הקדמה

עד 1948, היו במחוז טבריה 26 כפרים פלסטינים, אחד מהם היה כפר סבת. היו גם מספר שבטים בדוים, מספר יישובים יהודים ועיר אחת היא טבריה בירת המחוז. רק שלושה כפרים פלסטינים נשארו במקומם: כפר כמא, עילבון ואלמע'אר. תושבי עילבון גורשו אף הם והוחזרו אחרי לחץ בינלאומי. הכוחות הציוניים כבשו את האזור וגירשו את רובה הגדול של האוכלוסיה הערבית במחוז. מדינת ישראל מנעה גם אחרי תום המלחמה את שובם של הפליטים הפלסטינים. בשלב מאוחר יותר הרסה המדינה את הכפרים והבתים הפלסטיניים והשתלטה על אדמות הפליטים.

תיעוד ההיסטוריה של כפר סבת, נותנת הזדמנות טובה להכיר את ההיסטוריה של קהילה מיוחדת במינה שגרה בפלסטין, היא קהילת המוגרבים, שבאה מארצות המגרב הערבי בצפון אפריקה. לפלסטין הם הגרו מאלג'יריה והתיישבו בארץ אלשאם (כך נקרא בערבית האזור שכלל את סוריה, לבנון, פלסטין וירדן) לפני כ 150- שנה. הם ביקשו להתרחק מהכובש הצרפתי באלג'יריה, ולא יכלו לדעת שייתקלו בארץ בכובש ישראלי . כפר סבת, דרך המחקר אודותיו והראיונות עם פליטיו, יכול ללמד איך תפסו התושבים בעולם הערבי ובמדינה העת'מאנית בכלל, את המרחב שלהם. מרחב גדול ופתוח, ללא גבולות או מחסומים, שהיה אפשר לשנות בו מקום מגורים מאלג'יריה לפלסטין מבלי להרגיש שעברת מארץ אחת לאחרת.

היוזמה לתיעוד כפר סבת וארגון סיור לאתר הכפר יצאה מעקורי הכפר, ליתר דיוק מבני ובנות הדור השני והשלישי של העקורים. זוכרות מעריכה את היוזמה ומודה לעקורים על העזרה באיסוף המידע על הכפר. חוברת זו שכוללת ראיונות, מסמכים, מפות, תמונות ומידע על הכפר תופץ במהלך סיור פתוח לקהל הרחב שמארגנת זוכרות באתר הכפר עם עקוריו כדי ללמוד על ההיסטוריה של הכפר, לסייר בין בתיו ההרוסים ולהציב שלטים שיציינו את שם הכפר וילמדו על חלק מאתריו החשובים.

זוכרות מבקשת, דרך תיעוד ההיסטוריה של הכפר הזה, ותרגום החומר לעברית, להגביר את המודעות של הציבור בכלל ושל הישראלי בפרט, לנושא הנכבה הפלסטינית ולסוגיית הפליטים הפלסטינים. זוכרות גם קוראת למדינת ישראל להכיר בחלקה בנכבה הפלסטינית ולקחת אחריות עליו. זוכרות שואפת לקדם שיח ציבורי בנושא שיבת הפליטים ולפתח אותו בשני צירים, האחד הוא קריאה להכרה בזכות השיבה והשני הוא חשיבה על אפשרויות ודרכים ליישום השיבה בפועל.

"זוכרות את כַּפְר סַבְּת'' היא החוברת ה- 43 בסדרת החוברות שעמותת זוכרות מפיקה לתיעוד המקומות הפלסטינים שנכבשו וחוו את הנכּבּה מאז 1948 . קדמו לה חוברות על המקומות האלה: אלקַבּוּ, עילבּוּן, אִקרִת', כֻּפְר בִּרעִם, אלמנשיה - יאפא, אלעֻ'בַּיּאָת, אלעראקיבּ, כַּפר עִנאן, אלדאמוּן, מִסְכָּה, אלסֻמַירְִיהָ, סִמְסִם, אלראס אלאחמר, עין כּארם, עג'ור, כּויכּאת, ח'רבת אם בֻּרג', ח'רבת אללוז, אלשיח' מֻוּנַּסִ, אלמאלחה, אלעג'מי ביאפא, עִמְואָס יאָלוּ ובּית נוּבּא, חִטּין, אלכַּפְרֵין, אלשַג'ַרָה, תרשיחא, בִּאְר אלסַבְּע, ג'ְלִיל, אללַּג'ון, סֻחמאתא, אלג'וּלאן, אסְדוּד ואלמַג'ְדַל, חִ'רבּת ג'ַלַמה, אלרַמלה, אללִּד, עכּא, חַיפא, עין אלמַנסְי, אלחַרַם [סידנא עלי], עין עַ'זאל, לִפְתא ודיר יאסין.

זוכרות

מרס 2011

כַּפְר סַבְּת

הכפר – כֻּפְר סַבּת בפי תושביו הערבים - שכן בגליל התחתון המזרחי, כ 11- ק''מ מדרום מערב לטבריה, עד שהכוחות הישראלים כבשו אותו בשנת 1948 והרסו, לאחר מכן, את כל בתיו.

הכפר שכן על גבעה מתונה, השקיף צפונה על ואדי אלפג'אס (נחל אדמי) והשתלב במישור שמשתפל בהדרגה לשלושת הכיוונים האחרים. לפני הנכּבה, כפר סבת היה מחובר בדרכי עפר עם הכפרים השכנים: לובּיא מצפון, אלשג'רה ממערב וכפְר כַּמָא, הקרוב ביותר ועודנו קיים עד היום, מדרום.

