קטעים מתוך החוברת:

הקדמה

חוברת זו מביאה את זיכרון הכפר דיר יאסין והטבח שהתרחש בו ב-1948\4\9. זו פעם שלישית שזוכרות, יחד עם ועד הזיכרון של דיר יאסין, מארגנות אירוע זיכרון בכפר לציון יום הטבח והגירוש. מאז גורשו תושבי דיר יאסין הם נפוצו למקומות רבים בעולם ורובם אינם יכולים לבקר בכפרם. גרעין הכפר היה לבי"ח לחולי נפש "כפר שאול". הוא נותר סגור בפני מבקרים אבל נשתמר בצורה טובה. בית הקברות מוזנח והקברים בו מנותצים. אירוע הזיכרון וחוברת זו הם ניסיון להזכיר את מה שלא זוכרים בישראל. הם חלק מהמאמץ להנציח את זיכרון מעשי הזוועות שנעשו לפלסטינים ב-1948. כי גם אם מוסכם וידוע הטבח בדיר יאסין, הוא לא מונצח באנדרטה או בשלט המכבד את זיכרונם של המובסים.

אפריל 2006

 

---

שיר

בבוקר אביב שייזכר לנצח

נכנסו הכובשים והחלו ברצח

נשים וילדים ברובה וסכין

כי צדק ציוני מתחיל בדיר-יאסין

 

ובזמן שהערב ירד על הכפר

כבר לקחו את כולם ואיש לא חזר

זו הייתה תחילתה של שואת פלסטין

כי תקומת ישראל מתחילה בדיר-יאסין

 

נכדים ונינים במחנות הפליטים

עוד צועדים בנתיב המגורשים והמתים

שנמשך גם היום בעזה וג'נין

כי טוהר הנשק מתחיל בדיר יאסין

 

כפר שאול משקיפה על הנוף בעצלתים

כאן היה אולי בית, פה עוד יש באר מים

דבר לא מפר את השקט העדין

כי מנוחה ונחלה מתחילות בדיר-יאסין

 

ואולי עוד יישובו עם בניהם ובנותיהם

יעבדו את אדמתם ויבנו את בתיהם

הבוקר יביא עידן חדש לפלסטין

ואביב של חיים יתחיל בדיר-יאסין

 

סיימון ג'סטר
מרץ 2003

 

---

דיר יאסין

דיר יאסין היה כפר קטן מצידה המערבי של י-ם, כ-5 ק"מ מן העיר העתיקה. הוא צפה לעמק יפה ולעין-כרם, מקום הולדתו של יוחנן המטביל. זה היה כפר ערבי שלו, בן כ-750 תושבים.

ב-9 באפריל 1948 הכפר הותקף בידי 2 מיליציות- האצ"ל וכנופיית שטרן (הלח"י), שמנו 120 איש. אף ע"פ שהכפריים הצליחו להדוף את ההתקפה הראשונית, חיילים יהודים מקצועיים סייעו ל"פורשים" וכבשו במהירות את דיר יאסין. מה שהתרחש אח"כ היה מרחץ דמים, בו מעל 100 גברים, נשים וילדים פלסטינים נרצחו, רובם בירי מטווח קצר.

הכפריים שנותרו הוברחו או הובלו מזרחה לכיוון י-ם. בתיהם נבזזו, ולאחר מספר חודשים יושבו מחדש ע"י מהגרים יהודים אירופאים.

ב-1953 בצידו השני של העמק, נוסד מוזאון השואה המפורסם ביותר, "יד ושם". המקום, ממנו נשקף דיר יאסין במלואו, גדל לקומפלקס אדיר של שבילים נטועי עצים, המובילים למוצגים, ארכיונים, מונומנטים, פסלים ואנדרטאות, המוקדשים ליהודים שמתו במלחמת העולם השניה. בצידו הזה של העמק מלמדים את העולם לא לשכוח, בצד של דיר יאסין מלמדים אותו לא לזכור.

אם עתיד לבוא שלום לכל תושבי הארץ שבין הים התיכון לנהר הירדן, יש להכיר באמת אודות החיים וההיסטוריה הפלסטינים. "לא לזכור" אינו יכול להיות בסיס לשלום. זוהי שלילת ההיסטוריה והאנושיות של מחצית האוכלוסיה.

בתור הארוע המרכזי והסמלי ביותר במלחמת 1948, טבח דיר יאסין מוזכר מידי שנה ברחבי העולם, כולל שני ארועים מיוחדים בי-ם ולונדון. 3 אנדרטאות קבועות הוקדשו כבר לקרבנות דיר יאסין. מטרתנו לטווח הרחוק היא לבנות אנדרטה הולמת בדיר יאסין, שבו כיום אין אפילו שלט.

