קטעים מתוך החוברת:
הקדמה
חוברת זו מביאה את סיפורו של הכפר איג'ליל, ששכן במישור החוף, בין הרצליה לשיח מואניס, ושתושביו עזבוהו בבהלה במהלך המלחמה, באפריל 48, ומאז לא הורשו לשוב. היא מבוססת על עדויות של בני ובנות משפחת אבו סנינה, שנעקרו ממקומם בגיל צעיר, על איסוף מידע מספרי היסטוריה ומארכיונים, וכוללת גם התרשמויות של מי שעסקו באיסוף החומר.
חוברת זו אינה חוברת זיכרון, בוודאי לא במובן המוכר של "הנצחה", וגם לא מחקר אקדמי היסטורי. החוברת הזו היא חווית לימוד בעברית על הנכבה הפלסטינית. עמותת 'זוכרות' מבקשת להפגיש את הציבור הישראלי, ובעיקר הישראלי יהודי, עם הנכבה הפלסטינית, ולעשות זאת בעברית. מטרתנו היא להאיר על נקודה חשוכה ומושתקת בסכסוך הישראלי פלסטיני, אשר מהווה נדבך בסיסי ושורשי לסכסוך. כל עוד לא יבין הציבור הישראלי וההנהגה הישראלית את משמעות הנכבה ואת מקומה של ישראל בהיווצרות והמשכיות של האסון הפלסטיני, לא יוכל להיות פתרון אמיתי לסכסוך העמוק ורב השנים, ולא יוכל להתקיים פיוס אמיתי בין העמים. על מנת לקדם הבנה זו אנו מתמקדים בכל אירוע שאנו עורכים באחד המקומות (כפרים או ערים) בו חיו פלסטינים עד 1948, ומנסים להביא את סיפורו לציבור הרחב.
אתר האינטרנט של עמותת זוכרות הוא: www.nakbainhebrew.org
איסוף החומר, כתיבה, עריכה ותרגום לערבית נעשו ע"י שרון קומש, אבראהים אבו סנינה, חנוך פרנקוביץ', עמית, מג'דולין בידאס ואיתן ברונשטיין.
חוברת זו היא חמישית בסדרת החוברות של 'זוכרות' על כפרים פלסטינים שנהרסו או אוכלסו מחדש ב-1948. קדמו לה חוברות על דיר יאסין, עין ע'זאל, איסדוד ומג'דל (בחוברת אחת) ושייח מואניס.
החוברת הודפסה בדפוס כחיל ברמלה
אג'ליל
אג'ליל מורכב, למעשה משני כפרים סמוכים- א'גליל אל-קיבליה ("הדרומית"), ואג'ליל א-שמאליה ("הצפונית"), שנמצאו במרחק כ-100 מ' זה מזה. הם שכנו על גבעה באזור שסמוך לקיבוץ גליל ים של היום, לא הרחק מחוף ימה של הרצליה.
מקור השם אג'ליל כנראה בשייח' סאלח עבד אל-ג'ליל, שקברו נמצא באתר. הכפר מיושב לפחות מסוף המאה ה-19, והוא מוזכר במפת האזור מ-1881, שנעשתה בידי מחבריו הבריטים של "Survey of Western Palestine". אוכלוסית הכפר היתה ברובה הגדול מוסלמית. הכפר מנה ב-1931 305 תושבים בסה"כ. ב-45-1944 היה מדובר כבר ב-870 נפש, מהם 190 בכפר הצפוני ו-680 בכפר הדרומי.
ח'לידי מציין כי במניין זה נכללים גם 210 יהודים שהתגוררו בכפר הדרומי.
הכפר החזיק ב-45-1944 17,657 דונמים, רובם נוצלו לצרכים חקלאיים. 10,592 דונמים היו בבעלות ערבית, 6,501 בבעלות יהודית, והיתר שטחים ציבוריים. בתי הכפר היו עשויים לבני חומר או בטון. הכפר הצפוני נבנה בצורה מלבנית, והתפרש מצפון לדרום סמוך לכביש יפו-חיפה. הכפר הדרומי, הגדול יותר, הורכב משלושה רובעים עיקריים, שהשטחים הפתוחים שביניהם הפכו עם הזמן לבנויים.
ילדי אג'ליל למדו בבי"ס שנוסד בכפר הצפוני בשנת 1945. בשנה זו למדו בו 64 תלמידים. כמו-כן היו בכפר מסגד ומספר חנויות קטנות.
תושבי אג'ליל התפרנסו מחקלאות ודייג. הגידולים החקלאיים העיקריים היו דגן, פרי-הדר ובננות, וכן מעט מטעי-פרי נוספים.
מוכתר אג'ליל השתתף בדצמבר 1947, או בינואר 1948 בפגישה המפורסמת של מנהיגי כפרי האזור עם נציגי "ההגנה" בביתו של אברהם שפירא פתח תקווה. בפגישה הביעו המוכתרים את רצונם בשלום, והצהירו שלא יתנו מחסה לכוחות צבא ערביים, ובמקרה שלא יוכלו להתמודד מולם, יפנו לעזרת "ההגנה". למרות זאת, פונתה אג'ליל ב-3 באפריל 1948. התושבים נמלטו, ככל הנראה מחשש מפני התקפה יהודית. ההיסטוריוגרפיה הרשמית של "ההגנה" טוענת כי הסיבה לבריחה היתה לחץ של אנשי המילציות הערביות על תושבי הכפר.
