בתחילה נראה היה שגודאר ירד לגמרי מהפסים. כלומר יותר מהמקובל אצלו ב-30 השנים האחרונות. בהקרנת הבכורה של סרטו החדש - "פילם סוציאליזם" שנערכה לפני כשבועיים בפסטיבל קאן לא נרשמו אירועים קולנועיים חריגים בשעה הפותחת את הסרט. כמתבקש מכותרת הסרט, שולבו בתחילתו אבחנות שנונות וגם צפויות סביב הקפיטליזם האירופי ואופני ההתמוטטות הצפויים לו, והיה שם גם די והותר התבוננויות על עצם העיסוק בקולנוע. עד כאן הכל גודארי כרגיל. 
בחלק הנועל את הסרט החלה ההילולה המוזרה. גודאר נטל כבסיס לדיון הפילמאי את "אוניית הקרב פוטיומקין", סרטו הקלאסי של סרגיי איזנשטיין משנת 1925, המגולל את סיפור מרד המלחים שהתחולל על סיפונה של ספינת הדגל של צי הצאר הרוסי מול חוף הים באודסה במהלך המהפכה הסוציאליסטית הכושלת של שנת 1905. כזכור, מסתיים סרטו של איזנשטיין בסצנה אופטימית שבה נראית הספינה המורדת על מכלול מלחיה המיליטנטים, כשהיא מפליגה מאזור העימות אל מרחבי הים השחור בעוד ספינות אחרות מצי הצאר נוצרות את תותחיהן ומפנות לה את נתיב המילוט. עד כאן הכל בסדר. מכאן והלאה הפקיע לעצמו גודאר את חירות המשורר. 
אותה "פוטיומקין" על פי הגודאר החדש ממשיכה לשוט אל תוך הים התיכון וכאן היא מתגלגלת באופן מטאפורי כמובן למספר ספינות אחרות. שתיים מהן קשורות באופן אינטגרלי לסכסוך במזרח התיכון. לפתע הופכת הפוטיומקין לספינת מעפילים שמוליכה ניצולי שואה אל עבר חופי פלסטינה הנתונה לשלטון המנדט הבריטי כאשר חיילים דוברי אנגלית תוקפים אותה בלב ים וגורמים להרג אזרחים. 
מכאן כבר קצרה הדרך לשלב הבא: תיעוד המשט אל עבר פלסטין, המצויה תחת משטר הכיבוש הישראלי, והאופן האלים שבו מטפל צה"ל בנוסעי המשט הזה. לא, גודאר לא הפך לחוזה עתידות. הוא פשוט השתמש בחומר מצולם שתיעד משט קודם אל עבר עזה שנערך לפני כמה שנים. צילומי המשט הזה נחתכים פעם אחר פעם אל הסצנה הנודעת של מדרגות אודסה, אל הטבח שערכו חיילי הצאר באזרחי העיר שהגיעו בהמוניהם להריע למלחי הפוטיומקין. 
החיבור החזותי הבוטה בין הקוזאקים הרצחניים של הצאר לבין חיילי הצבא הבריטי הטובחים בניצולי שואה ולחיילי צה"ל המטאפורי, שעוצרים משט מחאה אזרחי בכוח אש, היה יותר מסתם רמז על אודות מצבו המטורלל של גודאר. אבל זה היה לפני שבועיים. השבוע היו כבר כאלה שטענו כי הנבואה אכן ניתנה לקולנוען הצרפתי הזה. 