שמענו קריאות ל"מחילה מהפכנית", מחילה של אמת וצדק, מחילה שתתרחש במרכזה השבור של י-ם. אלו מאיתנו המחויבים לזכרון ולמשמעות של דיר יאסין, מאמינים כי פיוס כזה צריך לקרות באזור דיר יאסין/יד ושם, באתר הכפר לשעבר.

אנדרטה אמיתית שתראה-לעין בבירור ממוזאון השואה ביד ושם, עשויה להיות לא עוד דרך לצאת מהסכסוך העכשווי, אלא המוצא היחיד ממנו. הנצחה זו היא חלק מתנועת אמת ופיוס, המבוססת על האמונה שרק דרך הכרה אמיתית בארועי העבר יכול להתחיל פיוס בהווה.

אנא הצטרפו לקהילות הפלסטיניות והיהודיות שמתכנסות יחדיו לזכרון השנתי הזה.

למידע נוסף היכנסו לאתר: www.deiryassin.org

 

---

נאום בדיר יאסין

כאן, במקום הזה, בכפר דיר יאסין, נעשה פשע לפני 57 שנה. נרצחו כאן כ-115 אנשים, בהם נשים, ילדים וזקנים חסרי מגן. הפשע הזה החריד את הארץ. אלפים מילידיה הפלסטינים ברחו מהמורא שהטיל עליהם אירוע זה. דעת הקהל העולמית געשה וגם ממשלת ישראל נאלצה להוקיע את המעשה. טבח דיר יאסין היה לנקודת מפנה בהיסטוריה של הארץ. הוא הביא לבריחת פלסטינים רבים מארצם, בהבינם שהגורל שמצפה להם, אם יישארו, יהיה דומה. ומעשי טבח נוספים אכן נעשעו במקומות לא מעטים נוספים.

מאירוע טראגי זה נטווים עד לימינו שני חוטים ברורים: האחד הוא דרכה של המדינה היהודית שמפלה את אזרחיה הערבים, מפקיעה את אדמותיהם, כובשת את מה שנשאר משטח פלסטין ומונעת כל דיון בשאלת מיליוני הפליטים, תוך התכחשות לאחריותה למצבם. החוט השני שהחל בדיר יאסין הוא קריעת הפלסטינים מארצם. כיום, רוב הפלסטינים הם פליטים -כחמישה מתוך שמונה מליון נפש. בשטחי 48 חיים כרבע מליון אזרחים עקורים - נוכחים בארצם אך נפקדים מבחינת שלטון המדינה.

אולם דיר יאסין גם יכולה להיות נקודת מפנה להיסטוריה עגומה זו. אנו, יהודים וערבים המתעקשים לטוות חוט היסטורי שלישי, ודומה שאין מקום ראוי יותר להתחיל במשימה זו מאשר בדיר יאסין. דרכנו אינה דרך של דו-קיום שטחי בין אוהבי שלום, למרות שאנו רודפי שלום. דרכנו גם אינה מבקשת לפתוח דף חדש בין יהודים וערבים, תוך שכחת העבר והפניית מבט זחוח לעבר העתיד, אף שאנו נאבקים למען עתיד טוב יותר לכולנו. דרכנו היא לזכור ולהביט אל העבר, בעיקר תוך הדגשת הצדדים האפלים שבו, שהביאו להקמת מדינת ישראל תוך החרבת חיי הפלסטינים בה. ב-1948 יהודים, שהיוו מיעוט מתושבי הארץ, כפו באקט אלים הקמת מדינה יהודית. כמעשה גנב המנסה לטשטש את עקבותיו, כתבו הציונים המנצחים את ההיסטוריה, תוך טשטוש הפשעים שביצעו והשתקת נוכחותם של הפלסטינים בארצם במשך למעלה מאלף שנה.

אבל הכפר כאן ופליטיו גם הם לא נעלמו. אנו זוכרות ומתעקשות להזכיר לעולם כולו את החיים הפלסטינים שהיו כאן עד 1948 ואת הגירוש של 80% מהפלסטינים ומחיקת 531 מכפריהם. הנכבה היא אסונם של הפלסטינים, אבל היא האירוע שכונן את מדינת ישראל המיוסדת על שלילת האחר, ולכן הנכבה חייבת להיות גם סיפורם של היהודים החיים בארץ. נכון, סיפור לא נוח, וקשה לשמיעה אבל נוכחותו הכרחית כדי לקדם את כולנו לעתיד צודק יותר. לכן אנו זוכרות כאן היום בדיר יאסין את הרוצחים השפלים של למעלה ממאה תושבי דיר יאסין, שאת שמותיהם הידועים של 93 מהם אנו מבקשים לראות ולשמוע. שמות הקורבנות המוקראים כאן אינם זקוקים לתרגום מערבית לעברית ומדגימים בכך שהנכבה היא סיפור משותף ליהודים ולפלסטינים. שמות הקורבנות כמו מדלגים מעל מחסום השפה. אנו זוכרות את דיר יאסין תוך הצבת שלט במקום בו היה בית הקברות של הכפר. אולי השלט הזה כאן, דווקא בשטח של המתים של דיר יאסין, יוכל להציע חיים טובים יותר לכל יושבי הארץ.