בשלב מאוחר במלחמה, אג'ליל הפכה למחנה מעצר גדול לשבויים שנתפסו ע"י "ההגנה" והועסקו בעבודות כפיה. דו"ח של "הצלב האדום" מפברואר 1949 מזכיר את מחנה 791 באג'ליל (בפיקודו של מוזדייל) שהחזיק 1991 אסירים. כתב של ה"ניו יורק טיימז" דיווח ב-11 באוקטובר, על מעל 200 אוהלים גדולים במחנה המעצר, שאפילו מפקדיו לא יכלו לומר בבירור, כמה מהעצורים היו חיילים בצבאות ערביים. כפי הנראה, מלבד כ-250 איש, היו כולם פלשתינאים. תושב טנטורה, ששהה במחנה אג'ליל כ-5 חודשים, סיפר כי אולץ, יחד עם שאר האסירים, לפנות אבנים מבתי ערבים שנהרסו.
ב-1950 בנתה עיריית הרצליה מעברה על אדמות הכפר. היום נמצאת בשטחו של הכפר מזבלה.
מקורות:
Walid Khalidi: "All That Remains"
http://www.al-awda.org/old/labor_camps.htm
בני מוריס: "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים"
אנציקלופדיה מפה
קפה בסינמה סיטי/ שרון קומש
עוד יום שבת "חם מהרגיל בעונה", אבל בעצם לא עוד יום שבת. היום, בפעם הראשונה בחיי, אני נפגשת עם עקורי 1948 ומבקרת איתם בכפר הולדתם. פגשתי בעבר פליטים, אך מעולם לא בהקשר כל כך אישי וטעון, מעולם לא חויתי איתם את הרגעים האלה, ואני מתרגשת לקראת הפגישה. מחמוד, ג'ודה, אחמד ואברהים מקבלים את פנינו בחיוך רחב ובכוס מים קרים על משטח האספלט של חניון הסינמה סיטי, אותו מתחם בתי קולנוע שהיה פעם הכפר שלהם, איג'ליל. הם נרגשים, רוצים לספר, וכבר מתחילים לדבר ולהשלים זו את משפטיו של זה, ואנו מבקשים לחכות שעוד זוכרות תגענה. בינתיים אני מתרגלת קצת את הערבית, ובפעם המי יודע כמה מרגישה תסכול על כך שאיני דוברת את שפת האזור בו אני חיה, ושוב מבטיחה לעצמי להתחיל אחת ולתמיד ללמוד ערבית ברצינות.
שאר הזוכרות מגיעות, ואנו שמים פעמינו אל שרידי איג'ליל. אברהים פותח בהקדמה על ההיסטוריה של הכפר. אנו עוברים באחת ממשטח האספלט הנוקשה, המכוער, אל האדמות הרכות והמוריקות של סוף החורף. חבורה מוזרה שכזו, שבמקום לנצל את היום היפה לסתם טיול בשביל הכיף, בוחרת בטיול עצוב אל מחוזות העבר. זה אמנם לא נראה כמו בסרטים, סצינה קורעת לב של פליט מתדפק על ביתו האבוד; אנחנו הולכים בעצלתיים, אין מלודרמה, ומזג האויר הקיצי שבא במפתיע בסוף חודש פברואר, מחפה על המתיחות ונותן לסיור נופך של טיול שבת. אבל העצב נמצא שם, ונמצאת המחשבה המתסכלת שאת העבר אני לא יכולה לשנות, אני רק יכולה לבחור לזכור, ואת מה שמתרחש בלב פנימה אצל העקורים אני אפילו לא יכולה לדמיין.
אנו מטפסים אל שרידי הבאר. מסביב אני מופתעת לראות שעדיין נותרו שטחים ירוקים שהבטון לא כיסה. אי של שקט שתחום בתוך אי השקט של הכבישים המהירים. בני משפחת אבו סנינה מספרים על חיי היום יום בכפר. שם היה המסגד, כאן גרה המשפחה הזו ושם המשפחה ההיא, שם היה עץ שתחתיו היינו יושבים ללמוד. "מה עם העץ? אולי הוא עוד כאן?" אני מנסה למצוא איזשהו חיבור בין אז לעכשיו, חיבור שהוא יותר משרידי בית. ארכיאולוגיה מעולם לא עשתה לי את זה, אבל הטבע, הוא שמסמל עבורי יותר מכל את רצף הזמן, את ה"אין חדש תחת השמש". ואין כמו עץ גדול ועתיק שיזכיר לי שאני רק נקודה קטנה בהיסטוריה, ושיש דברים גדולים ממני, שחווים דברים שקרו לפני ושעוד יקרו אחרי. אבל איזה...הלך העץ, כמו היתר. צביטה בלב. גם את העץ היו צריכים לעקור? ומצחיקה את עצמי- מה, על העץ כל כך חבל לך?...
