפני איבתם הידועה כבר מן ה"מאורעות", והנוגעות בפוגרומים שנעשו ליהודים במזרח אירופה, ומעל כולן - השואה. ומתחת לשכבות הצדק שוכנות שכבות קשות עוד יותר של אשם. הרי גם בלבו של האדם החדור ביותר בתחושת הצדק וההכרח שהיו בגירוש הערבים מבתיהם והריסתם או תפיסתם, מקננת הידיעה שהוא היה המגרש. קל וחומר מי שאינו חדור בתחושת צדק כה גורפת ואינו חושב שגמול האיבה הוא גירוש ואינו חושב שכך ורק כך אפשר היה לשוב את שיבת ציון, לבוא אל הארץ הזאת ולהתיישב בה עם תושביה הקודמים. כמה דקות רצופות יכול אדם להיות שרוי בתוך הידיעה הברורה כי הוא המגרש היורש?

מדינת ישראל כיסתה על מעשיה. היא הפכה את הכפרים הנטושים לנופים קסומים של חורשות וחורבות. באחד הכפרים הציוריים הללו קם כפר הציירים עין הוד (מתוך תום מופלא בנו ציירי ישראל את כפרם בתוך תמונה; בתוך ה"נושא" האהוב של הציור הישראלי). היא מחקה את שמות הכפרים מן המציאות ומן המפה. המגורשים טואטאו ממקומם כאילו היו פסולת. ומאז הם מטואטאים אל מתחת לכל השטיחים שיכולה הישראליות לארוג.

הצירוף בין תחושת צדק ואשמה הוא קטלני. הוא נועל את התודעה הישראלית מפני מציאותה של הנכבה. ההדחקה במקרה הזה היא כה קיצונית עד שברור כי הישראליות אינה מסוגלת להכיר בה הכרה ממשית. נראה כי בחוש היסטורי דמוני ידעו מנהיגי היישוב ב-1948 כי הם מחוללים דבר שיכולת הכיסוי וההכחשה היהודית עליו תהיה כה מושלמת עד כי ניתן לעשותו באורח גורף וברוטאלי בלי לדאוג לתגובה רצינית עליו מן הצד הישראלי.

כתב העת "סדק" (בהוצאת פרדס) מקדיש עצמו לנכבה - לנכבה של 1948 ולזו ההולכת ונמשכת ממנה ביחסה של מדינת ישראל אל היישוב הפלסטיני ולאדמותיו עד עכשיו. בגיליונותיו המעולים נאספות תגובות תיעודיות ואמנותיות ועדויות לנכבה, במלים ובתמונות. בגיליונו הראשון פורסמה, בין השאר, מסתו הנודעת של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון" וממנה נגזר שמו המעניין: הסדק הוא ברווח הצר שבין מלים שבעצם הדיבור אינן באות לגלות אלא ההפך: לכסות. ומתוך המחשבה הזאת נוצר הקובץ החדש, המרתק, "אל תגידו בגת", שערך חנן חבר.

הקובץ הזה מביא שירה עברית שנכתבה מ-1948 ועד 1958 - המגיבה על הנכבה הפלסטינית - ובין השירים משולבים תשעה דברי עדות שנאספו מפי פלסטינים ופלסטיניות שחיו כאן לפני 1948 ועברו את הגירוש. הדבר הבולט בקובץ השירים המהודר הזה לפני הכל הוא מיעוטם של השירים הללו, כחמישים, שנאספו מכל הספרים ועיתוני התקופה ההיא, והם כמעט כל מה שנאמר על הנכבה בתחום השירה העברית. אחד הדברים המרתקים (והמדכאים) בקובץ, גם אם אינו מפתיע, הוא העובדה שהרצון לראות את אסונם של הפליטים והמגורשים והיכולת למצוא לו ביטוי כרוכים בהשקפה הפוליטית של המשוררים. חנן חבר, במבוא לקובץ, ערך ניתוח פוליטי מבריק למקבץ השירים הזה, כשהוא מזכיר בכל מקרה את שיוכו המפלגתי של המשורר ואת סדר היום הרעיוני העומד מאחורי פירושו את הנגלה לפניו.