ח'רייה אבו שושה,מנהלת עמותת "דיר יאסין בזיכרון" בירושלים לרגל יום השנה החמישים וחמש לטבח בדיר יאסין .

החשיבות של זיכרון זה לא פונקציה של מספר השהידים הפלסטינים, הרי היו מעשי טבח אחרים באותה שנה ובמספרים גדולים יותר, מספר השהידים הגיע ל 93 בלבד ולא250 כפי שפורסם בספרים , אבל התוצאה של הטבח היתה עקירת אלפי פלסטינים מחוץ למולדתם מפחד ואימה בגלל מה שקרה לכפר הקטן הזה שנמצא ממערב לעיר אלקודס , דבר שגרם לגלותם בכל מדינות ערב ומדינות אחירות בדיוק כפי שקרה ליהודים בגרמניה ממעשי טבח ושריפות , אנשי דיר יאסין נטבחו ונשרפו בידי הקורבנות של הגרמנים כך שאלה הוכתמו בדם של חפים מפשע , במיוחד תינוקות שמספרם הגיע ל 31 וזקנים 14, ז"א הם לא הבחינו בטבח בין תינוקות ,צעירים וזקנים המטרה הייתה הרג לשם הרג ,הטבח בדיר יאסין הוא כתם על מצחה של הציונות שלא ימחק את מה שעשו הנאצים נגד היהודים.

ועד עכשיו לא יודעים איפה נקברו רבים מהשהידים ללא כבוד לגופות המתים מהמוסלמים , אפילו בית הקברות הישן שבו נקברו מתי דיר יאסין לא נחסן ממנו חלול -------- על חלק ממנו נסלל כביש וחלק שני הוקם עליו גן ילדים ומה שנשאר הוצאו ממנו שאריות גופות לזרוק אותן פה ושם. אפילו המתים בדיר יאסין חולל כבודם .... איפה הצדק ואיפה המצפון.

הגיעה העת שישראל תכיר בפשע שבוצע נגד אזרחים פלסטינים ותסיים עם השקר של מולדת ללא עם, הם הקימו את מדינתם על חורבות עם אחר שלו יש זכות להתקיים ולחיות בשלום, די עם המלחמות וההרס די לשפיכת הדמים, שני העמים התעייפו מהלחימה ושטף הדמים, ועם שקופח אמור לא לקפוח עם אחר ולהכיר בזכויות שלו.

ישנם מספרי עדי ראייה שרוצים להיקבר כאן בדיר יאסין במולדת האמיתית שלהם. האם יקבלו את זה? האם הם יכולים להירגע ולחשוב שיהיה להם מוות שקט ולא יחללו את כבוד גופותיהם.

לא רק זה – אלא האם יוכלו אנשי דיר יאסין לחזור לכפר השקט שלהם להתגורר בבתיהם , האם יוכלו להקים אנדרטה שתזכיר לשני העמים את הטרגדיה של המלחמות בדיוק כפי שעשו היהודים בהקמת מוזיאונים ואנדרטות בכל רחבי העולם.

מתי תפסיק ממשלת ישראל לבצע מעשי טבח כאלה נגד בני העם הפלסטיני المدنيين العزل , די הרג בדם קר בכל השטחים הפלסטינים. מתי יושתת צדק על האדמה הזו ותוחזר הזכות לבעליה.

 

---

הטבח בדיר יאסין

מבוא

דיר-יאסין, היה כפר פלסטיני ששכן בשכנות ליישוב היהודי גבעת-שאול, מערבית לירושלים-אל-קודס, הערכות בנוגע למספר התושבים בכפר נעות בין 500 ל-1000. מקור הפרנסה העיקרי היה מחצבה שנמצאה בסמוך לכפר. תושבי הכפר חיו בשלום עם שכניהם היהודים וסירבו להשתתף בפעולות איבה כלפיהם גם לאחר פרוץ המלחמה בין שני הצדדים, בנובמבר 1947.