דיר יאסין, פרק ההמשך

בג"צ, כך דיווח "מעריב" לפני כמה ימים דחה עתירה שהוגשה לו במשותף מטעם העיתון "הארץ" וסטודנטית הלומדת בבצלאל. עתירה זו מבקשת לחשוף מסמכים הקשורים לכיבוש הכפר דיר יאסין בידי אנשי אצ"ל ולח"י שאירע בתאריך 9 באפריל 1948. הדחייה, כך נימקו זאת שופטי בג"צ, נובעת מהחשש שחשיפת החומר עלולה לפגוע במו"מ המתנהל עם הפלסטינים ( ?). 
לגמרי במקרה ראה אור השבוע ספרו של בני מוריס - "1948 תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה" (הוצאת עם עובד) שנדרש בין היתר למה שקרה אז בדיר יאסין, המהווה כיום חלק בלתי נפרד מהעיר ירושלים. וכך כותב מוריס: "... כמה לוחמי מיליציות ערבים ואזרחים לא מזוינים נורו ונקטלו במקום; ככל הנראה הועלו כמה מבין הכפריים על משאית, הוסעו בה לתוך ירושלים ואחר כך הוחזרו לדיר יאסין ושם הוצאו להורג; קבוצה של גברים שנעצרו נורו למוות במחצבה סמוכה; כמה מבין העצורים הוצאו להורג בבסיס זמני של הלח"י בשכונת שיח' בדר". 
מוריס, שאימץ לעצמו השקפה דרוויניסטית הגורסת כי רק החזק שורד, אינו חשוד כמובן בשמאלנות יתרה. מה שלא מונע ממנו להוסיף לדברים הנ"ל גם קטע מדוח שחיבר איש ארגון ההגנה יצחק לוי שלושה ימים לאחר הטבח, ובו הוא קובע ש"כיבוש הכפר נעשה באכזריות רבה. משפחות שלמות, נשים, זקנים וטף נהרגו... חלק מהשבויים שנלקחו והועברו למקומות מעצר, ובהם נשים וילדים, נרצחו באכזריות על ידי שומריהם". בדוח משלים לדוח המצוטט לעיל, כתב לוי שפיקד על שירותי המודיעין של ההגנה בירושלים כי לוחמי האצ"ל "אנסו מספר בחורות ורצחו אותן לאחר מכן". 
עד כאן על החלקים הגלויים והמותרים לפרסום על אודות טבח דיר יאסין. רק דמיון חולני יכול לשער מה מכילים המסמכים ששופטי בג"צ חוסמים מפני הציבור 62 שנים לאחר אותו יום מטבח. כאן המקום להוסיף תקווה בשם ההיסטוריונים של הדור הבא, שבעתיד לא יידרשו 62 שנה ויותר כדי לחשוף את המסמכים הנוגעים למתן פקודת ההשתלטות על ספינות המשט לרצועת עזה. אפילו אם שופטי בג"צ העתידיים יחשבו אחרת. 

הטריפ הראשון של דניס

כמה ימים לאחר הסתלקותו של דניס הופר, נוחת כאן רוג'ר קורמן שהיה סוג של סנדק בכל הקשור לקריירה של המנוח הופר. קורמן, המגיע לארץ כאורח פסטיבל סרטי הסטודנטים, נודע בהוליווד כמאסטר של ההפקות דלות התקציב וכבעל חוש ריח לנושאים החמים באמת. בשנת 67' למשל הוא היה הקולנוען הראשון שקלט את עוצמתה של תרבות סמי ההזיה שהחלה לשלוט במוזיקת הרוק ובתרבות הפופולרית באמריקה. התוצאה: "הטריפ", סרט שביים קורמן שאף הפיק אותו בתקציב של חמישה סנטים. 
"הטריפ" היה חלוץ סרטי האל-אס-די ועשה אז המון רעש בארצות הברית. על זירת הצילומים שלו הצטופפו צמד שחקנים אלמוניים למדי - הופר ופיטר פונדה, וכן תסריטאי עוד יותר אלמוני ושמו ג'ק ניקולסון. אז רעש הוא עשה, אבל כסף גדול לא. 
העניין הפעוט הזה הגיע רק שנתיים מאוחר יותר כאשר הופר עד אז שחקן שולי נטל את שני ילדי החממה של קורמן שאותם הכיר על הסט - פונדה וניקולסון, ויחד יצרו השלושה את הסרט האולטימטיבי על סמים ועל אנשים - "אדם בעקבות גורלו" המהולל שהפך את הוליווד על ראשה. כעת כל שנותר לקורמן לספר לסטודנטים של היום הוא איך המנוח הופר ידע למנף את יוזמותיו המקוריות ולנכס אותן לעצמו.