הפעולה של דיויד גוס מזכירה לי התבוננות במראה. הבחירה שלו להתבונן בחומה, או אולי חוסר היכולת לראות מעבר לחומה, לראות מי שנמצא מאחוריה, מחזירה את השתקפות הבבואה שלו עצמו.
גוס מסמן לעצמו חלק מהחומה, מגדיל ומשכפל אותו. יחד עם זאת וכמו במצלמה, ככל שהעין הצופה מתקרבת אל עצם מסוים, היא פחות ופחות מצליחה לקבע את גבולותיו ולהתמקד. כל ציור מוסיף ומגלה פרטים וניואנסים חדשים. אבל ככל שגוס מנסה להתקרב, ככל שנוספות עוד חלקים לבבואתו ה"שלמה", ככל שהחומה נבנית וגדלה, מעמיק גם חוסר היכולת שלו/שלנו לראות את הפרטים, את הניואנסים, את השוני והעושר. המרקם נעשה שטוח ואחיד יותר. החומה משתכפלת וסוגרת עליי עם כל ציור שמתווסף.
סוג המבט הזה- ההתמקדות, ההתכנסות בציור, בעצמנו- מעצבן אותי, מתסכל אותי. במקום להתבונן במי שנמצא מולנו, אנחנו שוב מתבוננים בעצמנו. אולי אני משליכה עליו, על פעולתו של דיויד גוס, את מה שאני מרגישה שאני עושה- את חוסר היכולת שלי למקד את המבט מעבר לעצמי ולהסתכל באמת בעיניים של אלה הנמצאים מאחורי החומה. אני רק יכולה להסתכל על עצמי, בתוכי, לנסות להבין. וככל שאני מנסה, אני פחות מצליחה. ככל שאני מתקרבת, אני בעצם מתרחקת. אבל אני רוצה: אני באמת רוצה.
כשחשבתי משימת העיצוב של הקטלוג לתערוכה של דיויד גוס עלה בי החשד שתמיד עולה בי: מדוע צריך את הקטלוג הזה? מה מטרתו? למה הוא משמש? לעתים תכופות כשאני חושבת על קטלוגים לתערוכות אמנות אני מניחה שקטלוגים נועדו לשווק את היצירות. ואם לא לשווקן, אז לפחות לפאר את העבודות, לייצר להן אריזה מהודקת, להעניק להן את סמלי היוקרה והטוהר האמנותי העל-זמני ולמקמן במרחב מיתי ייחודי משלהן. כמעצבת, אני נדרשת לפעול בשקיפות, לציית ליחסי הכוח. עלי להיות פוליטית בעמדתי הא-פוליטית. אבל, כמעצבת שמאמינה בעיצוב מעורב ומתערב, אני מנסה לשחרר את עצמי מהנסיבות ההן. אני רוצה לקחת חלק גלוי בשיח, לחשוב את התערוכה בקול רם, לקחת חלק פעיל ומודע בפוליטיקה של התערוכה. כיוון שהדיבור לגבי התערוכה הוא המשכה של התערוכה כפעולה, האפשרות היחידה הפתוחה בפניי אם ארצה להתקדם מעבר לחומה היא לפעול על החומה/קטלוג. לחורר שני חורים דרכם ניתן לראות, להציץ מבעדה.