ג'ודה מספרת כיצד היו הולכים לרחוץ בים, הנשים נכנסו בבגדיהן, וכיצד כשהיו כורעות ללדת היו מזמינות את המילדת לביתן. מפחיד, אבל הכי טבעי, אני חושבת. אברהים מספר על הגמלים שהיו הולכים בשיירות אל חוף הים להביא חול. מסתבר שהיו לאנשי הכפר גמלים רבים. בהתחלה כשאמר "ג'מל" בערבית לא הבנתי. כל כך לא התחבר לי גמל עם האזור. חמורים, כן. אבל גמלים? זה מדבר. פתאום אני קולטת- איזה יופי! גמלים בגוש דן... אני אוהבת גמלים. אני מזכירה לעצמי שאז זה לא היה לא "גוש" ולא "דן", וברור בעצם שהיו גמלים, מה את כל כך מופתעת, את הרי יודעת שהנוף נראה אחרת לגמרי. אני מנסה לדמיין לי איך התהלכו השיירות אט-אט אל החוף, וחושבת איך הכל יכול היה להיות אחרת, אם האנשים, הבתים, הפרדסים והגמלים לא היו נעלמים מהנוף. אבל קשה לי מאד לדמיין. אני מרגישה שזו גם הטרגדיה שלי, חשה כמי שאנסו את נוף מולדתה. האם יש לי זכות לקחת חלק בטרגדיה הזו? זה לא עוד ניכוס של משהו ששייך לפלסטינים? וזוהי המורכבות של המצב, כי כן, זו גם המולדת שלי, אני מרגישה שייכות למקום הזה, והטרגדיה שהתרחשה כאן היא גם הטרגדיה שלי.
מחמוד נסער. הוא לא ביקר בכפרו שנים רבות. מחמוד עזב בהיותו בן 17, והחיים בכפר חרותים בזכרונו היטב. יום אחד, שנים אחרי הנכבה, הגיע לראות את ביתו. בבית קיבל את פניו גבר בדואי. "הסתובבתי בין החדרים והראיתי לו- כאן המטבח, כאן חדר השינה, כאן הסלון". מחמוד חי את הרגע ההוא וממחיש אותו לפני. הוא יוצא לפתח הבית, מחווה כלפי המקום שעכשיו יש בו שמיים בהירים ואז היתה בו דלת, ומראה למארחו כתובת- בית משפחת אבו סנינה. "אתה רואה? אני הבעלים של הבית, הרי כתוב, אבל זה לא הבית שלי, אתה עכשיו הבעלים!!". מחמוד מדבר בהשתאות, כאילו עדיין לא מאמין. "איך זה שאתה אזרח ישראל, כמוני, יכול לגור בבית שלי, ולי אסור אפילו לדרוך על האדמה הזו?" - ומה ענה לך? - "הוא הציע לי קפה".
החום מכריע אותנו. אנו מסיימים את הסיור וחוזרים לאוטו הממוזג.
אני שואלת את עצמי מה הביקור הזה עושה לעקורים. האם עושה להם טוב לספר את הסיפור, בפרט לקבוצה של יהודים, או אולי זו סתם נבירה בעבר והחייאה מחדש של הטראומה בלי אפשרות לריפוי?
ומה הביקור הזה עושה לי? אני יוצאת עם רגשות מעורבים.
מצד אחד, שוב אני נפגשת עם התסכול שמלווה אותי כבר זמן רב. הוא נמצא שם, רדום למחצה, ומתעורר לחיים אחרי כל פעילות פוליטית, כל סרט, ספר, או שיחה הקשורים לסכסוך. תסכול על זה שלא רק את העבר לא אוכל לשנות, אלא ספק רב אם באפשרותי לתרום לאיזשהו שינוי בהווה או בעתיד, ולדבר על פיוס בעיצומו של סכסוך כל כך אלים וסוריאליסטי נראה לי תלוש ויומרני. אז מה הטעם?
ומצד שני, חשוב לי להיפגש עם העבר ועם התחושות שהוא מעורר בי. המפגש הבלתי-אמצעי עם העקורים עצמם מביא לי את העבר ישר לפנים, ומעורר את התחושות בצורה החזקה ביותר. ואולי התמודדות כזו עם העבר והקשבה שלי לעוול שנעשה להם, מאפשרת תחילתו של פיוס, פיוס בזעיר אנפין, ביני לבינם?
בינתיים היום מעריב, אני נפרדת לשלום ממשפחת אבו סנינה, ונשארת לשתות קפה בסינמה סיטי.
ביקור באיג'ליל אל-שמאלייה 30/1/2004
משתתפים: אברהים אבו סנינה, בִּיתוֹ בת 13 הִּיבַּא, יובל תמרי, איתן ברונשטיין, רותי דיבון.
יוצאים מהרצליה עולים על נתיבי איילון ויוצאים מיד ביציאה הראשונה ימינה לעבר הסינמה סיטי.
איברהים אבו סנינה מספר שבמפקדת חיל האוויר יש עד היום בית של משפחתו, אבל כמובן שלא אפשרי לבקר בו. איברהים מוביל לעבר בית דודו שחלק ממנו עיין קיים צמוד לחניה של הסינמה סיטי. איג'ליל היה כפר בעל שתי שכונות, דרומית וצפונית, איג'ליל א-קבליה ואיג'ליל א-שמאליה. בבית דודו הייתה בריכת שחיה עד לא מזמן. דודו נקרא עטא אבו סנינה. הוא מראה לנו את היסוד של באר המים שהייתה במקום. "היו בכפר הזה 600 איש. עטא היה מעשירי פלסטין, עד היום יש לו מאות דונמים באזור רמת השרון. כיום הוא גר בקלקיליה." מתחת להריסות הבית קבורה הבאר. "עטא היה פרדסן ומכאן לקחו את המים להשקיה. במפקדת חיל האוויר כיום, ממזרח לסינמה סיטי, היה גר דוד שלי מצד אימא. קראו לו ג'אמיל אל ג'אסר, הוא נשוי ליהודיה מהרצליה והם גרים ברבת עמון. אישתו הפכה להיות אנטי יהודיה, לא אוהבת את היהודים. בוא נלך לבאר של המשפחה שלי ולפרדס שלנו. שיפצו וצבעו את מבנה הבאר רק לפני חודשיים שלושה. נולדתי ב-1943 ואני לא זוכר דבר מכאן. יובל מספר שראיין אתמול מישהו שהיה בן שנתיים ב-1948 והוא זוכר משהו ממג'דל, נשים בוכות או משהו כזה, מטושטש. דוד שלי היה מוכתר הכפר והוא בא משכם לראות את המקום ב-1967 אחרי כיבוש הגדה המערבית. שמו מוחמד חאג' יחיה אבו סנינה. הוא בא לבוש בתלבושת ערבית מסורתית. הגיע למקום והחל לבכות מהתרגשות. ראה שכאן הייתה באר וכאן בור מים והוא הגיע לבית בו חי עד 1948. ביקש רשות להיכנס והייתה שם אישה שגרה שלא ידעה מיהו, כמובן. העברית שלה הייתה חלשה כזו. אבל בכל זאת יכלה לומר לו 'אתה צריך לעזור לנו לשפץ את הבית'. היא לא ידעה שזה ביתו, הייתה תמימה.