ב- 9 באפריל 1948 כבשו את הכפר יחידות האצ"ל (ארגון צבאי לאומי) והלח"י (לוחמי חירות ישראל – 'כנופיית שטרן') – קבוצות גרילה לאומניות יהודיות, בסיוע נשק של ה"הגנה" – הכוח הצבאי המאורגן של הנהגת היישוב היהודי. במהלך ההשתלטות על הבתים, ולאחר שהוכרע הקרב במקום נטבחו רבים מתושבי הכפר. עם תום מבצע ההשתלטות על הכפר קיבצו לוחמי שני הארגונים חלק ניכר מן הכפריים שנותרו בחיים - בהם כמה אנשי מיליציה וכן אזרחים לא חמושים ולא לוחמים, לרבות נשים, קשישים וטף- ורצחו עשרות מהם... כמו-כן יש עדויות על מעשים של השחתת גופות ואונס. (מוריס 1991)

במשך 55 השנים שחלפו נאסף חומר רב בניסיון לתעד ולחקור את שהתרחש בדיר-יאסין באותו יום. אירועי דיר-יאסין גם שימשו בסיס לויכוח רב-שנים, שהדיו נשמעים גם היום, כשפעמים רבות נעשה שימוש ציני ומניפולטיבי בעובדות לצרכי תעמולה. בסיכום זה קיבצנו כמה ממצאי המחקר והעדויות, כשלצורך השקיפות ציינו בסוף כל פסקה מהו המקור עליו הסתמכנו. כמו כן צירפנו רשימה ביבליוגרפית לעיון נוסף למעוניינים.

רקע

ב- 5 באפריל 1948 החל "מבצע נחשון" – מהלך צבאי של הפלמ"ח (פלוגות המחץ של ה'הגנה') שמטרתו הייתה לפתוח את הדרך לירושלים היהודית שהייתה נתונה במצור. במסגרת מבצע זה התנהל קרב מכריע על הקסטל. כוחות הגרילה של האצ"ל והלח"י לא היו חלק ממתקפה זו. הם סרבו לשתף פעולה עם ה'הגנה' (מפקדה בירושלים הזמין אותם להשתתף יחד בקרב) כיוון שהתנגדו לתכנית החלוקה, ובאופן ספציפי להפיכתה של ירושלים לעיר בינלאומית (חלק מהחלטת האו"ם מ- 1947), אך היו נחושים לבצע פעילות עצמאית. ב-7 באפריל החליטו שני הארגונים לבצע מתקפה משותפת על אחד הכפרים שבאזור ירושלים. הפור נפל על דיר יאסין. שם המבצע: "אחדות לוחמת" – לציין את שיתוף הפעולה, לראשונה, של המחתרות הלוחמות.

דיר יאסין הייתה בחירה משונה מכמה סיבות. ראשית, לכפר היה הסכם אי-התקפה עם הכוחות היהודיים: חודשים ספורים קודם לכן החליטה הנהגת הכפר לא לאפשר לכוחות פלסטיניים להפוך את הכפר לבסיס ממנו יצאו לתקיפת השכונות היהודית במערב ירושלים. בתמורה הבטיחה ההנהגה הציונית, כי דיר יאסין לא תותקף. ההסכם נעשה בפיקוח ההגנה. הנהגת הכפר דבקה בהסכם.

שנית, מיקומו של הכפר אינו בעל חשיבות אסטרטגית להשתלטות על מבואותיה המערביים של ירושלים (מטרתו של 'מבצע נחשון', כזכור). הוא אינו ממוקם בעורק התנועה הראשי, אלא בצדה השני של הגבעה. בנוסף, מסמכים מהתקופה מעידים על כך שחלק מתושביו שימשו, כנראה, מקורות מודיעין עבור ההגנה.

מאז 1948 דובר רבות על איך ולמה נבחר הכפר. ישנם ויכוחים והאשמות הדדייים בהקשר זה, אך דבר אחד ברור: אף אחד ממתכנני המתקפה לא חשב את דיר יאסין למרכז של פעילות עוינות.

ההגנה מגבה את האצ"ל והלח"י:

ההצעה לתקוף את דיר-יאסין הובאה בפני ה'הגנה'. לפי עדות אחת, ניסה מפקד המחוז, דוד שאלתיאל, להניא את שני הארגונים מהחלטה זו, והציע מתקפה על הכפר קולוניה במקום, אך בסופו של דבר הוא ויתר.נתן קריסטל טוען דווקא כי שיתוף הפעולה בין שלושת הארגונים היה ברור ומוסכם מלכתחילה. כהוכחה לכך הוא מצטט איגרת ששלח דוד שלתיאל למרדכי רענן וליהושע זטלר, מפקדי האצ"ל והלח"י באזור:

"אני מבין שאתם מתכננים מתקפה על דיר יאסין. הייתי רוצה להדגיש כי השתלטות על דיר יאסין והחזקתה הם צעד ראשון בתוכנית שלנו. אין לי כל התנגדות להוצאתה לפועל של הפעולה אותה אתם מתכננים בתנאי שאתם מסוגלים להחזיק בכפר לאחר מכן." (נתן קריסטל, בתוךTamari ).

