הכנסת ביזתה שלשום את הדמוקרטיה הישראלית כאשר אישרה בקריאה ראשונה, ברוב של 15 נגד 8, את הצעת "חוק הנכבה". אם יתקבל החוק בקריאה השנייה והשלישית, הוא יאפשר לשלול את המימון הציבורי ולקנוס גופים הזכאים לתמיכה ממשלתית, אם יציינו את יום העצמאות כיום אבל, או יקיימו אירועי זיכרון לאסון הפלסטינים ב-1948. 
ההצעה שאושרה בסיום מושב החורף היתה "מרוככת" בהשוואה להצעת החוק המקורית, שיזם ח"כ אלכס מילר מישראל ביתנו. ההצעה נוסחה כך שהקנס יוטל גם על מוסדות ציבור שיקיימו פעילות "השוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", תומכת במאבק מזוין או טרור נגד המדינה, מסיתה לגזענות, או פוגעת בכבוד דגל המדינה וסמלה. אין היא מכוונת להעניש יחידים ולאיים עליהם במאסר, כמו הצעת "חוק הנכבה" בגרסתה הראשונה. 
אך גם בגרסה המתוקנת, ולמרות השפה המכובסת שבה נוסחה הצעת החוק המעודכנת, אין לטעות בכוונת הממשלה: הדרת האזרחים הערבים ופגיעה לא מידתית בחופש הביטוי שלהם ובזכותם לספר את הנרטיב ההיסטורי שלהם. המפלגה של אביגדור ליברמן, שניהלה מסע בחירות בוטה נגד האזרחים הערבים, רשמה לעצמה הישג בדרך להגשמת סיסמתה הגזענית "בלי נאמנות אין אזרחות". 
הרעיון שאפשר לטשטש את תודעת העבר של הקהילה הערבית באמצעות חוקים ואיום בקנסות הוא איוולת. "הנכבה" לא נשכחה ב-62 השנים שעברו מאז הקמת המדינה, והמושג מוכר ושגור כיום בפי הישראלים, הרבה יותר מאשר בדור הקודם. נטישת הפליטים הפלסטינים, חורבן מאות כפרים ערביים והקמת יישובים יהודיים במקומם הם חלק מההיסטוריה הישראלית. אי אפשר להעלים אותו, או לכפות על חמישית מאזרחי המדינה את הנרטיב של הרוב. 
האיום בשלילת מימון ממשלתי ממוסדות שיציינו את "הנכבה" מזכיר את טענות שרת התרבות, לימור לבנת, כלפי במאי הסרט "עג'מי", סכנדר קובטי, שאמר כי "אינו מייצג את ישראל". כמו יוזמי "חוק הנכבה" גם לבנת סבורה, שיוצר שקיבל תמיכה מהמדינה להפקת יצירתו מחויב ב"נאמנות" ועליו להתייצב כנציג המדינה בתחרויות בחו"ל. זו רוחה של ממשלת נתניהו-ליברמן: נתמוך רק במי שיחשוב כמונו. 
שילוב האזרחים הערבים בחברה הישראלית הוא אינטרס לאומי ראשון במעלה, ומימושו מחייב את הרוב היהודי להראות סובלנות ופתיחות כלפי המיעוט. ברור שהסכסוך הלאומי מכביד על השילוב, והשסע היהודי-הערבי לא ייעלם בקרוב. אבל הצעות כמו "חוק הנכבה", מעבר לפגיעתן בערכי יסוד דמוקרטיים רק יעודדו הקצנה והתבדלות נוספת של הקהילה הערבית. 
על הכנסת להתבייש באישור החוק בקריאה ראשונה. סיעות קדימה והעבודה ראויות לגינוי על שלא התייצבו נגדו. אך לא מאוחר לנסות לבלום את החוק המזיק בקריאות הבאות, קודם שיכתים את ספר החוקים.