בארץ נותרו רק המשפחה שלי ושל דודה שלי. אנחנו גרים בגבול כפר סבא, ליד נווה ימין, לא רחוק מקלקיליה. למשפחתי היו הרבה קרקעות, באיג'ליל וגם במקום בו אנחנו גרים היום. כשזרקו אותנו מכאן נשארנו לגור במקום ההוא. הקמנו בתים שם ונשארנו במדינה. הכפר התפרנס מפרדסים וגם גידלו תות שדה. מכרו ליפו הרבה. כיום האדמות שייכות לקיבוץ גליל ים ולמנהל מקרקעי ישראל. בכל כמה שנים הוחלפו הבעלויות על הקרקע. בהתחלה הייתה רשות הפיתוח אח"כ ממ"י על מנת שיהיה קשה לתבוע את הקרקעות בחזרה. בשנות החמישים לקחנו עו"ד יהודי בשם נגבי. הוא עשה מאמץ שנקבל משהו. כל מה שהמדינה הציעה היה 500 לירות לדונם ולא הסכמנו, כי מה זה 500 לירות לדונם כזו יקרה? מה שטעינו היה בכך שלא הסכמנו לחילופי שטחים כי אז היינו יכולים להקים כפר גדול במקום נווה ימין. אף אחד מהכפר לא הסכים לקבל כסף או שטח חלופי עבור אדמתו. היו אין כבר מי שיתבע. זה חוב אבוד. היום כבר אי אפשר לקבל על זה כלום, גם אם היינו רוצים.
ב-1948 גרה היכן שהיום נווה עמל בהרצליה משפחה שקרו לה שוֹבַּכִּי. עד היום יש שם בתים שלהם. הם חיו לא ככפר שלם, אלא רק המשפחה. הערבים חיו ככה אז, מפוזרים כי היה הרבה מקום. באו אליהם אנשי 'ההגנה' ואמרו להם להסתלק מהמקום. אמרו 'בסדר', נכנסו לפרדסים להתחבא ואח"כ שבו לבתיהם. למחרת באו שוב מ'ההגנה' ואמרו להם שוב להסתלק משם. הערבים הלכו אבל שוב חזרו. כמה ימים אחרי זה העמידו אותם בכביש שמחבר בין הרצליה לרעננה, שהיה אז מכורכר, ושם בצומת הרגו שישה, בני דודים בני והאבא שלהם.[1] הערבים באזור גם שחקרו וגם נכנסו לפניקה מהסיפור הזה. ניפחו את העניין ואמרו שהרגו את כל המשפחה ההיא, 'הרגו את שוואבכה', כלומר הרגו את כל המשפחה. כיום אחד מהמשפחה הזאת מסובך בעניין ספינת הנשק קארין A. אחד מהם, שובכי, הוא הבן הצעיר של המשפחה שנהרגה כאן לא רחוק. היום הוא כלוא ברשות הפלסטינית. באיג'ליל שמעו סיפור זה וברחו. מי שיכול היה, לקח משהו איתו והשאר פשוט ברחו מיד.
איפה שהרב-מכר היום והסינמה סיטי הייתה גבעה גבוהה מאד מכורכר. לקחו ממנה כורכר לבניה. לי הייתה משאית להובלת חומרי בנין וב-1967 קניתי כאן כורכר מהאדמה שלנו ב-19.5 לירות. האיש שמכר כאן הכיר אבא שלי. הבית שלנו היה קיים על הגבעה הזו עד 1967. היה בית יפה בן שלוש קומות. שם גרו אבא שלי ודוד שלי. והנה זו באר המים שלנו שקיימת עד היום ורק לאחרונה שיפצו וצבעו את המבנה שלה. כאן ליד באר המים היה הבית של המשפחה שלי. לכל חקלאי היה באר משלו. באיג'ליל היו כ-15 בארות. הבאר הייתה בתוך מבנה, שנותר שלם מאז, כדי לשמור מפני לכלוך. עד היום הבאר הזו נותנת מים כאן במשאבה חדישה.
בשנות החמישים לא היו מכוניות והייתי בא עם אבא שלי בעגלה לכאן מכפר סבא. אבא שלי היה בוכה ואני לא הייתי מבין למה. שאלתי אותו למה הוא בוכה והוא בכל פעם היה מספר לי סיפור שנכנס לו אבק לעין ודברים כאלה. הוא לא היה מסביר לי על מה שקרה ב-48. היו לנו בפרדס כמה עצי מנדלנה, שזה משהו דומה לקלמנטינה, שגודלת היטב באדמה החולית כאן. היינו קוטפים והייתי ממלא בחולצה איזה עשרים ואבא התחיל לאכול מהן. אוכל וזורק בהתלהבות הכל. אמר לי "תביא לי עוד שתיים לאכול", ואמרתי לו שאת אלה אני שומר לאמא. כשגדלתי הבנתי למה הוא לא רצה לקחת לאמא, כדי לא להכאיב לה, שתתחיל לבכות.