ככל הנראה, במקום הזה התקיים הכפר הכנעני שבתן, שנודע בשם כפר שבתאי בתקופה הרומית. כפר סבת הוזכר לראשונה ע''י הגיאוגרף הערבי אלמַקדִסי 1 (מת ב 990- לספירה) ככפר מיושב ובו מסגד לצד הדרך הראשית. הגיאוגרף הערבי יאקות אלחמוּי (מת ב 1225- לספירה) הזכיר גם הוא בספרו "מֻעג'ַם אלבֻּלדאן'' (קטלוג היישובים) את כפר סבת ש''ליד טבריה''. בפי 1260 לספירה) – הצלבנים ( 1099 כונה המקום כָּפַרְסֶת. המחבר הערבי, אבן קֻדאמה אלמקדסי 2 1223 לספירה), שהיה – 1147) גם חייל בצבאו של סלאח אלדין, והשתתף במסע שחרור פלסטין מהצלבנים, ציין ביומן מלחמה שכתב כי סלאח אלדין הגיע לכפר סבת ביום שלישי ה 30- ביוני 1187 ועזב אותו ב 2- ביולי. בשנת 1596 , בתקופה העת'מאנית, חיו בכפר 160 תושבים ושילמו מסים על יבולי החיטה, השעורה והכותנה שלהם וכן על עזים וכוורות דבורים. במפה של ז'קוטן הצרפתי משנת 1799 לספירה הופיע הכפר בשם כַּפְר א-סִּת.

בסוף המאה ה 19- חיו בכפר סבת כ 300- תושבים. הם גרו בבתי אבן ובוץ וכפרם היה מוקף באדמה חקלאית מישורית. על אדמות הכפר גרו גם בני השבט הבדוי עַרַבּ אלמַשַארִקָה, שחיו באוהלים. חורבת אֻם אלעַלַק שכנה בסמוך והיתה חלק מהכפר. ב 1931- נמנו בכפר סבת, באֻם אלעלק ובערב אלמשארקה 340 תושבים, שהתגוררו ב 71- בתים צפופים שנבנו מאבן, בוץ ומלט. ב 1944-45- חיו בכפר 480 תושבים, ושטחו עמד על 9,850 דונם, שלמעלה ממחציתם נרכשו בידי יהודים. בשנה זו רב אדמותיהם של התושבים הערבים היו זרועות קטניות, מלבד 7 דונמים שהיו בוסתנים מושקים. באתר האנטרנט של רשות העתיקות הישראלית מופיע דו''ח על חפירות ארכאולוגיות שנערכו בכפר סבת בחודש אוגוסט 2001 . מהדו''ח עולה כי הכפר נבנה על שרידים עתיקים המזוהים ככפר שבתאי או כפר שובתי הנזכר במקורות התלמודיים. נמצאו במקום שברי כלי חרס משתי תקופות עיקריות: תקופת הברונזה הקדומה והתקופות הממלוכית–עות'מאנית. כן נתגלו שברי כלי חרס אחדים מתקופות הברונזה התיכונה, הרומית והביזנטית. נמצאו תשע מטבעות: אחת מהמאה הרביעית לספירה (רומי), מהמאה השמינית לספירה (עבאסי ערבי), מהמאה השמינית – תשיעית (עבאסי ערבי), 1363 לספ' (ממלוכי), משנת – מהשנים 1360 1496-1498 לספ' (ממלוכי), שלוש מהמאה ה 14-15- לספ' (ממלוכית), ומטבע אחת מהמאה ה 16-17- לספ' (עות'מאני).

הכפר היה בנוי בצורה מלבנית צרה וארוכה, בכיוון מזרח מערב, ותושביו התפרנסו מגידול דגנים וחיות- משק. בתי הכפר היו בנויים מאבן בזלת ובוץ. בית אחד לפחות היה בנוי מבטון וברזל ושרידיו קיימים במקום, זה היה ביתו של מנהיג הכפר אלטַּיּבִּ אלסעדי. הקומה הראשונה שלו שימשה כבית אירוח פתוח והקומה השנייה כיחידת דיור. בכפר היה מסגד עם קשתות שנבנה באבני בזלת בשילוב אבנים לבנות מסותתות. לא היה בית ספר בכפר וילדיו למדו בכפר השכן כפר כמא. ליד הכפר היו שני מעיינות, אלעין אלסֻפלא [המעיין התחתי או הנמוך], שהיה קרוב לכפר מכיוון צפון מזרח, ואלעין אלבעידה [המעיין הרחוק] מזרחית לכפר. מספר תושבי הכפר בשנת 1948 היה 557 תושבים, כולל השבט הבדוי ערבּ אלמשארקה.

