הקדמה

משמעות המלה "אלעראקיב" בערבית היא הגבעות הנמתחות בין הנחלים. יש למלה משמעויות נוספות, אך המשמעות הזאת נראית המתאימה ביותר לטופוגרפיה של האזור, המשופע בנחלים ובגבעות עדינות. בשם כך קראו, ככל הנראה, לאזור הזה אלעראקיב. השטח רחב ידיים וגודלו, לפי מספר הערכות כ 100 אלף דונם, השייכים למספר שבטים ומשפחות פלסטיניות שגרו על אדמתם ועבדו אותה במשך מאות שנים. רוב המשפחות גרו במאהלים אך חלקן גרו בבתי אבן. הבתים היו מרוחקים אחד מהשני וישנם בשטח עדיין שרידים של בתי האבן, את חלקם ישראל הרסה עד היסוד וחלקם עומדים למחצה. מבחינת תושבי אלעראקיב, הקשר שלהם עם אדמתם היה מובן מאליו ולא דרש הוכחות, עד שהציונות כבשה את פלסטין ב 1948. כדי שהציונות תשיג את מטרתה, כלומר הקמת מדינה יהודית, היה טבעי שתפעל להשיג כמה שיותר אדמות עם כמה שפחות ערבים. האמצעים ליישום זאת היו מגוונים. בנגב לדוגמא, גירשה ישראל עם הקמתה יותר מ 85% מתושביו הפלסטינים, שהיו בבעלותם מאות אלפי דונמים של אדמה. כך היה אפשר להשתלט על אדמותיהם. מדינת ישראל לא חדלה, אחרי שכבר הוקמה, מלמצוא דרכים נוספות "חוקיות" כדי להשתלט על האדמות שנותרו בבעלות הפלסטינים אשר נשארו בתוך גבולות המדינה. היא עדיין רודפת את אזרחיה הערבים שבנגב ומנסה להשתלט בכוח על אדמותיהם. במשך 60 שנה הם נדרשים להוכיח את המובן מאליו, אך כל מוסדות המדינה לא משתכנעים. למרות שיש מסמכים. הסיפור של כפר אלעראקיב הוא עדות טובה לכך שהכובש לא מסתפק במה שגזל וכי הנכבה עדיין כאן.

עמותת זוכרות פועלת כדי להגביר את המודעות של הציבור הישראלי בנושא הנכבה הפלסטינית, מקדמת דיון ציבורי סביב מימוש שיבת הפליטים הפלסטינים וקוראת לצד הישראלי לקחת אחריות על העוול שהציונות גרמה ועודנה גורמת לעם הפלסטיני מאז 1948. פתרון סוגיות אלה יכול להוות פריצת דרך לפתרון הסכסוכים בארץ הזאת.

חוברת זו היא חלק מפעילותה של זוכרות בנושא. החוברת תחולק תחילה בסיור שייערך באתר הכפר אלעראקיב שבו ניפגש עם חלק מפליטיו, נלמד על סיפור הנכבה שלו ונציב בשטחו שלטים לציון זכרו.

החוברת והסיור ישקפו את מאבקם העיקש של תושבי אלעראקיב לשוב לאדמותיהם ולחדש עליהם את חייהם. נזכור את העבר ונסתכל אל העתיד.

זוכרות
דצמבר 2009

רשמים מביקור

מיכל זק

כתבתי את הרשמים שלפניכם בשנת 2006, כשביקרתי את נורי אלעקבי במקום מושבו על אדמתו. לצערי נורי עדיין נאלץ להפגין, והמילים שלפניכם עדיין רלוונטיות. אני מקוה שהן תעזורנה במעט כדי שרוחו לא תיפול.