עץ האורן הזה כאן הוא מאז. אבא סיפר לי אח"כ כשגדלתי על איך שנטשו, מי היה בעד ומי נגד, מי אשם ומי לא. אנחנו היינו משפחה מאד מוכרת כאן בהרצליה וברמת השרון שגרים קרוב לכאן. עד היום, דור רביעי וחמישי, אנחנו חברים שלהם ושומרים על קשר. אמרו לאבא שלי "אל תצא, סברי, אל תצא מכאן. תבוא תישן אצלנו". אבא נתן את מפתחות הבית לאחד בשם משה רמתי שהיה כאילו שומר כאן באזור. אחרי המלחמה הוא היה לאחד מגדולי צה"ל. משה רמתי הוא אחד העשירים באדמות כאן ברמת השרון. לא יודע איזו עסקה עשה והצליח לרכוש לעצמו הרבה אדמות. איך זייף, לא זייף, אני לא יודע, אני קטן בזה. הרמתי הזה היה חבר טוב של המשפחה אז ועבד ברשות הפיתוח. הוא היה קצין ובשנות המדינה הראשונות היה מושל צבאי של המשולש. בזכותו אנחנו נשארנו גרים עד היום בארץ ליד נווה ימין. כי אז באו מצה"ל בג'יפים ענתיקות כאלה ואמרו "אף אחד לא יישאר כאן". סילקו לא כפרים שלמים אלא עשרים שלושים איש שמצאו שם והיה קל לגרשם מזרחה. היו אומרים להם "יאללה רוח מין הון!, רוח מין הון! (לך מכאן)" לירדן או לעזה. אבל כפר שלם, נגיד אלף איש, לא יכלו לזרוק. כמו טירה, כמו ג'לג'וליה לא יכלו לזרוק. ניסו אבל לא הצליחו. יום אחד אבא שלי עבר בכביש בין ג'לג'וליה לנווה ימין, פתאום רואה ג'יפ צבאי עוצר לידו. מי זה היה? משה רמתי מרמת השרון. התחבקו ובכו שניהם ושאל אותו "סברי, איפה אתה גר", אמר לו "אני גר כאן בפרדס". באמת גרנו כמה ימים טובים בפרדסים כי אבא אמר "אני אמות ולא אצא מפלסטין". הוא לא רצה ללכת לאף מקום, היה קצת יותר מודע מהאחרים. אמר "כאן לפחות יש לי בית, שם אין לי כלום". ונשאר וקיבל מכתב מרמתי שמאשר לו להישאר שם. כשבאו מהצבא וצעקו עליו "מה אתה עושה כאן?", הראה להם המכתב ונתנו לו להישאר באדמות שלנו ליד נווה ימין. מסיפור שובכי ברחו סידנא עלי, איג'ליל, שייח מואניס, סוואלמה. כל האזור הזה בדקותיים לא תמצאי אף אחד פה. נשאר אחד בדואי שעבד אצלנו. אח"כ הוא אמר שזה שלא ולא יצא מכאן אז קיבל כסף כפיצויים, שמעתי שני מיליון ₪ קיבל.
למשפחת אבו סנינה היו הרבה פרדסים וגם גוייבות, ומכרו עד לבנון. היו מחירים טובים אז. אבא קנה אדמות ב-1942 או 1945. מתי שהיה לו כסף הוא קנה אדמות שם באזור נווה ימין. בטול כרם גם יש לנו קרקע. אז ב-48 עברנו לאדמות שלנו באזור נווה ימין.
אנחנו היום מין כפר לא מוכר. נחשבים תושבי כפר סבא, אבל רק במסים ולא בשום דבר. חשמל אני לא מקבל מכפר סבא, מים משלי פרטי, יש לנו בארות. לאבא היו שלוש בארות. כאן באיג'ליל שתיים ואחת קיימת עד היום שם, איפה שאנחנו גרים. ביוב – הפקר. הלוואי שיתנו לנו הכרה ככפר לבד. אנחנו 14 משפחות שם, משפחות אבו סברי ואבו סנינה. אנחנו בדיוק צמוד לכביש 6, ליד החומה קרוב לקלקיליה. אנחנו כשבעים נפשות שם. במקור, אבא וחמישה בנים. מכאן יצאנו אבא, אמא, סבתא, חמישה בנים ובת. מכאן יצאנו בעגלה. היה בית מאד יפה בזמנו.
אנחנו מכירים משפחות מרמת השרון עד היום בקשר איתם: טלמור, בנימיני. לא זוכר את התאריך המדויק שעזבנו מכאן. באותו היום סידנא עלי, שייח מואניס ואג'ליל עזבו. וגם עזרה לכך המחשבה שתוך שבועיים יחזרו לכאן. הערבים שגרו כאן היו תמימים וחלשים, היו מפגרים אחרי הארגונים היהודיים שהיו ממש צבא מאורגן היטב. משה רמתי היה שומר כאן ואמא שלי הייתה נותנת לו אוכל. הוא היה קונה אותה ואת כל המשפחה שלה, הוא שיחק אותה. הוא לא היה עני אבל שיחק אותה כאילו הוא עני וכאילו שמבקשים בכל יום לזרוק אותו מכאן. לערבים לא היה הרבה נשק. היה אקדח כאן ורובה למישהו אחר. הוא היה בא למישהו מהערבים כאן והיה מבקש שיירו כדי למנוע שיזרקו אותו מהשמירה. כך הוא היה מסמן שלמשפחה זו יש נשק. הארגונים היהודיים היו באים בלילה וכשהחלו לנטוש הוא סיפר להם למי יש נשק ואז לקחו אותו ממנו. הערבים חשבו שהוא שומר ובסוף יצא שהוא שיך להגנה או למוסד, לא יודע. תכף אחרי זה הוא נעשה סגן אלוף וגם נעשה בעל אדמות רבות כאן. איכשהו הוא נעשה בעל אדמות רבות מאד. ב-48 הוא היה בן ארבעים בערך, קרוב לגיל של אבי. עם משפחת רמתי לא נמשך הקשר.
