בארכיון צה"ל מתוייק התצלום עם התיאור הבא: "אזרחים ערבים אוספים יבול בשדה, אנשי הגנה שומרים עליהם". גם שם המקום "עפולה" מצוטט מהארכיון. אולם השדות האלה אינם עפולה. הם שדותיהם של זרעין, אל–כפרין, אבו זריק או אל–לג'ון. והאזרחים הערבים אינם אוספים יבול בשדה - הם חופרים בור. לא בור שטחי כי אם בור שעומקו מגיע להם עד הירך. אילו הם היו אוספים יבול בשדה, שקים וערימות יבול היו מקיפים אותם ולא חמישה חיילי הגנה המכתרים אותם מסביב, מכוונים לעברם נשק מחמישה מוקדים שונים. אילו ריחות היבול הטרי היו באויר, חיילי ההגנה לא היו נדרשים לכסות את אפם במטפחות. אל לב השדה היבש הובאו תחת איומי רובים 18 גברים פלסטינים )אחד מהם קיבל אישור לנוח (עם מעדרים כדי לחפור בור ולקבור בו סוד מסריח. אילו הצלם והארכיון שעבורו עבד, לא היו ממדרים וממסכים את המידע, אפשר היה לקשור את הנראה בתצלום למקום ולזמן ספציפיים. אולם דווקא ההכללה שנכפתה על התצלום הזה, שמציג במדוייק את מה שעדויות כה רבות של פלסטינים מתארות, מאפשרת ללמוד משהו חשוב: לא איך ארע הדבר במקום זה או אחר אלא מה שהיתה פרוצדורה שחזרה על עצמה. מישהו הרי היה צריך לפנות את המתים הערבים כדי שהיהודים יוכלו להמשיך לעסוק בבנין הארץ. לא כבוד המתים הדאיג את החיילים - אחרת היו נותנים לקוברים להתייחד עם מתיהם שלא תחת קנים של רובים - כי אם החשש מהתפשטות ריח ומחלות. בעדויותיהם חוזר אותו סיפור בו נאספו כמה גברים מן הכפר והובאו לקבור או את אלה שנורו קודם לכן במהלך הקרבות, או את אלה שנורו לנגד עיניהם. עדויותיהם נתמכות בסיפורי הגבורה של יוצאי ההגנה.

מבוא

בשנים 1947 — 1950 התעצבו מוסדות היישוב היהודי כמנגנוני מדינה יהודיים. הם הופקדו על ייהוד המרחב שעליו הצליחו להשתלט. ההיגיון שלהם התפשט לכל תחומי החיים בטריטוריה שגבולותיה טרם נקבעו. הספר מתחקה אחר התהליך הזה באמצעות כמאתיים תצלומים, שרובם נמצאו בארכיונים שונים של מוסדות היישוב והמדינה. מנגנוני המדינה החדשה התעצבו תוך כדי הרס החברה הפלסטינית באמצעות הרג, פיצול, נישול, גירוש ומניעת חזרתם של המגורשים. אך בכך לא היה די. התנאי להתייצבותם של מנגנונים אלה ולשימורם היה הפיכת האסון שהומט על הפלסטינים למה שאכנה "אסון מנקודת מבטם" - נקודת מבטם של הפלסטינים, כמובן. כדי לשחזר את עיצוב מנגנוני המדינה היהודיים ואת הבנייתו של האסון של הפלסטינים כ"אסון מנקודת מבטם", מחקר חזותי זה הנפרש בין דפי הספר משהה שני נרטיבים גדולים: הנרטיב הציוני, הנפרש מחלום השיבה לציון ועד התממשותו בהקמת המדינה, והנרטיב הפלסטיני או הפוסט–ציוני, המציב את הנכְַּבָּה כאירוע מכונן של הקיום והזהות הפלסטיניים ומתעלם מתרומתו של האסון לכינון המשטר הישראלי לעיצוב דפוסי האלימות המשמרת שלו. 1 שני נרטיבים אלה משורטטים לפי קו נוקשה של חלוקה בין יהודים לערבים ואינם מאפשרים לשחזר את היווצרות קו החלוקה עצמו. קו חלוקה זה הוא מרכיב מרכזי במערכי השליטה של המשטר בישראל. רק על בסיסו אפשר היה להפוך את האסון שהומט על הפלסטינים ל"אסון מנקודת מבטם". הספר משהה את שני הנרטיבים המתחרים, ובמקום להניח את קו החלוקה בין יהודים לערבים הוא מבקש להתבונן בהתמסדותו כעיקרון שלטוני מרכזי של המדינה היהודית. הוא עושה זאת באמצעות הנכחת האסון שהומט על הפלסטינים כאסון )מנקודת מבט אזרחית(ובאמצעות הצגתו כמרכיב וכתוצר של המשטר בישראל ולא כתוצאה של המלחמה שקדמה להיווצרות המשטר הזה.
הספר מציג תצלומים רבים שאינם מוכרים. עם זאת, תהיה זו טעות לחשוב עליהם במונחים של
"חשיפה". כל תצלום נבחר בשל סיטואציה ייחודית שנרשמה בו, אולם אף אחד מהם אינו מפתיע, כלומר אי–אפשר לומר עליו "מראה כזה עוד לא ראינו". "מראות כאלה", "אנחנו" - אזרחים ואזרחיות של מדינת ישראל - ראינו גם ראינו. ראינו שרידי כפרים ערביים, גם ברחובות הערים וגם בתצלומים. הגינו את השרידים האלה בשמות היישובים שבהם אנחנו גרים. נתקלנו בהם במרקמים העירוניים שבהם הם הוטמעו כמעט בלי לעורר שאלות ובנופים הפתוחים שבהם עמדו כ"חורבות" עתיקות. גלגלנו על לשוננו את שמות מחנות הפליטים שאליהם גורשו הפלסטינים. נעזרנו במפות שמהן נמחקו סביבות חיים שלמות;חלקנו שיננו כילדים את שמות המבצעים שבמהלכם חוסלו אותן סביבות. גם באלבומים שונים המתעדים את בניין הארץ יכולנו לראות את עצמנו, כגדנ"עיות המפנות אבנים מכפרים "נטושים", כחלוצים בטקסי "עלייה לקרקע" על רקע נופים ערביים ובתוך בתים ערביים.

[...]