מירון בנבנשתי ("כך הפכה ישראל למדינה דו-לאומית", מוסף "הארץ", 22.1) סבור כי הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הקמת מדינה אחת, המחולקת לישויות אתניות, שביניהן גבולות פנימיים "רכים" ושלטון מרכזי משותף. בין הנימוקים שהוא מגייס לטובת הרעיון הוא מזכיר, כי פתרון מסוג זה "פועל בבוסניה-הרצגובינה בצורה מניחה את הדעת". אולי המודל הבוסני מניח את דעתו של בנבנשתי; ספק רב אם תושבי המדינה הבלקנית יסכימו עמו. 
הסכם דייטון, שנחתם ב-1995, היה אמצעי יעיל לסיום המלחמה העקובה מדם, שנמשכה כמעט ארבע שנים, אך הוא מהווה בסיס בעייתי מאוד לניהול מדינה מתפקדת. עם תום הקרבות נותרה בוסניה-הרצגובינה מדינה מאוחדת, אך ההסכם קיבע למעשה את תוצאות הטיהור האתני שהתרחש במלחמה. האזורים שבהם נוצר רוב סרבי נהפכו לרפובליקה סרפסקה. האזורים שבהם רוב האוכלוסייה היתה מוסלמית או קרואטית חולקו לעשרה קנטונים, המהווים את הפדרציה המוסלמית-הקרואטית. החוקה הבוסנית מעניקה אוטונומיה רחבה, למשל בתחום החינוך, לישויות המרכיבות את המדינה, בעוד שסמכויותיה של הממשלה המרכזית בסרייבו מוגבלות מאוד. נשמע טוב עד כאן? חכו. 
לבוסניה יש שלושה נשיאים - מוסלמי, סרבי וקרואטי. בנוסף, הייצוג בשני בתי הנבחרים ובממשלה נקבע על בסיס מכסות לאומיות. שיטה זו מעניקה יתרון ברור למפלגות בעלות מצע לאומי. הניסיון של 14 השנים האחרונות מראה, כי פוליטיקאי סרבי המבטיח לדאוג לאינטרסים של הסרבים בבוסניה גובר תמיד על מועמד אחר בן עמו, המבקש לדאוג לרווחתם של כל אזרחי בוסניה, ללא הבדל דת. מכיוון שכל שינוי במערכת החוקים מצריך רוב יחסי שמחייב הסכמה בין נציגי שלוש הקבוצות, מוביל המבנה הפוליטי, למעשה, לשיתוקה בפועל של המדינה. 
הפוליטיקאים בבוסניה חלוקים ביניהם עד כדי כך, שאינם מצליחים להסכים אפילו על קיום מרשם אוכלוסין חדש. במקרה זה המוסלמים מתנגדים, בטענה שתהליך החזרת הפליטים שברחו בזמן המלחמה לא הסתיים. כתוצאה מכך הממשלה אינה יודעת כמה אנשים בדיוק חיים בבוסניה וכל החישובים (כולל קביעת מספרם היחסי של הנציגים מכל עדה בפרלמנט) מתבססים על מרשם האוכלוסין היוגוסלבי האחרון, משנת 1991. אי-ההסכמה בין נציגי שלוש הקבוצות גם אינה מאפשרת לבוסניה לעמוד בתנאי המינימום של האיחוד האירופי בתחום הטיפול בהגירה. לכן אזרחי בוסניה הם היחידים כמעט ביבשת, שעדיין זקוקים לוויזה כדי להיכנס לתחומי האיחוד האירופי. 
לעת עתה הסטטוס-קוו נשמר. בבוסניה מוצבים דרך קבע כמה אלפי חיילים אירופים (EUFOR), אשר החליפו ב-2004 את חיילי נאט"ו ששמרו על השלום באזור מאז תום המלחמה. אך זהו שקט שברירי. מילורד דודיק, ראש הממשלה של הרפובליקה סרפסקה, מבקש בשנים האחרונות לקיים משאל עם כדי לקדם את פרישתה של הרפובליקה מהמדינה הבוסנית. אי-הוודאות הפוליטית מקרינה על הכלכלה. השחיתות מרובה והאבטלה, גם לפי ההערכות המקילות ביותר, נעה סביב 25%. ללא תמיכה אירופית ובינלאומית, הן כלכלית והן פוליטית, ספק אם המדינה במתכונתה הנוכחית תחזיק מעמד. אם יש דבר שמאחד בוסנים מוסלמים, סרבים וקרואטים זו ההסכמה על כך שהפתרון הנוכחי אינו מוצלח בלשון המעטה. 
אין ספק שהסכסוך הישראלי-הפלסטיני הוא בעיה קרדינלית, המאיימת על עתידה של ישראל. ואולם, המודל הבוסני אינו מספק את הפתרון לבעייתנו. אלו הקוראים להקמת מדינה דו-לאומית ישראלית-פלסטינית - או שאינם נותנים את דעתם לקשיים הכרוכים בפתרון מסוג זה, או שאינם מעוניינים בפתרון בר-קיימא. 

הכותב הוא היסטוריון המתגורר בבוסניה