הבית שלנו עמד כאן עד 1967. חפרו מכאן כורכר עד שהרסו את הבית. בהמשך לכיוון צומת הסירה יש בית נוסף שהיה של דוד שלי.
רמתי לקח את המפתחות של המשפחה וגם ריהוט וחפצים מהבית. בשנות החמישים המשפחה שלנו ביקשה לקבל בחזרה את השטיחים והסכו"ם שלנו. הוא אמר שהוא שומר את החפצים ולא השיב דבר. הבית שלנו היה כמו ארמון, מאד יפה, ויצאנו ממנו בעגלה בלי כלום, השאירו את הכל ככה. היה ממשל צבאי אז אסור היה לבוא לכאן, אם היו מתפלחים בחזרה היה פחד להישאר כאן, שלא להיתפס. אם היו מנסים להוציא היום מביתי אני אצא? אללה לא יוציא אותי. היום אני מודע אחרת. אז לא ידעו... חבל. יכולנו לחיות כאן, גם אנחנו, גם הם, כולנו יכולנו לחיות כאן יחד.
אני מאד עצוב מלספר על זה. אז הרגשתי שאני צריך לעלות כאן על הגבעה לראות מה נשאר, אני זוכר, הייתי בן עשרים, שבע עשרה, כשראיתי עוד את הבית. דוד שלי מצד אמא הוא איברהים אבו כחיל משייח מואניס, בעל "הבית הירוק" באוניברסיטת ת"א. הוא היה ממשפחה מאד מפורסמת. לי קוראים איברהים על שמו.
עשו כאן ממש עוול לכמה כפרים. אם היו אומרים "תישארו כאן ואין לכם יותר קרקע, לפחות היינו נשארים. באיג'ליל היה מסגד ובית ספר ובית קברות שהרסו ובנו עליו את הבניין של סלקום בהרצליה. בערבית יש פתגם שאומרים "עדיף שיגידו על מישהו שהוא פחדן ולא מת". בגלל זה גם ברחו מכאן. פחדו ולא רצו להסתכן. לא היו מודעים לאסון שמחכה להם. חשבו שזה משהו זמני, שבוע, שבועיים והכל ישתנה.
עדותו של מחמוד אבו-סנינה
"היו יחסים טובים עם כל היהודים. אין הבדל, ישָנו אצלם והם אצלנו. היינו יותר מאחים. אני הייתי בן שבע עשרה ב-48. הסינמה סיטי היה גבעת כורכר, והבית שלנו היה על הגבעה. התחילו לקחת את הכורכר עד שנות השישים עד גבול הבית. אז באו עם טרקטור גדול והרסו את הבית. כל האבנים של הבית בחוף הים. היה 500 מטר בנוי. לקחו את הכורכר מתחת לבית. כשהייתי צעיר הייתי הולך לקולנוע בת"א. גם בהרצליה היה קולנוע, והייתי הולך עם החברים היהודים. היהודים היו מדברים איתנו ערבית, כולם ידעו מצוין ערבית. הם היו צברים, ממוצא גרמני, פולני ועוד. אבא שלי היה אומר לי "רוח לעמַכּ מוסא, רוח לאבו דאוד"- דיברו עליהם כמו על דודים שלנו. היו יהודים שקנו אדמות מאיתנו וחיו באיג'ליל. המשטרה של הרצליה היה הגבול של איג'ליל. היו לוקחים עם גמלים חול מהים והיו מוכרים ברמת השרון לצורך בניה. לכל אחד כאן היו כחמישים גמלים... בבית כאן, שנשאר מאז, חיים ערבים מהגליל."
...מאז 1967 זו הפעם השנייה שאני בא לכאן לבקר. למה לבוא? שיכאב הלב ואקבל התקף? הבית שלי, היה מישהו שנכנס לגור בו. אמרתי להם, "לכם מותר לגור בבית שלי ואני אלך קיבינימט? למה?" והוא היה חבר טוב שלי מהגליל, מערב על-הייב. לו מותר לבוא משם לגור בבית שלי ולי אסור לדרוך פה? ואני אזרח ישראל עם תעודת זהות ישראלית. בגלל זה אני לא רוצה לראות בכלל. פעם ביקשתי ממנו להיכנס הבית. הראיתי לו איפה כל חדר ומה יש בבית. הראיתי לו תעודת זהות, שאני אבו סנינה והייתה בבית אבן שהיה כתוב עליה שם המשפחה מהבית, "אבו סנינה"."