כיבוש הכפר

המקורות הישראלים מספרים על נטישת הכפר ב 22 באפריל 1948 בעקבות כיבוש העיר טבריה. אך משיחות עם פליטים מהכפר (ראו עדויות בהמשך), עולה שרוב תושבי הכפר נטשוהו בחודשים אפריל ומאי, אבל מעט תושבים נשארו בכפרם עד שנכבש בקיץ 1948 . הם זוכרים שהיו בחודש צום הרמדאן, שהיה בשנת 1948 בחודש יולי. הכוחות היהודיים נכנסו לכפר לפנות בוקר וכבשו אותו. הם הרגו שני תושבים והאזרחים האחרים ברחו, רובם לכיוון לוביא. בספר "בִּלאדֻנא פלסטין'' נכתב שהכפר נכבש ביום 11.7.1948 לא היו קרבות בכפר סבת בעת כיבושו או לפני כן. דו''ח של "שירות הידיעות'' של ההגנה, מסביר ש''הכפר הזה נמצא בין מושבות יהודיות וסמוך להן, על כן לא ידוע שהכפר הזה השתתף בפעולות במאורעות''. רוב פליטי כפר סבּת עברו לסוריה, אך כמה משפחות נותרו בתוך גבולות מדינת ישראל וגרות היום בנצרת, כפר כּנא, אלרינה, טרעאן ולד. היישובים היהודיים הקרובים לכפר סבת, אילניה, שרונה, יבנאל ושדה אילן, השתלטו על אדמות הכפר, ומשתמשים בהן לחקלאות ולמרעה.

ההיסטוריון הישראלי בני מורס מציין שסכסוך התגלע על אדמות כפר סבת בין המושבה אילניה (סג'רה) ובין מושב שרונה. לדבריו, אילניה הייתה נתונה במצור בחודשי המלחמה הראשונים וחלק מבתיה נפגעו במהלכם. עתה הוקצו לה, בתור פיצוי, 350 דונם מאדמת כפר סבת, "מחריבינו'', אבל "מתיישבי שרונה על דעת עצמם עלו וחרשו וזרעו את השטח הזה. היישוב שרונה גילה צרות עין מעציבה מאוד ותפס בכח שטח שנמסר לנו'', כך מוריס מצטט ממכתבו של שמואל צימרמן ממועצת המושבה סג'רה למשרד . החקלאות בדצמבר 1948 משרד החקלאות הישראלי התערב והורה לאיכרי שרונה לפנות את האדמה. בשנת 1949 הוקם המושב שדה אילן מערבית לכפר סבת אך לא על אדמותיו.

השלטונות הישראלים הרסו לחלוטין את כל מבני הכפר, כולל המסגד. כיום פזורות במקום ערימות אבני הבתים. מרכז הכפר ובית הקברות שלו מוקפים בגדר תיל ומשמשים שטח מרעה לפרות.

התושבים הערבים של כפר סבת שנאלצו לנטוש את כפרם ב 1948- , השתייכו ברובם לשתי משפחות גדולות: סידי עיסא וסידי עֻמר או אלעמיראת, כפי שנקראו אחר כך. שתי משפחות אלו הן במקור מאלג'יריה, ולכן תושבי הכפר – ועוד קהילה דומה בגליל - מכונים מוגרבים. הם הגיעו לאזור פלסטין וסוריה באמצע המאה התשע עשרה, עם מנהיגם עבד אלקאדר אלג'זאאִרי, ראש תנועת המורדים האלג'יראיים נגד הכיבוש הצרפתי שם. לאחר כניעתו, הורשה לעבד אלקאדר, בשנת 1852 , לצאת מאלג'יריה והוא בחר להתגורר בדמשק. שבטים שהגיעו בעקבותיו השתקעו בפלסטין וסוריה. במאמרו "הקהילה האלג'יראית בגליל משלהי השלטון העות'מני עד שנת 1948 '' מספר ד''ר מסטפא עבאסי, שכפר סבת החדש, נוסד ככל הנראה בשנת 1870 . המדינה העת'מאנית העניקה למתיישבים החדשים אדמות בכפר סבת וכדי להקל עליהם פטרה אותם ממסים במשך שמונה שנים ומשירות צבאי במשך עשרים שנה. המאמר מציין שבשנת 1875 עמד כפר סבת על הגבעה וחיו בו 300 תושבים והיה בו מסגד.

האלג'יראים הקימו עשרה כפרים בפלסטין: ארבעה במחוז טבריה הם כפר סבת, מעד'ר, עולם ושעארה; חמישה במחוז ספד (צפת) הם דישום, מארוס, עמוקה, אלחסיניה ותליל; כפר אחד במחוז חיפא הוא כפר הושה. אלג'יראים אחרים התגוררו בספד, טבריה וסמח'.

באשר לדפוסי הבעלות על הקרקע, עבאסי גורס כי למרות שזו ניתנה למהגרים עצמם, הצליחו אחדים מהאמירים, צאצאי עבד אלקאדר, להשתלט על חלקים נרחבים ממנה והפכו לשותפים בבעלות עליה.

האמירים ניצלו את תלותם של המהגרים בהם בתחילת התקופה בה התיישבו במקום והצליחו לנשלם מחלק מאדמותיהם. תופעה זו בלטה במיוחד בכפרים שבנפת טבריה. בתקופת המנדט, כשהביקוש של התנועה הציונית לקרקע גבר ומחיריה עלו, מכרו האמירים את חלקם בקרקעות ופגעו בכך פגיעה קשה במהגרים. הם אף הביאו, לדברי עבאסי, לעקירת כפר אחד, שעארה, כבר . בשנת 1927

כך, רכשו היהודים 5110 דונם בכפר סבת מתוך 9850 שהיו ברשות התושבים.