לדברי קריסטל, שם המבצע - "מבצע אחדות" - נועד לסמל את אחדותם של שלושת הארגונים. יתרה מכך, הוא מציין כי שאלתיאל הפציר באצ"ל ובלח"י לכבוש את הכפר במתקפה הראשונה דווקא – ובכך להרוויח את גורם ההפתעה, ולמנוע אבדות רבות בצד היהודי. ה'הגנה' גם סיפקה לשם כך רובים ורימוני יד (שם).

עדים אחדים טוענים, כי ניסו להניא את שאלתיאל מהחלטתו זו. מאיר פעיל, ששירת בשירותי המודיעין של ה'הגנה' (הש"י - שירותי הידיעות) טוען, כי הוא מחה על התכנית באוזני דוד שלתיאל, בטענה שמתקפת המיליציות על דיר יאסין תהיה בניגוד להסכם עם הכפר. לדבריו שלתיאל השיב כי אינו רוצה לסכן את אחדות הכוחות היהודים (זוהי טענה שלא איבדה מקסמה גם היום). יצחק לוי, שהיה מפקד הש"י בירושלים, התנגד לתכנית המתקפה, והציע לשלתיאל לפחות להודיע מראש לתושבי הכפר שהסכם אי-התקיפה פקע, והפסקת האש הסתיימה. לטענתו שלתיאל סירב להצעה זו והודיע, כי לא יזהיר את הערבים בפני אפשרות של התקפה יהודית. McGowan, & Matthew, 1999) ).

טבח מתוכנן מראש?

שאלה טבעית שעלתה במהרה מתוך הדיונים לקראת הקרב הייתה: מה לעשות עם השבויים? לדברי יהודה לפידות מהאצ"ל, היה זה הלח"י שהציע לטבוח את כל תושבי הכפר שלא יברחו. בן ציון כהן מהאצ"ל דיווח שרוב הקבוצה (שלו) העדיפו אכן לרצוח כל מי שיתנגד, וזאת כנקמה על מארב של מיליציה ערבית, בו נהרגו לוחמים יהודים וגופותיהם הושחתו. תמריץ נוסף לביצוע הטבח היה, אולי, "למען יראו וייראו", כלומר: מחזה אימה שנועד להרתיע את הצד הנגדי. McGowan, & Matthew, 1999) ).

לעומת תיאור זה של השתלשלות העניינים כותב בני מוריס כי "כוח הפורשים [הלח"י והאצ"ל] יצא לכפר ללא כוונה לערוך טבח בתושביו, אלא שבמהלך הקרב הם איבדו את עשתונותיהם. אך בכל זאת, קרוב לוודאי שמפקדי האצ"ל והלח"י התכוונו מלכתחילה לגרש את תושבי הכפר" (מוריס 1991).

לימים נשאל בנושא זה מנחם בגין, ראש-ממשלת ישראל ומי שהיה באותה תקופה מפקד ה'ארגון' בתל- אביב. הוא אמר, כי בזמנו הורה ללוחמיו לכבד את החלטות ג'נבה לגבי היחס הניתן לשבויי מלחמה, והציע לעבור עם רמקול ולהורות לתושבי לברוח לעין כרם. לא ברור עד כמה יעילה הייתה הזהרה זוMcGowan, & Matthew, 1999) ).

הקרב

9 באפריל 1948. הכוחות היהודיים התקדמו בשתי קבוצות עיקריות. כוחות הלח"י הגיוע מגבעת שאול ונעו לעבר דיר יאסין כשהם מלווים ברכב שבו רמקול. יחידת ה'הגנה', תחת פיקודו של מרדכי גיחון, התמקמה בגבעת שאול. באותו זמן ממש הפלמ"ח החל בכיבוש מחדש של הקסטל. ב-4:45 לפנות בוקר החל הקרבMcGowan, & Matthew, 1999) ). בגלל טעות בזיהוי חשפו הכוחות היהודיים התוקפים את מיקומם עוד לפני תחילת הקרב, והבהלה והבלבול השתלטו על הכפר. חלק מהתושבים החלו לברוח לעין-כרם, וחלק החל להתארגן ולחסום את יחידת הלח"י שהתקדמה לכיוון מזרח. בינתיים, ירי כוחות ה'הגנה' מגבעת-שאול חסם את חזרתם של תושבי דיר יאסין, ומנע מתושבי עין-כרם להושיט סיוע ללוחמים בכפר. חברי הלח"י הצליחו להתקדם אל תוך הכפר אך נתקלו בהתנגדות: כמה מהגברים בכפר התאספו בביתו של המוכתר הממוקם בחלקו הגבוה של הכפר. מעמדת יתרון זו יכלו לשלוט על חלק גדול מהכפר. האש שנורתה מבית המוכתר גרמה לכך שחלק גדול מהתוקפים היהודים התחבאו. אחרים החלו לנוע בין בתי הכפר ולאסור שבויים, ולפי עדי ראייה פעילות זו כללה גם איומים בדקירה על תושבים לא חמושים, וירי על אישה בהריון McGowan, & Matthew, 1999) ).