נורי אלעקבי הוא מכר וותיק, הוא גם איש מוזר. הוא מתעקש לחזור לישוב שלו בשטח אלעראקיב. משפחתו גורשה מהם בשנת 1951 והבטיחו להחזיר אותם אליו כעבור ששה חודשים. הוא החליט כצעד של ייאוש לאחר מיצוי כל ההליכים, "להתנחל" בשטח הכפר שלו, בתוך אוהל בדואי מפלסטיק. נורי יושב שם כבר כמה חודשים, ואני ובני משפחתי החלטנו לבקר אותו ולחזק את ידיו. יום שישי אחר הצהריים, חיכינו שהשמש תרד מעט, לא להגיע בחום, לנו יש את הלוקסוס הזה. נסענו דרומה, בשלב מסוים התחלנו להטריד את נורי בסלולארי, פספסנו כניסה אחת, חזרנו, נכנסנו בשביל העפר שלפני הגשר ונסענו עד לסככה. המראה היה סוריאליסטי- סככה פשוטה, על מוט אחד תלויה חולצת טריקו עם תמונה של אינדיאני, מזרון על הרצפה, מיכל מים, ערימת כסאות כתר צהובים, ואוטו עמוס בצד. מול הסככה אנדרטה, חתיכות בטון וברזל, זכר לרצפה שנורי יצק והמשטרה הרסה. באופק מדרום שכונת מגורים חדשה של תרבין אלסאנoeע, מצפון רהט, וישוב יהודי חדש- גבעות בר, שהוקם על אדמות שבט אלעקבי. ממזרח במרחק, סככה של רועי צאן שהגיעו עם העדרים- יעזבו בקרוב. ומדבר.

אבל במבט של בדווי רואים עוד דברים: בואדי מאחורינו שרידים של בית שנבנה בשנות ה-40, כמה ערימות של אבנים, שם נורי נולד. בואדי ממול שוב שרידים של בית ועץ, זה היה הבית של סבא של נורי. לידינו סימני חריש. לפני שנה בדיוק נורי זרע חיטה, אחר כך הוא נסע לארה"ב לכנס בנושא עמים מנושלים. באותו לילה חלם חלום, היתה חפלה במשפחה, הגישו מגשים של אוכל, אורז ובשר, ופתאום הכל נעלם, ואף אחד לא אכל, נורי קם בבהלה. בבוקר הוא השתתף בפאנל יחד עם אינדיאנית מארה"ב, אינדיאנית מוונצואלה וכורדי. בין השאר הוא אמר לקהל: בעודי מדבר איתכם יש לי הרגשה שהסיירת הירוקה משמידה את הגידולים שזרעתי על אדמתי. ואכן באותו זמן בדיוק עלו הטרקטורים על השטח והשמידו את החלקה שזרע. בדרך כלל בסיפורים כאלה, כשהגיבור הינו דמות כמעט- מיתולוגיות כמו נורי, כשהרוח נושבת דרך פתחי הסככה, והשמש מתחילה לשקוע, מופיע סיפור על חלום- מעין התערבות אלוהית שמחזקת את הסיפור )גם במשפחה שלי הדפוס הזה קיים, לעתים נדרשים לחלומות כדי לקדם את העלילה, אצלנו סבא קם בוקר אחד מחלום ששינה את ההסטוריה המשפחתית, או לפחות נתן לה נופח מיתי(. הסיפור של שבט אלעקבי לא צריך שום אמצעים ספרותיים לחיזוק וצידוק, הסיפור קשיח, אין בו פרצות.

נורי אלעקבי הוא לוחם ותיק מאוד בצבא המאבק, נפגשתי איתו לא פעם ולא פעמיים, כל פעם סביב מאבק אחר: פעם על בניית גן ילדים בכפר הלא מוכר בחורה, שמשפחת אלעקבי גורשה אליו ב-1951. פעם במשרדי האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדווים שנמצא בעיר הערבית בבאר שבע. נורי עמד בין ערימות של דברי דפוס מצהיבים ומאובקים שמישהו הדפיס ביותר מדי עותקים, מתוך אופטימיות שקריאה להפגנה למען צדק תביא אלפים לרחובות. שם מצאתי על הקיר תמונה של תומרקין משנת 1978: צילום של אנשים מובלים בקרון )מהשואה שלנו( ולצידו צילום של ילדה בדווית. מתחת לצילומים תומרקין כתב בכתב ידו: "יהודי, אל תעשה להם את שעשו לך אחרים".