עדותו של איבראהים אבו-סנינה (1943)
היו בכפר הזה 600 איש. עטא היה מעשירי פלסטין, עד היום יש לו מאות דונמים באזור רמת השרון. כיום הוא גר בקלקיליה. עטא היה פרדסן, ומכאן לקחו את המים להשקיה. במפקדת חיל האוויר כיום, ממזרח לסינמה סיטי, היה גר דוד שלי מצד אימא. קראו לו ג'מיל אל ג'אסר, הוא נשוי ליהודיה מהרצליה, והם גרים ברבת עמון. אישתו הפכה להיות אנטי יהודיה, לא אוהבת את היהודים. בוא נלך לבאר של המשפחה שלי ולפרדס שלנו. שיפצו וצבעו את מבנה הבאר רק לפני חודשיים שלושה.
נולדתי ב-1943 ואני לא זוכר דבר מכאן. דוד שלי היה מוכתר הכפר, והוא בא משכם לראות את המקום ב-1967, אחרי כיבוש הגדה המערבית. שמו מוחמד חאג' יחיה אבו סנינה. הוא בא לבוש בתלבושת ערבית מסורתית, הגיע למקום והחל לבכות מהתרגשות. ראה שכאן הייתה באר, וכאן בור מים, והוא הגיע לבית בו חי עד 1948. ביקש רשות להיכנס, והייתה שם אישה שגרה, שלא ידעה מיהו, כמובן. העברית שלה הייתה חלשה כזו. אבל בכל זאת יכלה לומר לו "אתה צריך לעזור לנו לשפץ את הבית". היא לא ידעה שזה ביתו, הייתה תמימה.
בארץ נותרו רק המשפחה שלי ושל דודה שלי. אנחנו גרים בגבול כפר סבא, ליד נווה ימין, לא רחוק מקלקיליה. למשפחתי היו הרבה קרקעות, באִג'ליל וגם במקום בו אנחנו גרים היום. כשזרקו אותנו מכאן נשארנו לגור במקום ההוא. הקמנו בתים שם ונשארנו במדינה. הכפר התפרנס מפרדסים, וגם גידלו תות שדה. מכרו ליפו הרבה. כיום האדמות שייכות לקיבוץ גליל ים ולמנהל מקרקעי ישראל. בכל כמה שנים הוחלפו הבעלויות על הקרקע. בהתחלה הייתה רשות הפיתוח, אח"כ ממ"י, על מנת שיהיה קשה לתבוע את הקרקעות בחזרה. בשנות החמישים לקחנו עו"ד יהודי בשם נגבי. הוא עשה מאמץ שנקבל משהו. כל מה שהמדינה הציעה היה 500 לירות לדונם ולא הסכמנו, כי מה זה 500 לירות לדונם כזו יקרה? מה שטעינו היה בכך שלא הסכמנו לחילופי שטחים, כי אז היינו יכולים להקים כפר גדול במקום נווה ימין. אף אחד מהכפר לא הסכים לקבל כסף או שטח חלופי עבור אדמתו. היו אין כבר מי שיתבע. זה חוב אבוד. היום כבר אי אפשר לקבל על זה כלום, גם אם היינו רוצים.
ב-1948 גרה, היכן שהיום נווה עמל בהרצליה, משפחה שקרו לה שוֹבַּכִּי. עד היום יש שם בתים שלהם. הם חיו לא ככפר שלם, אלא רק המשפחה. הערבים חיו ככה אז, מפוזרים, כי היה הרבה מקום. באו אליהם אנשי 'ההגנה' ואמרו להם להסתלק מהמקום. אמרו 'בסדר', נכנסו לפרדסים להתחבא ואח"כ שבו לבתיהם. למחרת באו שוב מ'ההגנה' ואמרו להם שוב להסתלק משם. הערבים הלכו אבל שוב חזרו. כמה ימים אחרי זה, העמידו אותם בכביש שמחבר בין הרצליה לרעננה, שהיה אז מכורכר, ושם בצומת הרגו שישה, בני דודים בני והאבא שלהם. הערבים באזור גם שחקרו וגם נכנסו לפניקה מהסיפור הזה. ניפחו את העניין ואמרו שהרגו את כל המשפחה ההיא, 'הרגו את שוואבכה', כלומר הרגו את כל המשפחה. כיום אחד מהמשפחה הזאת מסובך בעניין ספינת הנשק קארין A. אחד מהם, שובכי, הוא הבן הצעיר של המשפחה שנהרגה כאן לא רחוק. היום הוא כלוא ברשות הפלסטינית. באג'ליל שמעו סיפור זה וברחו. מי שיכול היה, לקח משהו איתו והשאר פשוט ברחו מיד.
איפה שהרב-מכר היום והסינמה סיטי, הייתה גבעה גבוהה מאד מכורכר. לקחו ממנה כורכר לבניה. לי הייתה משאית להובלת חומרי בנין וב-1967 קניתי כאן כורכר מהאדמה שלנו ב-19.5 לירות. האיש שמכר כאן הכיר אבא שלי. הבית שלנו היה קיים על הגבעה הזו עד 1967. היה בית יפה בן שלוש קומות. שם גרו אבא שלי ודוד שלי. והנה זו באר המים שלנו שקיימת עד היום, ורק לאחרונה שיפצו וצבעו את המבנה שלה. כאן ליד באר המים היה הבית של המשפחה שלי. לכל חקלאי היה באר משלו. באג'ליל היו כ-15 בארות. הבאר הייתה בתוך מבנה, שנותר שלם מאז, כדי לשמור מפני לכלוך. עד היום הבאר הזו נותנת מים כאן במשאבה חדישה.
