בערב פסח המתקרב כל בני עם ישראל קוראים בהגדה: "והגדת לבנך", וכתוב: "מצווה עלינו לספר...". כיהודים אנו רגישים ומודעים היטב לחשיבות שימור הזיכרון הקולקטיבי. אך חוק הנכבה, שעבר בקריאה ראשונה בלי לעורר סערה בציבור, דווקא מנסה לנשל את הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל מזכותם הטבעית והאזרחית לזכור ולהתאבל, ומעמיד את ישראל היהודית במקום הכל יכול והמסוכן של מי שמאמין שבכוחו לשלוט ברגשות ובזיכרון של עם אחר, עמדה המאפיינת משטרים טוטאליטאריים ודכאניים שאין אנו רוצים להימנות עימהם. ככזה הוא פוגע באנושיות של שתי החברות, של הפלסטינים כמי שמבקשים לזכור את עברם הכאוב, ושל היהודים כמי שלוקחים לעצמנו זכות המוסרית למנוע זאת מהם. מדינת ישראל חרתה על דגלה את עקרון הדמוקרטיה. חוק שאוסר על חלק מאזרחי המדינה להתאבל הוא חוק אנטי דמוקרטי, שפוגע בחופש הביטוי ובזכויות הפרט. מרגע שנוצרת אווירה ציבורית המתירה למדינה לחוקק חוקים המורים לאזרחיה מה מותר להם להרגיש, ולמערכת החינוך למנוע לימוד ההיסטוריה - זהו מדרון חלקלק היכול להגיע במוקדם או במאוחר גם למי שכרגע חשים מוגנים בנוגע לחופש הביטוי שלהם. ואולם, גם על ההנחה העומדת מאחורי הצעת החוק ניתן לערער, האמנם ציון הנכבה "שוללת את קיומה של מדינת ישראל" כלשון הצעת החוק? ציון הנכבה הנו יום אבל על הרס הישובים וגירוש התושבים הפלסטינים מבתיהם בעקבות מלחמת העצמאות הישראלית. על כך שיישובים הוחרבו, אנשים נהרגו, משפחות פורקו והתפזרו על פני כדור הארץ לעיתים בלא שייפגשו שוב לעולם. בלי קשר למי החל במלחמה ומי אחראי לתוצאותיה, על עובדה אחת אין לערער - אנשים שילמו את המחיר והם וצאצאיהם נושאים את זכר החורבן והטראומה. תהליכי האבל של הפלסטינים כאזרחי המדינה דוכאו במשך שנים רבות. הם אולצו לחגוג את יום העצמאות הישראלי, ולא ניתנה להם האפשרות לבנות אנדרטאות בכפרים שנחרבו או לייסד יום זיכרון רשמי לאסון הלאומי שחוו. עצם המילה נכבה מתקשרת בתודעה הישראלית עם שיבת הפליטים וסוגיות מורכבות נוספות, ומעוררת אצל היהודים הישראלים פחדים קיומיים עצומים. הנסיון לאסור זיכרון פלסטיני אינו מענה טוב לחרדות הקיום הישראליות. כאנשי בריאות נפש ועל בסיס של עשרות שנים של מחקר בתחום הטראומה, אנו יודעים שזיכרון טראומטי אינו דבר שנעלם. הכחשת האירוע מחולל הטראומה וחסימת תהליכי אבל לא רק שאינה מוחקת אותו, אלא להיפך, היא מביאה לתסיסה במחשכים, להעברה בין דורית של טראומה ולהנצחה של תחושות זעם, האשמה ונקמה. מנגד, המרפא לטראומה והמשך החיים הנורמליים טמון לא פעם במתן הכרה לפגיעה שהתרחשה, עיבוד הזיכרון הטראומטי באופן מודע וחיבור לרגשות שהתלוו לאירוע מחולל הטראומה. כדי להמשיך הלאה אחרי אובדן, אנשים זקוקים לאפשרות לזכור את מה שהיה יקר להם ואיננו עוד, לכאוב ולהתאבל. כך אצל פרטים וכך בקבוצות בחברה. הקצאת מקום במרחב הציבורי (למשל אנדרטאות או פינות זיכרון) או בזמן (למשל ימי זיכרון) עוזרת למתאבלים ומביעה את ההכרה של החברה בכאב של הפרטים בתוכה.
נראה שתהליכים אוניברסאליים, אנושיים אלו נעלמים מעיני מי שמציע ותומך בחוק הנכבה, וחבל שכך. נעלם מעיניהם שבעצם המוכנות של החברה הפלסטינית לעבור לתהליכים סמליים של מתן הכרה לאבל, הם הולכים צעד קדימה בכיוון של תהליכי פיוס והשלמה, בעוד החוק המוצע עלול להוביל לתהליכי הקצנה והנצחה של תחושות זעם האשמה ונקמה. בין היהודים לבין הפלסטינים מתקיימים חילוקי דעות פוליטיים באשר לאופי ההתקיימות במרחב המשותף, חילוקי דעות שיבואו לידי פתרון רק בדרך של דיון ומשא ומתן. איסור על צורך אנושי לדעת, לזכור ולהתאבל, הנו מכשול בדרך לעתיד המשותף.
טובה בוקסבאום ואילנה לח, חברות בפסיכואקטיב , אנשי/נשות בריאות הנפש למען זכויות אדם