עדות

( מחמוד סאלח עבד אלקאדר ( 93 נולד בשנת 1919 בכפר סבת הראיון התקיים בביתו בנצרת

פברואר 2011

בזמן הכיבוש של כפר סבת הייתי בן 30 , הייתי נשוי ולי ארבעה ילדים, מחמד, ת'רַיּאָ, זהַיּהָ ופתחיה. התחתנתי בגיל 20-21 . עד הכיבוש גרו בכפר סבת בסביבות ארבע מאות תושבים, רובם בני שתי חמולות, בני עיסא ואלעמיראת. היו מעט מאוד תושבים ממשפחות אחרות. לא היו שכונות נפרדות אבל בחלק המערבי של הכפר גרה משפחת עיסא ואלו משפחת אלעמיראת גרה בצד המזרחי. שתי המשפחות האלה הן "מוגרביות'' שהגיעו לאזור מאלג'יריה. אנשי השבט הבדוי ערבּ אלמשארקה גרו על אדמת כפר סבת באם אלעלק, ליד עין אם אלעלק. קוראים כך למעיין בגלל העלוקות שדבקו על דפנותיו.

ההיסטוריה של הכפר חוזרת עד אמיר עבד אלקאדר אלג'זאארי. הצרפתים גירשו אותו מאלג'יריה והטורקים נתנו לו לגור כאן. הצרפתים חמדו את אלג'יריה וכבשו אותה, האלג'יראים נלחמו קרוב לעשרים שנה נגד הצרפתים והטורקים לא עזרו. העם לא יכל לנצח מדינה חזקה כמו צרפת. המורדים נשברו והפסידו. הם עזבו את אלג'יריה, אלה שנלחמו בצרפתים ופחדו מנקמתם עזבו את אלג'יריה. טורקיה נתנה לנו לבנות ולגור בכפר סבת, מעד'ר, שעארה ועולם, כפרים קרובים אחד לשני. היו עוד כפרים של מוגרבים, כמו דישום והושה, בסמח' רבע מהתושבים היו מוגרבים. היחסים בין הכפרים המוגרבים היו כמובן חזקים וגם היחסים עם הפלסטינים האחרים היו טובים. בהתחלה. הגענו לבושים "בורנוסים'' [מעיל רחב עם כובע – לבוש מגרבי מסורתי], חלק מאנשים כאן לעגו לנו ואף תקפו אותנו וגנבו לנו דברים. המוגרבים התאחדו ותקפו את הבריונים האלה ולימדו אותם לקח. מאז לא העזו לתקוף אותנו. באופן כללי כל האזור מכבד אותנו. נהיינו קרובי משפחה של חלקם. אמא שלי ממשפחת אבו אלהיג'א, מכפר חדת'א. המדינה העת'מאנית נתנה למגרבים לגור כאן ופטרה אותם משירות צבאי, כאילו אומרת עשיתם את שלכם מול הצרפתים. כפר סבת היה כפר רומי או ביזנטי, יש בו הרבה עתיקות, עמודים עם צלבים, כל עמוד אורכו 4 מטר, עמודים לבנים, למרות שאבני הכפר שלנו הן שחורות.

בכפר היה מסגד יפה, על עמודים, מסגד יפה מואד, בנו אותו צ'רקסים, הם היו בנאים אמנים. סבתא שלי אמרה , לי שהמסגד נבנה כשהיא הייתה בת 16 היא חיתה 90 שנה ונפטרה לפני 75 שנה, בשנה שאני התחתנתי. זה אומר שהמסגד נבנה לפני בערך 150 שנה. הוא היה על גבעה, שטחו היה עשרה מטר כפול עשרה מטר. היו לו עמודים רחבים בגובה 3 מטר, לא היה לו מגדל או כיפה.

אני חושב שהכפר היה ריק כשהמגרבים הגיעו לכאן. סבא שלי, שמו עבד אלקאדר, נולד לפני 150 שנה בכפר סבת. אבא שלו, סעיד אלמג'ד, הגיע מאלג'יריה והיה שם מפקד בצבא. בכפר היו הרבה עתיקות, היו סלעים ענקיים, היו אבנים בצורת ספסלים, מול המסגד היו שבע שמונה אבנים כאלה, היינו יושבים עליהן, אבל הכל נעלם, היהודים לקחו אותם. ב 1948 היו בכפר כ- 60 בתים ו 400- תושבים. אני חושב ששבט אלמשארקה היה בגודל דומה. הבית שלנו היה בנוי מאבן ובוץ. אורכו היה כ 15- מטר ורוחבו 6 מטר, היה בו חדר אירוח לאבא שלי בגודל ששה מטרים מרובעים והיו בו ארבע דירות מגורים, אני גרתי באחת מהן. בנוסף לזה היה דיר, אורכו 40 מטר ורוחבו 25 מטר, ומחסן לתבן ומספוא. היו לנו 150 ראשי צאן. בנינו את הבתים מהאבנים העתיקות ובוץ. היו בכפר הרבה בארות מים, איפה שחפרנו מצאנו באר מים, אולי היו 50- 60 בארות, בתוך הכפר, בין הבתים. אלה היו בארות חפורים קודם, אולי הצלבנים גרו כאן, יכול להיות שזה היה כפר גדול גם אז, כי יש הרבה בארות. הבאר הייתה מטויחת ומוכנה, רק לחפור ולמלא אותה מים. גם לנו הייתה באר שאבא ודוד שלי מצאו.