אולם ההתנגדות הייתה בסך-הכל מעטה ובלתי מאורגנת, ותוך שעות ספורות הקרב הוכרע. מאיר פעיל מסכם באופן תמציתי את הקרב המוקדם. "הלחימה לא הייתה קשה. אם הם היו חיילים טובים, הם היו יכולים לכבוש את כל הכפר בערך בשעה". ה'ארגון' והלח"י איבדו ארבעה אנשים בתחילת הקרב, ועוד אחד שנפטר מאוחר יותר. חמישה הרוגים, מתוך כ-130 לוחמים, וכן העדר הנזק ליחידות הקטנות של הפלמ"ח, מעידים על כך שההתנגדות לא הייתה מקצועית או במיוחד אלימה. רוב הפצועים היו "פצועים קל" McGowan, & Matthew, 1999) ).

הטבח. העדויות.

על פי עדויות של חלק גדול מהניצולים, הטבח החל אחרי שיחידות הפלמ"ח עזבו את השטח, בעקבות אירוע בו התגלה נשק בבגדיו של גבר שהתחפש לאישה. מפקד ה'ארגון', יהודה סגל (המכונה 'יפתח') נורה ונפצע אנושות על מדרגות אחד הבתים בבוקר הקרב. כשתושבי הבית נכנעו, פתח אחד מאנשי הגרילה בירי לעברם ממכונת ירייה וצעק: "זה בשביל יפתח". בין קורבנות ההוצאה להורג היו לפחות אישה אחת וילד אחד McGowan, & Matthew, 1999) ). זה היה, כנראה, המקרה הראשון בשרשרת. ברור כי הרצח שהתרחש לא היה רצח שבמהלך הקרב, הבתים לא הופצצו ולא הוחרבו.

מצויות בידינו עדויות של תושבי דיר-יאסין עצמם, שנכחו בכפר באותו יום. כן נאספו במהלך השנים עדויות של אנשים שהגיעו לכפר במסגרת תפקידם מאוחר יותר באותו יום או בימים שלאחר מכן, וסיפרו את שהתגלה לעיניהם.

עדה: פהימי זיידן

זיידן, תושבת הכפר, הייתה בת 12 ביום הטבח.

"הם... נכנסו והחלו לחפש את המקום... הוציאו אותנו אחד-אחד... ירו בחתן וכאשר אחת מבנותיו צרחה, הם ירו גם בה. אז הם קראו לאחי מחמוד, וירו בו לפנינו, וכשאמי צרחה, והתכופפה מעליו – היא נשאה את אחותי הקטנה חדרה, שעדיין ינקה – הם ירו גם בה."

הילדים התחילו לבכות ולצרוח, והתוקפים אמרו להם ש"אם לא נפסיק, הם ירו בכולנו". הילדים לא הפסיכו לבכות, אז "הם העמידו אותנו בשורה, ירו בנו, ועזבו."

זיידן נפצעה אך לא נהרגה. "הסתכלתי לראות מי עדיין חי: דודי, בנו ואשתו היו מתים, אחותי סומיה שהייתה רק בת ארבע, ואחי מחמד היו בחיים."

היא ואחיה שנותרו בחיים נלקחו על-ידי לוחמים אחרים. "הלכנו עם כמה נשים מהכפר, ואז הגיעו מולנו בחור צעיר ואדם מבוגר, עם ידיהם באוויר. "כשהם הגיעו אלינו, החיילים ירו בהם."

אמו של הבחור הצעיר הייתה בקבוצת-השבויים ביחד עם זיידן. "היא תקפה את החיילים והחלה להכות אותם... אחד מהם דקר אותה בסכין כמה פעמים."

עדה: זיינב עאקל

עאקל נלקחה בחיים עם אחיה.

"בעלי נתן לי 400$. הצעתי זאת.. ואמרתי 'בבקשה תעזוב את אחי, הוא כל-כך צעיר.' " איש הגרילה לקח את הכסף "ואז הוא פשוט הפיל את אחי... וירה בראשו חמישה כדורים."

עד: ישורון שיף

שיף היה עוזר למפקד ה'הגנה' בירושלים דוד שאלתיאל. הוא נכח בדיר יאסין ב9- באפריל, ושב לראות את הקבורה ב12- באפריל.

[התוקפים בחרו] להרוג כל מי שמצאו חיים, כאילו כל יצור חי בכפר היה האויב... היה זה יום אביב יפה, השקדיה פרחה, ופרחים מסביב, ובכל מקום הייתה צחנת-מתים, ריח כבד של דם, וסרחון נורא של גופות נשרפות במחצבה."