בשנות החמישים לא היו מכוניות, והייתי בא עם אבא שלי בעגלה לכאן מכפר סבא. אבא שלי היה בוכה, ואני לא הייתי מבין למה. שאלתי אותו למה הוא בוכה, והוא בכל פעם היה מספר לי סיפור שנכנס לו אבק לעין, ודברים כאלה. הוא לא היה מסביר לי על מה שקרה ב-48. היו לנו בפרדס כמה עצי מנדלנה, שזה משהו דומה לקלמנטינה, שגדלה היטב באדמה החולית כאן. היינו קוטפים והייתי ממלא בחולצה איזה עשרים, ואבא התחיל לאכול מהן. אוכל וזורק בהתלהבות הכל. אמר לי "תביא לי עוד שתיים לאכול", ואמרתי לו שאת אלה אני שומר לאמא. כשגדלתי, הבנתי למה הוא לא רצה לקחת לאמא, כדי לא להכאיב לה, שתתחיל לבכות. עץ האורן הזה כאן הוא מאז.
אבא סיפר לי אח"כ כשגדלתי על איך שנטשו, מי היה בעד ומי נגד, מי אשם ומי לא. אנחנו היינו משפחה מאד מוכרת כאן בהרצליה וברמת השרון, שגרים קרוב לכאן. עד היום, דור רביעי וחמישי, אנחנו חברים שלהם ושומרים על קשר. אמרו לאבא שלי "אל תצא, סברי, אל תצא מכאן. תבוא תישן אצלנו". אבא נתן את מפתחות הבית לאחד בשם משה רמתי, שהיה כאילו שומר כאן באזור. אחרי המלחמה הוא היה לאחד מגדולי צה"ל. משה רמתי הוא אחד העשירים באדמות כאן ברמת השרון. לא יודע איזו עסקה עשה, והצליח לרכוש לעצמו הרבה אדמות. איך זייף, לא זייף, אני לא יודע, אני קטן בזה. הרמתי הזה היה חבר טוב של המשפחה אז, ועבד ברשות הפיתוח. הוא היה קצין, ובשנות המדינה הראשונות היה מושל צבאי של המשולש. בזכותו אנחנו נשארנו גרים עד היום בארץ ליד נווה ימין. כי אז באו מצה"ל בג'יפים ענתיקות כאלה, ואמרו "אף אחד לא יישאר כאן". סילקו לא כפרים שלמים, אלא עשרים שלושים איש שמצאו שם, והיה קל לגרשם מזרחה. היו אומרים להם "יאללה רוח מין הון!, רוח מין הון!" (לך מכאן) לירדן או לעזה. אבל כפר שלם, נגיד אלף איש, לא יכלו לזרוק. כמו טירה, כמו ג'לג'וליה, לא יכלו לזרוק. ניסו אבל לא הצליחו.
יום אחד אבא שלי עבר בכביש בין ג'לג'וליה לנווה ימין, פתאום רואה ג'יפ צבאי עוצר לידו. מי זה היה? משה רמתי מרמת השרון. התחבקו ובכו שניהם ושאל אותו "סברי, איפה אתה גר", אמר לו "אני גר כאן בפרדס". באמת גרנו כמה ימים טובים בפרדסים, כי אבא אמר "אני אמות ולא אצא מפלסטין". הוא לא רצה ללכת לאף מקום, היה קצת יותר מודע מהאחרים. אמר "כאן לפחות יש לי בית, שם אין לי כלום". ונשאר וקיבל מכתב מרמתי שמאשר לו להישאר שם. כשבאו מהצבא וצעקו עליו "מה אתה עושה כאן?", הראה להם המכתב, ונתנו לו להישאר באדמות שלנו ליד נווה ימין. מסיפור שובכי ברחו סידנא עלי, אג'ליל, שייח מואניס, סוואלמה. כל האזור הזה בדקותיים לא תמצאי אף אחד פה. נשאר אחד בדואי שעבד אצלנו. אח"כ הוא אמר שזה שלו ולא יצא מכאן, אז קיבל כסף כפיצויים, שמעתי שני מיליון ש"ח קיבל.
למשפחת אבו סנינה היו הרבה פרדסים וגם גוייבות, ומכרו עד לבנון. היו מחירים טובים אז. אבא קנה אדמות ב-1942 או 1945. מתי שהיה לו כסף הוא קנה אדמות שם באזור נווה ימין. בטול כרם גם יש לנו קרקע. אז ב-48 עברנו לאדמות שלנו באזור נווה ימין. אנחנו היום מין כפר לא מוכר. נחשבים תושבי כפר סבא, אבל רק במסים ולא בשום דבר. חשמל אני לא מקבל מכפר סבא, מים משלי פרטי, יש לנו בארות. לאבא היו שלוש בארות. כאן באג'ליל שתיים, ואחת קיימת עד היום שם, איפה שאנחנו גרים. ביוב – הפקר. הלוואי שיתנו לנו הכרה ככפר לבד. אנחנו 14 משפחות שם, משפחות אבו סברי ואבו סנינה. אנחנו בדיוק צמוד לכביש 6, ליד החומה קרוב לקלקיליה. אנחנו כשבעים נפשות שם. במקור, אבא וחמישה בנים. מכאן יצאנו אבא, אמא, סבתא, חמישה בנים ובת. מכאן יצאנו בעגלה. היה בית מאד יפה בזמנו. אנחנו מכירים משפחות מרמת השרון עד היום בקשר איתם: טלמור, בנימיני. לא זוכר את התאריך המדויק שעזבנו מכאן. באותו היום סידנא עלי, שייח מואניס ואג'ליל עזבו. וגם עזרה לכך המחשבה שתוך שבועיים יחזרו לכאן.
להורדת הקובץ