טקסי החתונות בכפר סבת היו כמו שאר המקומות בארץ. ריקודים, דבּקה, משוררים ושוחטים כבשים. כמעט כמו היום. הצ'רקסים גרו לידנו, בכפר כמא. היה לנו בית ספר אחד משותף, היינו כמו כפר אחד, אני מכיר אותם אחד אחד. אני למדתי אצל הצ'רקסים. הם היו מצויינים בבניית בתים, אבל לא הסכימו שיגורו אצלם ערבים, ולא היו מתחתנים עם ערבים למרות שהיו מוסלמים. אני זוכר שבחור מאצלנו למד במצרים ולכן רצה להתחתן עם מישהי משכילה. אצלנו לא היו בנות מלומדות, הוא רצה להתחתן עם מישהי צ'רקסית אבל הם סירבו. הם היו קשורים וסגורים אחד עם השני ולא אהבו שאחרים יתערבבו איתם.

השיח' האחרון בכפר היה השיח' מחמד עבד אלהאדי, מכפר מעד'ר, שהיה גר ליד המסגד. היה לו חדר ובאר מים. הוא עבד כאִמאם וקיבל את שכרו בחיטה. אנשים מהכפר שלנו לא הסכימו לקבל את התפקיד הזה, למרות שהיו אצלנו אנשים שלמדו ויכלו לעשות את התפקיד. בן דוד שלי, השיח' מחמד, היה בוגר מסגד אלג'זאר והיה אחר כך מנהל בית ספר בסוריה. בני הכפר לא אהבו את תפקיד השיח', לכן העסקנו מישהו מכפר אחר. לפניו היה שיח' אבראהים יעקובי מכפר אלרינה, הוא גם היה המורה של הכפר, הוא לימד שלושה דורות, בבית שלו, אני למדתי אצלו. בכפר סבת לא היה בית ספר ממשלתי, האנגלים לא בנו בתי ספר בכפרים קטנים. באלסרקס היה בית ספר ממשלתי, הצ'רקסים היו מסודרים, היה להם בית ספר מצוין וסביבו כעשרה דונם אדמה ולימדו חקלאות. גם בלוביא היה בית ספר, אבל כפר כמא קרוב יותר אלינו. בטבּריה היה בית ספר עד כיתה ז', לוביא היה כפר חשוב ובו בית ספר עד כיתה ה' בלבד, באלסרקס עד כיתה ד', מי שהיה מסיים באלסרקס עבר ללוביא.

אני למדתי אצל השיח' אבראהים כשהייתי בגיל 7-8 . לא היו אצלו כיתות, כל הילדים למדו יחד. הוא היה מביא דלי ומשתמש בו כלוח, בהתחלה הוא לימד את האלף בית, היה כותב את האותיות על הדלי, היה כותב בנוצה שהיה טובל בדיו, לימד אותנו את האותיות עד שידענו אותן בעל פה. מי שהיה טועה היה נענש,.היה לו צרור זרדים צמוד אליו תמיד. אחרי שאתה מסיים את האלף בית היית עובר ללמוד קוראן. למדתי אצלו כשנתיים. אחר כך הוא הפסיק ללמד, הוא הזדקן והתעייף, וגם ההורים לא שילמו לו כמו שצריך. כל המשפחות היו שולחות את הבנים ללמוד, רק לא שלחו בנות, הערבים לא הרשו לבנות ללמוד, לא נתנו להן לצאת מהבית כמעט. אחרי שהשיח' עזב הם שלחו את הבנים ללמוד באלסרקס, האחים שלי מסטפא וחסן למדו באלסרקס, בבית הספר הממשלתי. אני כשנהייתי כבר נער קנאתי באחים שלי והלכתי ללמוד אצל השיח' עבד אללה ע'וג'אס. למדתי אצלו שבעה חודשים, הוא היה מורה פנסיונר שפתח בית ספר פרטי בבית שלו בכפר כמא, הוא קיבל ילדים בכל גיל, אני הייתי בן 15-16 . בית ספר ממשלתי לא היה מקבל אותי כי הייתי מבוגר מדי.

בימים ההם עבדתי באדמה ועזרתי לאבא שלי בפלחה, גם רעיתי צאן, בעונת הקציר דשתי את החיטה על הסוס, לא ישבנו ללא עבודה, גם הבנות עבדו במשקים של המשפחות שלהן, עבדו גם בקציר והעמיסו את היבול על אוכף העץ שהרכבנו על הסוס. כל משפחה הייתה שומרת חלק מהיבול לשימוש הביתי ואת השאר היינו מוכרים ותמורתו קונים בגדים, שמן וחפצים לבית. כל האנשים זרעו חיטה. רוב היבול שלנו היה חיטה. אבא שלי היה מגיע בשנה לכ- 15 טונות חיטה. היו לו 300 דונם. לכל האנשים היו אדמות, אבל לא כולם אותו דבר כמובן, לחלק היו יותר ולחלק פחות. חמי עיסא ז''ל, אבא שלה [מצביע לכיוון אשתו אם פתחי] היו לו ששת אלפים דונם, הבן שלו היה מח'תאר הכפר, אבל הוא היה מנהיג ולא ירד לתפקיד מח'תאר, למה מה זה מח'תאר? הוא כמו שכיר. לפניו המח'תאר היה אלטַּיּבִּ ראבּח, איש ממשפחת אלעמיראת, 40 שנה היה מח'תאר, היה איש מכובד וכל האנשים אהבו אותו, בשנתו האחרונה הוא עלה לרגל והיה מבוגר, אז מסר את חותמת המח'תאר למחמד אלסעדי.