את התמונה השגתי אחר כך מהאמן והיא תלויה במשרדי ולא פעם מעוררת תגובות מהנכנסים. אך בכל פעם שאני מביטה בה אני נזכרת בכפרים הלא מוכרים, בנישול ובגזענות, ועכשיו יתווסף לכל אלה המשפט של נורי: "אנחנו האינדיאנים של מדינת ישראל". נורי גולל את סיפור הפגנת היחיד שלו. כשישבנו איתו הגיעו שני בני משפחה לבקר. הוא מפגין לבדו אך בשום אופן אינו בודד במערכה. לטענתו ישנן דרכים רבות למאבק, מי שיכול מפרנס ומחנך דור, מי שיכול יושב על האדמה ונאבק בכוחות הבטחון. במאבק ארוך ואלים נגד גזל וגזענות צריכים לפעול בדרכים מגוונות. כשהתחיל לספר קצת נבהלתי, היה משהו נואש בקולו שלא זכרתי מהפעמים הקודמות. הפעם הוא נשאר על אדמת אבותיו עד שיאשרו לבנות עליה כפר לשבט, או עד המוות. ככל שהאריך וסיפר, חזרה רוח הקרב לקולו ואיתה גם ההומור. נראה שאומנות הסיפור שמשייכים לעמי המדבר לא פסחה עליו והוא תיאר את שלושת המעצרים האחרונים שלו בצורה מפורטת ומותחת. הוא הדגיש בפרטי פרטים את שמות השוטרים, את הדרגות שלהם, את התאריכים והשעות, הוא גם תיאר איך הגיעו 250 קצינים ושוטרי יס"מ וכאשר הקצינים הגבוהים באו לדבר איתו, היה לו חשוב לציין שאף אחד לא ישב – למרות שהיו לו כסאות )כתר צהובים(, הם עמדו ואמרו לו שהוא עצור, בלי צו משופט, בלי סיבה- מדינת ישראל בהפגנת כוח וולגרית, מוגזמת, חסרת פרופורציות נגד נורי אלעקבי, אדם בן ששים וארבע, רזה, חרוש קמטים, שיושב על מזרון תחת סככה באמצע אלנקב.

אחרי כל מעצר ואחרי כל הריסה של האוהל נורי שב אל המקום ובנה אוהל חדש. אנו מביטים בגגות הישוב החדש- גבעות בר. יהודים שגרים על אדמות שבט אלעקבי. יהודים שנקראו לדגל ובאו ליישב את אדמת הנגב. עוד דור של אנשים כאילו- תמימים, שבעוד כמה שנים יאמרו שלא ידעו שהם נישלו וגזלו, ושכבר היום לא שואלים מי זרע את החיטה. כשאני חושבת על הזוגות הצעירים הללו קשה שלא להיזכר בססמא 'עם ללא אדמה הגיע לאדמה ללא עם`. הרי נורי ובני השבט שלו, נורי וכל הבדווים בדרום, נורי וכל הפלסטינים, הם פחות מעם בעיני הציונים, לכן האדמה נחשבת כריקה, פשוט כי לא היו בה יהודים. אני רוצה לראות את הפנים של תושבי גבעות בר, להביט להם בעיניים ושנורי יוריד את משקפי השמש ושיביטו לו בעיניים. באתר הישוב באינטרנט כתוב שגבעות בר הינו ישוב קהילתי כפרי, בעל אופי יהודי חילוני המתוכנן להכיל כ - 500 בתי אב. היישוב שוכן בלב גבעות עליהן צומחת החיטה )ומכאן שמו(, במרכז המועצה האזורית בני שמעון...... מאמצים ומשאבים רבים הושקעו בתכנון פרוגראמה איכותית ליישוב המשמשת כיום את האדריכלים לצורך השלמת תכנונו.

במיוחד אהבתי את המשפט שמגולל את המאבק של מדינת ישראל נגד נורי אלעקבי: "מאמצים ומשאבים רבים הושקעו בתכנון פרוגראמה איכותית ליישוב...". באתר ישנה גם רשימה של איפיונים אותם מחפשת ועדת הקליטה של הישוב החדש. היתה חסרה שם רק תכונה אחת: עיוורון. כשיצאנו לקראת כניסת השבת, שועל בודד טייל על תלולית החול מולנו ואנחנו חזרנו לארוחת ערב משפחתית בביתנו, שעליו אין צו הריסה.