השירים נפרשים אפוא בין הרטוריקה הציונית המרוממת והחלולה למדי של ש. שלום, הרואה בשמחה את יישובם של עולים חדשים (ניצולי השואה) בתוך "כפרים נטושים" שנכבשו "בקרב פנים מן הצר" והם יושבים פה "לפוש מסביב למדורה", לבין שיריו של אלכסנדר פן, איש השמאל הרדיקלי, כשיר "כפר שדוד", המשווה את מעשה הגירוש לשואה:

על גדר השועה
למפץ אנחותיו של הבית,
כדגלי השואה
דוממות בשחורן שתי עביות.

אבל הקשת הפוליטית אינה מסבירה הכל. הקטע המובא מתוך הפואמה "פרידה מהדרום" של אבא קובנר הוא מן הביטויים הנוקבים והמעניינים ביותר לאסון הפלסטיני, והוא נכתב על ידי משורר איש מפ"ם בעל השקפה לאומית קיצונית, שבהיותו קצין תרבות בחטיבת גבעתי בזמן מלחמת העצמאות כתב "דפים קרביים" רוויי שנאה לאויב. השורות הללו אינן עשויות מאידיאולוגיה, אלא מראייה ואי-יכולת להתכחש לה:

מי הצית את העיר
ואת יושביה לא העיר
שדותיה עולים כגוילים
זה לילה שלישי חרכים.

והוא מגלה בהליכתם של החיילים העוזבים את שדה הקרב בנגב קולות כפולים: "פסיעה נופלת על פסיעה, - ההולך מי מלפנים?" הגילוי הזה הוא חזק וחודר - ההימצאות במחיצת האחר במקום האחד וההליכה על גבי הליכתו היא מעשית וסמלית כאחד. לרגע שרוי הקורא בתוך חייו הרעים של הכובש. קובנר אינו מקשט את המעשה; הוא רואה בכפרים ההרוסים חזרה על הפשע שנעשה בעיירה גרניקה שבספרד, זו שהפכה לסמל מחריד בציורו הנודע של פיקאסו - "גרניקה על כל גבעה!"

מהלכה השלם של הפואמה הוא לאומי-ציוני כמובן ואין בו אף שמץ של ספק בדבר צדקה של המלחמה, אבל ראיית האסון הפלסטיני היא ראייה אותנטית וקובנר אינו מעמעם את רישומה וגם אינו מנסה באמת לשלבה במסכת הרעיונית. גדולתו היא דווקא ביכולתו להשאיר את הדיסוננס הזה בשירו.

מעניינים במיוחד, מצד הסיבוך הרגשי והמוסרי, הם שיריו של נתן אלתרמן - "על זאת", המגולל מעשה של פשעי מלחמה שעשו חיילים ישראלים והמחזור "מלחמת ערים" מתוך "עיר היונה". אלתרמן, במיוחד ב"עיר היונה", ניסה לבנות מסכת ציונית מוצקה שהצדק וההכרח מובילים אותה מן האסון הנורא אל התקומה, והוא ניסה, בפעם היחידה בחייו, ליצור יצירה שהוא עצמו יבין אותה. המעשה הזה היה התאבדות אמנותית. הוא כמו אסר עצמו בכבלי הרעיון הציוני המשיחי ביותר וניסה להפיח בו שירה. רובה של "עיר היונה" הוא שירה בכוח, שטוחה ונאומית. אבל המתעקש לקרוא אותה יגלה בה מכיתות פזורות של אמת רגשית ומבט חריף שאין שני לו. כזה הוא המבט על הגירוש מיפו - תריסר שורות של מי שראה את הגירוש מיפו וראה מה שראה, והוא נוגע באובדן העשתונות, בהשפלה, בתוהו ובוהו, ויש בו רגש עז וידיעה בדבר האחריות למעשה הזה. מיד אחר כך הוא מוהל את הארס שבתיאור הזה בהצדקה האלוהית לגורל הזה, אבל הקורא היטב יבחין היכן לבו של המשורר נוכח והיכן הוא שותק ומסגיר את השיר לנואם הניחר.

בצד השירים משולבים בקובץ עדויות של מגורשים, אנשים בני שבעים ויותר, שעברו כילדים או נערים את הנכבה. העדויות לקוניות ומעשיות, נוגעות בהרס בתים, אובדן רכוש, הליכה בנחלים, חיפוש אחר מקלטים. הפער בין השירים לעדויות הוא סדק נוסף בתודעה: איזה הפרש גבהים בין הדיבור השירי הנישא, הסמלי, החדור כוונות וחשבונות עד להתפוצץ, לבין קולה החולי של העדות. העדות מכלימה את השירה, השבויה בדיבורה ובסמליה ואובדת בגבהיה וקולה אינו נשמע.