אלבַּיאָדִר, הגורן היה החצר הכי גדולה בכפר, שם שיחקנו תופסת וכדורגל, היה שטח ישר וללא אבנים. ליד הכפר היו שני מעיינות שהשתמשנו בהם, אחד קרוב, מתחת לכפר, קראנו לו אלעין אלסֻפלא [המעיין התחתון, הנמוך], אלא שמשך חודשיים או שלושה כל שנה היה המעיין הזה מתייבש, ואז היינו משתמשים במעיין השני, אלעין אלבעידה [המעיין הרחוק], במרחק חצי שעה הליכה, היינו מביאים מים משם על בהמות, גם הצאן והבקר היה מגיע לשם לשתות. בית הקברות נמצא בקצה המזרחי של הכפר, סמוך לכפר, ביננו לבין מאהל ערבּ אלמשארקה, הם היו קוברים את מתיהם אצלנו, גם היו מתפללים בימי ששי אצלנו במסגד.

הכפרים שהיו ליד הכפר שלנו לפני 48 הם לוביא, אלסרקס [כפר כמא], אלסג'רה ואלמשארקה. מזרחה לנו היו גם יהודים, בית גן [מושבה חקלאית שהוקמה בשנת 1903 ליד ח'רבת בית ג'ן הערבית, צורפה ב 1953 למועצה המקומית יבנאל בשנת 1953 ], ימָּה [זהו שמה הראשון של יבנאל, שהוקמה בשנת 1901 ליד הכפר ימה הערבי, שננטש בסוף התקופה העת'מאנית], מסחה [כפר תבור, הוקם בשנת 1901 ליד מסחה הערבי] אבל זה היה רחוק יותר, סרונה [שרונה, מושב חקלאי, הוקם תחילה בשנת 1913 , ננטש והוקם שנית בשנת 1938 ליד הכפר הערבי סארונא]. סארונא היה ערבי, מכר אותו איש ממשפחת אלפאהום, שמו סעיד בק, ליהודים. היה לו שטח אדמה של בערך 24 אלף דונם. סג'רה ממערב, הייתה מושבה יהודית מזמן הטורקים ליד אלסג'רה הערבי. היו עוד כפרים ערבים באזור אבל רחוקים מאתנו כמו נמרין [בימין הדרך בין צומת גולני לצומת עילבון] וחטין.

עבדתי במשטרה הבריטית שלוש שנים, לא שוטר ממש, זה היה כשבזמן מלחמת העולם השנייה העסיקו אותנו כשומרים על המחנות הצבאיים שלהם. אני הייתי שומר באזור חיפא, אמנם היו לנו מדים רשמיים אבל היינו "תוספת'' לעזרה, כי היו צריכים אותנו בזמן המלחמה, וקיבלנו שכר טוב, אני קיבלתי 23 לירות פלסטיניות, זה היה סכום גבוה, היו הרבה מבני פלסטין שעבדו במשטרה הבריטית, מלוביא היו הרבה צעירים במשטרה, מכפר סבת כל הצעירים עבדו במשטרה מלבד מי שהם לא קיבלו אותו בגלל עברו, אם היה כלוא או יש עליו נקודה שחורה אצל האנגלים. היו נותנים לך טופס למילוי נתונים, היו שאלות על קורות החיים שלך. היית צריך ללכת עם הטופס לתחנת המשטרה בטבריה, היו בודקים אם אתה נקי ורק אז היו נותנים לך תשובה אם התקבלת או לא. אחרי שהתקבלת שלחו אותך לבדיקה רפואית בבית חולים חמזה בחיפא [היום בית חולים רמב''ם], הייתי אז בן 27 . כחודשיים לפני שבריטניה יצאה מפלסטין הם שיחררו את כולנו מהמשטרה.

לגבי מרד 1936 , הוא התחיל בהרי שכם, שם היה אלקאוקג'י עם פח'רי בק עבד אלהאדי, מפקד טורקי, אחרי ששה חודשים האנגלים ביקשו הֻדנה, אבל הם רימו את הערבים, אז כל הארץ געשה ואנשים חיפשו נשק והשתתפו במרד. המורדים היו יורים על הצבא, או טומנים לו מלכודות והיו מחבלים בתשתיות כמו קוי הטלפון. המרד פרץ כי הערבים רצו עצמאות, ובגלל שהאנגלים התכוונו לתת את הארץ ליהודים. היהודים היו לצד האנגלים ונלחמו לצידם, האנגלים הבטיחו את הארץ ליהודים, אבל מקמהון סידר את השריף חסין ולא קיים מה שהבטיח לו. הערבים היו פראירים והיהודים היו פיקחים.

בתקופת המרד היו גם בעיות מול היהודים, כאן בסג'רה, היהודים הקימו גדר תיל ברוחב אולי 20-30 מטר, היה מצב של כעס ומתח, ופחדנו אחד מהשני, אבל כשנגמר המרד היחסים חזרו להיות טבעיים. הצבא האנגלי היה נכנס מדי פעם לכפר. אני זוכר פעם, כשכל הגברים של הכפר היו בתפילת יום הששי במסגד, הגיע הצבא האנגלי לכפר, הם חיכו מול המסגד עד שסיימנו את התפילה. אמר המפקד למח'תאר בצחוק, מה אתם מורדים בלילה וביום מתפללים? הוא ביקש לעשות חיפוש בתוך המסגד, המח'תאר הסכים, החייל הוריד נעליים ונכנס לעשות חיפוש. לפעמים הם היו מנומסים.