עד: יאיר צבן

צבן, לימים שר בממשלת ישראל, היה בן-נוער חבר ה'גדנ"ע', שהשתתף בצוות הקבורה בדיר-יאסין ב12- באפריל.

"מה שראינו היו נשים [מתות], ילדים קטנים וגברים זקנים. מה שזעזע אותנו היה שלפחות בשניים או שלושה מקרים הגברים הזקנים היו לבושים בבגדי-נשים. אני זוכר שנכנסנו לסלון באחד הבתים. בפינה הרחוקה הייתה אישה קטנה בגבה אל הדלת, יושבת מתה. כשהגענו לגופה ראינו איש קשיש עם זקן. מסקנתי הייתה שמה שהתרחש בכפר כל-כך הפחיד את הזקנים הללו, עד כדי כך שהם ידעו שלהיות אנשים קשישים לא יציל אותם. הם קיוו שאם הם ייראו כנשים זקנות זה יציל אותם."

עד: ז'ק דה-רינייר

דה-רינייר, שוויצרי, היה נציג הצלב-האדום הבינ"ל באזור, והגיע לכפר ביום ראשון, 11 באפריל.

"לבסוף מפקד [הארגון] אומר לי... שנכון לעכשיו אני יכול לבקר כמה בתים, והמצב הוא כדלקמן: בסך-הכל יותר מ200- מתים, גברים, נשים וילדים. כ150- גופות לא נשמו בתוך הכפר, מחשש מהסכנה שברקבון הגופות. הם נאספו, הובלו מרחק-מה, והונחו בתעלה גדולה (לא הצלחתי להבין האם מדובר בחפירה או בבור טבעי). אין אפשרות לראות בגלל שזה אזור תחת אש.. כ20- גופות תקועות בשטח נייטרלי בין הכוחות הערבים לפלוגות ה'ארגון'. כ50- גופות מצויות בכפר..

אני.. נכנס לבית. החדר הראשון חשוך, הכל במהומה, אולם אין כאן אף אחד. בשני, אני מוצא, בינות לרהיטים קרועים, שמיכות, ופסולת מכל הסוגים, כמה גופות קרות. כאן כטבח בוצע ע"י מכונות ירייה, אח"כ ברימון, ולבסוף הם סיימו בסכינים, כפי שניתן לראות. אותו דבר בחדר הבא... ובבית השכן וכך הלאה.. זהו אותו מחזה מבחיל...

הבית בו ביקרתי הציג חזות של כאוס מוחלט, הכל שבור, פסולת גופות על הרצפה...

[גופה אחת היתה] אשה, שודאי הייתה בחודש השמיני להריונה, פגועה בבטנה, עם חריכות אבק=שרפה על שמלתה, שמעידות שהיא נורתה מטווח קרוב."

דה-רינייר מסכם ואומר שהאזרחים "נטבחו במתכוון".

הקרב הפסיכולוגי

מוריס כותב, כי הידיעות על טבח דיר-יאסין, מפי השורדים שהגיעו לירושלים הערבית, פשטו במהרה בעולם הערבי ובקרב הבריטים, באמצעות פקידים בריטים ופקידים של ה"צלב האדום". אמצעי התקשורת הערביים בארץ ישראל ובמדינות השכנות הבליטו את הפרשה. בהקשר זה מוסיף קריסטל כי גם הרדיו שהופעל על ידי ה'הגנה' חזר פעם אחר פעם על הזהרות בשפה הערבית: "תיזכרו את דיר יאסין". המסר הועבר גם באמצעות רמקולים בכפרים הערביים שסביב ירושלים: אם לא תעזבו את בתיכם - דינכם יהיה כדין דיר יאסין (קריסטל, 2002 ).

הטבח והפרסום הרב שניתן לו באמצעי התקשורת הערביים הגבירו את הלחץ על מנהיגיהן של מדינות ערב לחוש לעזרת הפלסטינים הנתונים במערכה, וחיזקו את החלטתם להתערב בקרבות בארץ ישראל. המנהיגים לא יכלו להתעלם מן הזעם הרב שעוררו הידיעות על דיר יאסין בבירות ערב.

אולם התולדה המיידית של הטבח הייתה הגברת הפחד ומנוסת הבהלה מכפרים ומערים ערביים. האצ"ל ביקש ללמד "זכות" על עצמו. בהצהרה ששחרר הארגון ב-12 באפריל (או במועד סמוך) נכתב:

"הכיבוש הפיל מורא ופחד על הערבים בכל הכפרים מסביב. במלחה, קלוניה ובית איכסה החלה מנוסה. הבהלה מקלה על חידוש התחבורה ועורק החיים שלנו בין הבירה ליתר חלקי הארץ". שידור רדיו האצ"ל מ- 14 באפריל חזר והטעים טענה זו: כל הכפרים באזור פונו בעקבות הטבח בדיר יאסין. "במהלומה אחת שינינו את מצבה האסטרטגי של עיר הבירה", ציין השידור בגאווה.

