אחרי שהפתרונות הפוליטיים המושלמים איכזבו, אחז בנו, פלסטינים ויהודים, הייאוש. בישראל הימין עדיין לא הכריע לאן דרכו, ומאז מאורעות אל-אקצה השמאל המרכזי המתון איבד את ביטחונו העצמי באשר לפתרון של שתי מדינות לשני העמים. רק השמאל הרדיקלי מתמיד להאמין ולייחל לפתרונות יצירתיים של מדינת כל אזרחיה, או מדינה דו-לאומית, שבה השונא יישב עם השונה וימצאו דרך לחיות יחד, משום מה. לשם כך, נטען, יש צורך באמנה אזרחית שתסדיר את הישיבה יחד, בלא לשאול מה יהיה הדבק המחבר בין שני האתוסים הלאומיים הללו. 
אבל הבעיה בבסיסה אינה פוליטית, אינה אזרחית, אלא מיתית-דתית. הפתרון, על כן, יימצא רק בתוך אותה מיתיות. לא בהסדרתה או בביטולה, ואף לא בוויסותה למישור "בריא" יותר, אלא בפעולה מתסיסה עוד יותר שלה, של הפוטנציאל שלה, המשחרר לעתים. הזנחנו את המיתוס הארכאי לטובת הגורמים שמלבים את הסכסוך, ועתה העת לדרך אחרת. כדי לקדם סדר יום משחרר ואוניוורסלי אין ברירה אלא לקדם עקרונות מופשטים באמצעות מיתוס מכונן וכריזמטי, עד למציאת מפתח אחר שישנה את כל שדה המשמעות. 
להלן דוגמה לאפשרות כזאת, שאולי כרעש בלבד, כעווית, יכולה לחולל שינוי משמעותי. הדעה הרווחת בקרב הישראלים היא שהיהודים שבאו לארץ ישראל מסוף המאה ה-19 פגשו כאן גם קהילות יהודיות עתיקות וגם את הערבים המקומיים, שהם כביכול גורם זר שהשתלט על הארץ בכיבושים השונים. מסקנתם, המתבקשת כביכול: מדובר בעם אחר, באויב, שמוטב לסלקו, או במקרה הטוב להשאירו במחיצתנו כפוף ומנומס. 
כנגד דעה זו קיימת גם הדעה שהערבים יושבי פלשתינה, ובמיוחד הפלאחים, בבסיסם הם יהודי יהודה המקוריים, שבסוף בית שני לא היגרו או סולקו כמו האליטה, אלא נותרו קשורים לאדמה ולמסורות הדתיות והתרבותיות שלהם. רק לאחר הכיבוש המוסלמי במאה ה-7 החל תהליך אטי וארוך של איסלאמיזציה של אותה קהילה גדולה ומשמעותית. 
לטיעונים ההיסטוריים המבקשים לאשש רעיון זה, אפשר לצרף אישושים ממחקרים בתחום הביולוגיה, על הקרבה הגנטית בין יהודי הגלויות השונות לבין הערבים הפלסטינים, ועל השונות הגנטית של ערבים אלה משאר הערבים. לכך אפשר להוסיף גם את המשקעים התרבותיים, הלשוניים ואף הדתיים של יהדות בית שני, שנותרו עד היום בקרב הפלסטינים. 
מה נעשה עם רעיון זה, שנודה על האמת, יכול להיתפש כאוריינטליסטי, רדוקציוניסטי, לאומני, א-היסטורי ופסאודו-מדעי? ראשית, לא נחשוש מה"אי-מדעיות" שלו. מה שמרתק ברעיון הוא הפוטנציאל המיתי-פוליטי שלו, ולא ה"אמת" ההיסטורית שמאחוריו. הוא יכול לשמשנו כדי להזיז הצדה את ציר היריבות בין שתי הקהילות העוינות. בהינתן גם הקרבה הדתית בין היהדות לאיסלאם, וההיצמדות ההולכת וגוברת בין התרבות הישראלית על משקעיה המזרחיים/הלוונטיניים לתרבות הפלסטינית - ועם המפתח החדש-ישן של הראייה מחדש של כל השדה האתני - אולי ניתן לפלס דרך אחרת בין השונים השונאים. לאחר שזה יופנם, ורק אז, יהיה אפשר לשקול איזו מסגרת פוליטית תדע לממש אחווה זו, בין אם שתי מדינות לשני עמים, מדינה דו-לאומית או שמא מדינה אחת לעם אחד. 

ד"ר בנימיני הוא עורך הוצאת רסלינג ומלמד באוניברסיטת בן-גוריון ובבצלאל