לפעמים היו נכנסים לכפר כדי לחפש נשק. זה [מצביע על תמונה תלויה על הקיר בביתו] אלטַּיּבִּ, אחיה של אשתי, היה בכלא שלהם שנה וחודשיים. היו מגיעים לכפר והיה איתם אדם שישב בתוך הנגמש, היה רואה את האנשים מתוך הנגמש דרך חלון קטן, חיילים היו מעמידים אותנו בשורה ומבקשים מאחד אחד להתקדם, האיש בנגמש היה רואה כל אחד מאיתנו ואומר באנגלית "יס'' כדי שיעצרו או "נו'' כדי שישחררו את האיש. פעם עצרו מהכפר 13 אנשים בבת אחת, אחד מהם זה אלטַּיבּ, כלאו אותו בכלא אלמזרעה ליד עכא, הוא היה אדם מרשים מאוד, אבל בגלל המעצר הזה הוא לא נהיה מח'תאר, כי מח'תאר זה תפקיד ממשלתי, לכן נתנו את התפקיד לאחיו היותר צעיר ממנו. גם אבא שלי היה עצור כ- 4 חודשים בכדורי, כאן ליד מסחה, שם היה מחנה גדול. רק בסוף התקופה הבריטית העצורים עשו עבודות קלות במחנה, אבל לפני כן המעצר היה ממש השפלה. היה קור, בוץ ופרך. אם היה בורח עציר מהכלא היו הורגים עציר אחר במקומו.

היום, הכפר הרוס ומיושר. לא תדע לזהות אם היה כפר שם או לא. בלוביא יש חורשת אורנים, באלסג'רה אין כלום. לפני 48 לא היו הרבה יחסים עם היהודים. באלסג'רה היהודית העסיקו ערבים אצלם, והיחסים עם הסג'ראוים הערבים היו יחסים טובים, כמו אחים, כי הם היו כפר אחד. אנחנו בכפר סבת, לא היו לנו יחסים עם היהודים. היו לנו הרבה אדמות ולא היינו צריכים עבודה אצלם. אולי מלבד השומרים של סג'רה היהודים, האדמות שלהם היו גובלות באדמות שלנו, היו לפעמים מגיעים אלינו, היינו יושבים איתם ומשוחחים. הייתי מגיע לערים הקרובות על הסוס, בדרך היו יישובים יהודים, לא היה קשר מיוחד והיחסים היו באופן כללי בסדר. לא היו בכפר מכוניות, היו אוטובוסים שעברו ליד הכפר על הכביש הראשי, חברת האוטובוסים של אלעפיפי. לגבי האדמות, תושבי הכפר לא מכרו אדמות ליהודים. אבל חלק מהתושבים היו נאיבים, הרי היה למגרבים אמיר [נסיך, מנהיג], האמיר סעיד, בנו של הסלטאן עבד אלקאדר אלג'זאארי, גר בדמשק, היה נכנס כשותף בבעלות על האדמות של חלק מהאנשים. הוא היה מביא מתנות לאנשים, כמו סוסים, ותמורתן היה מקבל חצי מאדמות מקבל המתנה. בעצם האנשים העניקו לאמיר חצי מאדמותיהם כהכרה על נדיבותו. בסוף הוא מכר את האדמות שלקח ליהודים. כך חצי מהאדמות של הכפר נמכרו ליהודים.

היה ברור שמטרת היהודים היא לקחת את פלסטין. ב 48- היו התכתשויות, ותושבי הכפרים החלשים שלא יכלו להתגונן ברחו. בכפר סבת היהודים כיתרו את הכפר באחד הלילות ונכנסו אליו, זה היה בקיץ, אלסג'רה נפל כחודשיים לפני כן, אבל לוביא עוד לא, אני זוכר שכמעט גמרנו את הקציר ונשאר קצת שעורה לקצור, זה היה חודש רמדאן, כיומיים בתוך רמדאן, זה היה בחודש יולי, אולי 2 ביולי. אני זוכר שאכלתי את ארוחת ה''סחור'' [ארוחה קלה לפנות בקר לקראת תחלית יום הצום], התחלתי לקרוא בקוראן עד שתגיע שעת תפילת הבוקר, אני גם זוכר שבתוך הקוראן שמתי תשע לירות פלסטיניות כי לפני כן הלכתי למכולת עם שטר של עשר לירות, קניתי בלירה אחת והחבאתי את התשע בתוך הקוראן, סיימתי והנחתי את הקוראן ליד החלון, התכוונתי ללכת לשדה ואז שמעתי קולות שאומרים היהודים כבשו את הכפר, בן דודה שלי ראה אותם והאנשים התחילו להעביר אחד לשני, מיד התחלנו להתכונן לברוח, הזמן היה בוקר מוקדם, פחדנו ורצינו לברוח, לקחתי על הכתפיים שתיים מהבנות שלי, והלכתי דרומה לכיוון כפר כמא, עברתי בין היהודים שהיו בתוך הכפר, לא עשו לי כלום ולא דיברו איתי, הייתי עם אבא שלי ושתיים מבנותי תֻ'רַיּא וזהְַיּהָ. שאר המשפחה, אשתי, התינוקת פתחיה בת השנה, והאחים שלי הלכו לכיוון לוביא, צפונה. האנשים יצאו בפניקה. אחרי שיצאתי מהכפר שמעתי קולות ירי. זה היה צבא גדול שנכנס לכפר, הם מתכוננים לכבוש את לוביא כי שם הערבים התבצרו, בכפר סבת לא היה כלום, רק מעט אנשים שנותרו בכפר, ברחנו. אחר כך ידענו שהיהודים הרגו זקן נכה שנשאר בביתו, שמו עבד אלקאדר, הוא היה מואזן במסגד [קורא לתפילות], אני שמעתי אותו באותו בוקר קורא מהמסגד לתפילה. הוא כנראה חזר לביתו ונרדם, הרגו אותו כשהוא ישן. והרגו אדם נוסף, אדם עם פיגור, ממשפחת אלעמיראת, מצאו את הגופה שלו כרותת ראש ליד הבית שלו. צעיר נוסף נהרג בגרון, שמו אחמד מחמד, קרוב משפחה שלי, בן 18 , הוא ישן בגורן עם רובה, מצאו אותו היהודים שם והרגו אותו. אבא שלו חזר לכפר כשבוע או שבועיים אחר כך כדי לחפש אותו, אז מצא את הגופה שלו ואת שתי הגופות האחרות. הוא סיפר גם שהיהודים הרסו את כוורות הדבורים.