מפקד האצ"ל, בגין, הכחיש את טבח האזרחים אך כתב לימים כי "מסע התעמולה הערבי" זרע בקרב הערבים פחד מפני הכושר הלחימה של אנשי הארגון. "האגדה הייתה שקולה כנגד תוספת חצי תריסר גדודים לכוחותיה של ישראל (...) הבהלה הדביקה את ערביי ארץ ישראל (...) היא סייעה לנו במיוחד (...) בטבריה ובכיבוש חיפה".

הידיעות על הטבח השפיעו גם, ולו בעקיפין, על ריכוזים ערביים מרוחקים יותר. בן- גוריון מסר ב- 1 במאי על בריחה של מוסלמים אחדים מחיפה, לאחר שנפל עליהם פחד מפני "דיר יאסין". במאי וביוני טענו מנהיגי מפ"ם בהכללה, כי הטבח היה אחד משני תאריכי המפתח ביציאתם של ערביי ארץ ישראל (בתור תאריך שני ציינו את נפילתה של חיפה הערבית). כזאת בערך הייתה גם הערכתם של אנשי המודיעין של צה"ל: בסקירתם על סיבות יציאת הערבים מארץ ישראל ועל טיבה צוינה פרשת דיר יאסין כ"גורם מזרז מכריע" בתנועת הפינוי הכללית עד יוני 1948: "מעשה דיר יאסין במיוחד השפיע הרבה מאוד על מחשבתו של הערבי", והשפעה זו ניכרה בעיקר, כאמור, במרכז הארץ ובדרומה.

הגינוי, ההכחשות והויכוח

הטבח גונה בצורה נחרצת על ידי מוסדות היישוב המאורגן ובהם ה"הגנה", הסוכנות היהודית והרבנות הראשית, וכן במברק ששלח בן- גוריון למלך עבדאללה. (מוריס, 1991). גינוי מהיר זה נועד גם לשרת את ההתנערות שלהם-עצמם מכל אחריות למתרחש.

אולם גורמים אחרים הכחישו שכלל התרחש במקום טבח. למרות המחקר הרב בנושא ישנם עד היום קולות בעולם שמסרבים לקבל את העובדות והעדויות שהוצגו כאן. אין כמעט טענה אחת שלא עמדה לביקורת ולויכוח, וכמעט ולא היה עד אחד שעדותו לא הוטלה בספק. רק לפני שנים ספורות יצא דו"ח של ארגון ציוני אמריקה שנועד להזים את כל הטענות שהועלו לעיל.

ביבליוגרפיה

מוריס בני, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטיניים 1947-1949, תל- אביב, 1991.

Krystall Nathan "The Fall of the New City", in: Tamari, Salim, (ed.). Jerusalem 1948: the Arab neighbourhoods and their fate in the war, Jerusalem: Institute of Jerusalem Studies, 1999

McGowan, Daniel A. & Matthew C. Hogan. The Saga of Deir Yassin: Massacre, Revisionism and Reality, New-York: Deir Yassin Remembered, 1999

מקורות לעיון נוסף XXXבערביתXXXX More Resources

http://www.ariga.com/peacewatch/dy

http://www.deiryassin.org

ארליך, גיא. "לא רק דיר יאסין", העיר, 6 במאי 1992.

לוי, יצחק. תשעה קבין: ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות, הוצאת משרד הביטחון, 1986.

מילשטיין, אורי. תולדות מלחמת העצמאות, תל-אביב: זמורה-ביתן ,1989.

שגב, תום. הישראלים הראשונים, ירושלים: דומינו, 1984.

Arnold, Michael S. "The Ghosts of Deir Yassin", in: The Jerusalem Post Magazine, April 3, 1998

Kanani, Sharif & Nihad Zitawi. "Deir Yassin: Monograph No. 4", in: Destroyed Palestinian Villages Documentation Project, trans. Maha Mansour, Bir Zeit: Documentation Center of Bir Zeit University, 1987.

McGowan, Daniel A. & Matthew C. Hogan. The Saga of Deir Yassin: Massacre, Revisionism and Reality, New-York: Deir Yassin Remembered, 1999

McGowan, Daniel A. & Marc Ellis, (eds.), Remember Deir Yassin: The Future of Israel and Palestine, Olive Branch Press, 1998

Milstein, Uri. The War of Independence: Out of Crisis Came Decision, Zmora-Bitan 1991

Rubinstein, Danny. "Deir Yassin: Series Revives Dabate about Death Toll", in:

Ha'aretz, January 28, 1998

Tamari, Salim, (ed.). Jerusalem 1948: the Arab neighbourhoods and their fate in the

war, Jerusalem: Institute of Jerusalem Studies, 1999 

להורדת הקובץ