נווה שלום, מאי 2006

מסמך

לשכת המושל הצבאי של אזור הנגב

באר שבע

1949/7/19

אל שיח' שבט בני אלעקבי

הנני לבקשך כי תודיע לכל בני שבטך בדבר החובה להתגורר במקום מושב השבט המקורי אשר התגוררו בו לפני עונת הקציר.

יש לבצע זאת בפרק זמן שאינו עובר את יום השבת ה- 49/7/30. כל המפר צו זה יועמד לדין ב/ המושל הצבאי של באר שבע

)חתימה – א. שמש(

ראיון

השיח' סיאח אבו מדיע'ם אלטורי )אבו עזיז(
נולד בשנת 1950
האיון התקיים באוהל שלו באלעראקיב
דצמבר 2009
עמר אע'באריה

"אלעראקיב זה האזור הזה. מדרום הוא נגמר בואדי כרכור ובאדמת אבו ג'רול )צומת גורל(. ממזרח עד באר אלפח'ארי. מצפון נגמר בואדי אלקארח, ואדי אלפח'ארי ואלשריעה. מצד מערב עד אלשריעה. ב 1948 גרו באלעראקיב כמה שבטים ומשפחות. משפחת אלטורי שכללה משפחות אבו מדיע'ם, אבו זאיד, אבו ג'אבר ואבו פריח. שבט אלע‹קבי, חמולת אבו סיאם, חמולת אבן ברי. משפחת אבו אלחסן שגרה מזרחית לאדמת אבו סיאם. שבט אלעלאמאת שגורש לירדן ולא הורשה לחזור. חלק קטן מאלקרינאי.

אנחנו גרים באלעראקיב מאות שנים. מימי העת'מאנים. אחר כך באו הבריטים ב 1917. ב 1948 חלק מהאנשים עזבו וגלו מאדמתם. מטוסים ישראלים הפגיזו באלעראקיב כדי להפחיד את האנשים. פגעו גם באחד הבתים. אנשים פחדו. אנשים פחדו גם אחרי סיפור הטבח שיהודים עשו ב 14 גברים. הסיפור מוכר. ארבעה יהודים הגיעו ברכב לכמה שבטים בנגב כאן, הם עצרו 14 אנשים, לקחו אותם לבית צדדי באלעראקיב, לביתו של מסlם אלקואסמי אלעלאמאת, אנחנו חושדים מאחורי הסיפור הזה עומד אדם מקיבוץ משמר הנגב, הערבים קראו לו מוסא, ממשמר העמק. הם הורידו אותם מהרכב אחד אחד, היו מכניסים אחד אחד לתוך הבית והורגים אותו. רק אחד מהם קפץ מהרכב וברח, אבו מבארכ אלקריני, ירו בו ופצעו אותו קשה, שכב פצוע בואדי. אנשים מהסביבה שמעו קולות ירי והמשפחות התחילו לחפש את הבנים שלהן. מצאו ערימת גופות בתוך הבית ומצאו את אבו מaארk הפצוע, הוא סיפר את הסיפור. למחרת הוא מת. אנשים התרחקו מהאזור אחרי הסיפור הזה.

ב 1949 היהודים הכריחו את כל מי שנשאר בכפר ובאזור לעבור לאלד'אהריה שליד חברון. הקצין שהיה אחראי על האזור מטעם הממשל הצבאי שמו היה אברהם שמש. היה ממשל צבאי באותם ימים. השיח' סלמאן אלהזייל שנשאר בתוך מדינת ישראל ביקש מאברהם שמש ומאנשים ישראלים אחרים לתת לחלק מהמשפחות לחזור לאדמתם ולתת להם כבוד. המשפחה שלנו חזרה.

בשנת 1950 המדינה ביקשה מבעלי האדמות להראות את גבולות אדמותיהם. כל מי שהחזיק מסמך רכישה היה מציג אותו. מטעם המדינה היה עורך דין צוקרמן. הוא סימן את האדמה של כל אחד בארבע פינות. היה תוקע בכל פינה יתד. הם עשו מדידות בכל אזור אלעראקיב מבית קמא עד ביר אלסבע.