אני, אבא שלי ושתי בנותיי הגענו לאלסרקס, הגעתי לבית אחמד שמס, בית של אנשים דתיים, נתנו לנו אוכל לבנות הקטנות, ונשארנו בתוך הכפר כל היום. בלילה התכוונו ללכת לכיוון כפר כנא ונצרת, אבל אדם מאלסרקס שהכרנו אותו, שמו רשיד, הוא היה בנאי ועבד לפעמים בכפר סבת, הציע לנו לישון אצלו. כך היה. בערב הלכתי לכיוון הכפר לראות אם אוכל להגיע לבית כדי להביא אוכל, קמח, שמן, כי לא היה לנו כלום. הלכתי בדרך סמוך לשדה תירס בין כפר כמא לכפר שלנו, התירס היה יותר גבוה ממני, לא היה סיכוי שמישהו יראה אותי, הגעתי מאוד קרוב לכפר, ראיתי שהיהודים עדיין שם ואף מכינם ביצורים, אז חזרתי. למחרת, מישהו מאלסרקס הציע לנו לחזור לכפר ואמר לנו שלא יקרה כלום. חזרנו לכפר ונכנסנו לבית וישנו שם כל הלילה. ראיתי שהיהודים היו כבר בביתנו, כי הקוראן היה קרוע ותשע הלירות שהיו בו נגנבו. למחרת בעשר בבוקר הגיעו חיילים יהודים לבית, עצרו אותי וגירשו את אבא שלי עם שתי הבנות. אבא שלי חזר לכפר כמא, שכר בית ונשאר כשלושה חודשים לפני שעבר לכפר כנא ליד נצרת. אני נלקחתי למעצר בטבריה, נשארתי שם כמה ימים, הביאו למעצר הזה הרבה צעירים מכפרים אחרים, וכשנהיינו קבוצה גדולה הביאו אוטובוס והסיעו אותנו לכלא בהרצליה, שם נשארתי במעצר 6 חודשים. זה היה כלא גדול, היו שם אולי עשרת אלפים עצורים.

אחרי ששה חודשים השתחררתי ובאתי לנצרת כי ידעתי שאשתי גרה עם האחים שלה בנצרת, שהתארחו כל התקופה הזאת אצל חבר שלהם, אדמון אסכנדר. הוא נתן להם מקום לגור אחרי שעזבו את כפר סבת. גרתי איתם חודשיים, אחר כך עברתי לגור בכפר כנא, שם היה אבא שלי והאחים שלי. הייתי הבכור בין האחים והאחיות שלי, היו שני אחים, חסן ומסטפא, וחמש אחיות. גרתי בכפר כנא עשר שנים, ועבדתי אצל יהודי במפעל סיד באלסג'רה. במקור המפעל הזה שייך לאחמד עלי מאלסג'רה הערבית. עבדתי שם 4-5 שנים והייתי מרוצה בעבודה שם, והייתי ביחסים טובים עם המעסיק שלי. אחר כך עברתי לגור בנצרת ועבדתי בקיבוץ כפר החורש. רוב תושבי כפר סבת היגרו לסוריה וירדן. מעט משפחות נשארו בתוך המדינה. מהחמולה שלנו נשארו אולי 15 בתי אב, ומאלעמיראת עוד כמה. היום המשפחות מפוזרות בנצרת, אלרינה, כפר כנא, טמרה, דיר חנא ואַלְּלִד. אלטַּיּבִּ, גיסי, חי בסוריה והוא מתקשר הרבה בטלפון. יש לו בן מרצה באוניברסיטה באמריקה.

היום אם אלך לכפר סבת לא אזהה כלום. פעם הייתי שם, לא ידעתי איפה הבית שלנו, רק לפי השיחים שהיו בחצר הבית שלנו ידעתי איפה הבית. ליד הבית היתה באר מים, הבית הרוס והבאר קבורה. הכפר כולו משוטח. לבית שלנו אין זכר. 

להורדת הקובץ