בשנת 1951 המושל הצבאי ביקש מהשבטים לפנות את האדמות שלהם כדי שהצבא יתאמן על האדמות. אמרו להם שזה יקח ששה חודשים. האנשים האמינו למדינה. חלק מהאנשים העבירו לאזור חורה ועתיר. את משפחות אלטורי, אבו סיאם ואבן ברי הם העבירו צפונית לואדי אלפח'ארי. לא רחוק מכאן.

בשנת 1954 המדינה נתנה את האדמה לחברה יהודית. אנחנו כל הזמן שאלנו מה עם האדמות שלנו והמדינה התעלמה מאיתנו. בשנת 1973 אמרו שכל מי שיש לו אדמה שיבוא לרשום את אדמתו במנהל מקרקעי ישראל. במסגרת הסדר הקרקעות. האנשים הלכו ורשמו. אני הלכתי עם אבא שלי ועם הדודים שלי. הם קבעו את גבולות האדמה. למשפחת אבו מדיע'ם יש 1600 דונם. מתוכם 1000 דונם שלנו ו 600 דונם לבני הדודים של אבא שלי.

עבר זמן ולא נעשה שום דבר בנושא. התחלנו לשאול מתי העניין יוכרער. אין תשובות. בין השנים 1980 עד 1999 גרנו ברהט. בחודש יולי 1999 הקק"ל התחילה לעבד את האדמה שלנו. האח שלי סעיד ראה את הטרקטורים והתקשר אלינו. מיד הלכנו כולנו לאדמה. הכרחנו את המשטרה והמינהל לצאת מהאדמה שלנו. אמרו שהייתה טעות וכי התכוונו להגיע לאדמה אחרת שהמינהל קנה מבעליה. בסוף הם יצאו. בהמשך, לא אפשרנו לאף אדם לחכור את האדמה שלנו ממנהל מקרקעי ישראל. בעונת 2000?2001 באנו לאדמה. חרשנו וזרענו. כך לבד, למרות המנהל. אחרי שהחיטה צמחה קצת באו מטוסים וריססו את השטח בחומר רעיל והשמידו את החיטה.

בשנת 2002-2001 אותו דבר. גם בשנת 2003-2002. בשנת 2004-2003 זרענו גם בחורף וגם בקיץ זרענו אבטיחים ותירס. את הכל הם השמידו.

ארגון עדאלה נכנס לתמונה, הלך לבית משפט, השיג צו שאסר על ריסוס האדמה בחומרים האלה כי זה היה מזיק לאדמה, לצמח, לחיות ולבני אדם. זה היה רעל "ראונד אפ". המדינה הציעה לנו שהיא תקנה 80% מהאדמה שלנו במחיר מצחיק של 4000 שקל לדונם, ותמורת ה 20% מהאדמה היא תתן לנו אדמה חלופית במקום אחר. לא האדמה שלנו אלא של אנשים אחרים. בשנת 2002 עברנו לגור כאן על אדמתנו. למרות שהמדינה אוסרת עלינו. עכשיו אנחנו במצב שמנהל מקרקעי ישראל התלונן נגדנו שאנחנו פוגעים ברכוש של המדינה. יש בידינו הוכחות שזו האדמה שלנו. יש לנו צילומי אויר משנת 1936 ומשנת 1945 מוכיחים שגרנו על האדמה ועבדנו אותה, לא הייתה אדמת "מוואת" )מתה, בור( כפי שהמדינה טענה. יש בידינו גם קבלות על תשלום מסים על היבול החקלאי משנת 1922. עוד הוכחהר יש לנו תעודות בעלות "טאבו" בריטיות. עוד הוכחותר יש בתי קברות מתקופת העת'מאנים. המדינה רודפת אותנו בזרועות שונים. פעם זה המנהל, פעם הקק"ל, פעם סיירת ירוקה, פעם שמורת הטבע. היום גרות כאן כ 30 משפחות. אנחנו לא נעזוב את האדמה. האדמה היא הזהות שלנו. אתה חושב שהתעודה הכחולה הזאת היא הזהות שלך. זאת רק רשיון לזוז. גם לכלבים יש היום תעודות".

להורדת הקובץ