איש לא יוכל להתכחש לנכבה לאחר הצפייה בתמונות שאני מציג. איש לא יוכל להגיד שלא סילקו אותנו מהאדמה שלנו ושלא ביצעו נגדנו פשעי מלחמה", מכריז הבמאי איליה סולימאן. סרטו הטרי, "הזמן שנותר", מתאר אפיזודות שונות בהיסטוריה הפלסטינית, שהראשונה שבהן היא יום כניעת נצרת במלחמת השחרור. "את הפרק הזה ביססתי על הזיכרונות של אבא שלי", אומר סולימאן, "אז אני מאמין שמי שיטרח לצפות בסרט לא יעז לומר שאני חוטא לאמת. אחרי הכל, לא המצאתי את ההיסטוריה של המשפחה שלי".

אף שהשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן 2009, שבה זכה בשבחים רבים ומוצדקים, המפיצים הישראלים הקפידו להתרחק מ"הזמן שנותר". כפי שקרה בעבר, מי שגאל את הסרט הוא הסינמטק התל אביבי – אותו סינמטק שהעז להקרין גם את "ג'נין, ג'נין" של מוחמד בכרי. לאור תכניו של "הזמן שנותר" ולאור העובדה שהיוצר שלו מערער בכל הזדמנות על זכותה של מדינת ישראל להתקיים, סביר להניח שגם ההקרנות שלו יעוררו חוסר נחת, בייחוד לנוכח העובדה שהן מגיעות בעיתוי רגיש במיוחד – בדיוק לאחר ש"מעריב" צינזר ראיון עם מוחמד בכרי, yes נסוגה בבהלה מכוונתה לשדר לראשונה את "גן עדן עכשיו" וקרן הקולנוע הישראלי הקפיאה את התמיכה ב"אודם" של יונתן סגל בגלל החשד שהוא משווה בין הכיבוש לשואה. "אני גר בפריז ולא טורח להתעדכן מה קורה בישראל, כך שלא שמעתי על המקרים הללו", אומר סולימאן, "בכל מקרה, אני לא חושב שיש מקום להשוות בין המדינה הציונית לנאצים. אם כבר, היא מזכירה יותר את ברית המועצות ובעיקר את הגולאגים שלה. גם הקולנוע הישראלי ראה מאז ומעולם את הקולנוע הסובייטי כאב הרוחני שלו".

סולימאן אינו חסיד של תעשיית הקולנוע הכחולה־לבנה, וכדבריו - "אבי מוגרבי הוא הבמאי הישראלי היחיד שאני מעריך, אם עוד מותר אצלכם להגדיר יוצרים אנטי ציונים כישראלים". לעומת זאת, סולימאן זוכה דווקא להערכה רבה בארץ. הוא לא רק הבמאי הפלסטיני המהולל ביותר בקרב המבקרים ואנשי הקולנוע המקומיים, אלא, למעשה, אחד מהיוצרים העולמיים המוערכים עליהם. הטענות נגדו אינן נוגעות ליושרתו האמנותית, אלא לפער שבין אמירותיו למעשיו. וכך, למשל, אפשר לשאול מדוע סולימאן שש להציג את סרטו בסינמטק, מוסד הממומן בכספי המדינה שהוא לא מכיר בה. "אני לא מתכחש לכך שהסינמטק התל אביבי, כמו כל חלקה אחרת בישראל, בנוי על חורבות של יישוב ערבי", אומר סולימאן, "אבל זאת ההזדמנות היחידה לתת לקהל הישראלי לצפות בסרט שלי. בכל זאת, יש בציבור הזה עשרה אחוזים שניחנו בשפיות אינטלקטואלית, ואסור לשלול מהם את הצפייה. אין לי בעיה עם עצם ההקרנה, כל עוד שלא עושים ממנה חגיגה צבועה: בזמנו סינמטק ירושלים הקרין את אחד מסרטי, וסירבתי להצעה של ליה ון־ליר, שהיתה אז מנהלת המוסד, לשתות קפה לאחר ההקרנה. אמרתי לה שלא אשב לי בנחת במרפסת של הסינמטק בשעה שתחת רגלי נוגשים שוטרי מג"ב באזרחים".

טענה נוספת נגד סולימאן היא שהוא לא היסס להיעזר בכספי המדינה עד שבנה לעצמו שם שאיפשר לו להסתדר גם בלי התמיכה שלה. ב"הזמן שנותר", לשמחת זבולון אורלב, לא הושקע גרוש של משלם המיסים, אבל את סרטו הראשון, "כרוניקה של היעלמות", שהיה תקיף לא פחות כלפי הציונות, מימן סולימאן בכספי קרן הקולנוע הישראלי (זה היה ב־1996; ליאיר לפיד לא היה עדיין טור ב"ידיעות אחרונות"). "מצחיק אותי לשמוע שקרן הקולנוע מתגאה בהשקעה שלה ב'כרוניקה של היעלמות' ונותנת אותה כדוגמה לתמיכה שלה בחופש הביטוי. האמת היא שהם עשו לי את המוות לאורך כל הדרך. נאלצתי להתחנן כדי לקבל מהם כסף, וכל הזמן שמעתי רמיזות שכדאי לי להפסיק את הצילומים כי ממילא יכניסו אותי לכלא בגלל פועלי. לאחר שהסרט זכה להצלחה בינלאומית, העוינות כלפי רק התגברה והקרן דאגה להטיח לי בפרצוף שקיבלתי פרסים רק כי אני 'ערבי מחמד'. כל זה לא הפתיע אותי, שהרי מדינת ישראל תמיד מתייחסת לערבים החיים בשטחה כמו לעבדים כושים, ובדיוק בגלל זה אני לא רוצה לחיות בה".

למרות הנתק המוחלט בין סולימאן לישראל – הוא גם לא הגיע להקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל הקולנוע החיפאי ולא יגיע להקרנות שלו בתל אביב – הבמאי רחוק מלהכריז עליה מלחמה. לפעמים הוא אפילו מצדד בה: בפסטיבל טורונטו האחרון, למשל, חתם סולימאן על עצומה שהתנגדה להטלת חרם על יוצרים ישראלים. צעד זה הכעיס גורמים ערביים רבים, שממילא עוד נוטרים לקולנוען הפלסטיני טינה על כך שהציג בסרטיו את הדגל הכחול־לבן. סולימאן העצים עוד יותר את האיבה כלפיו בקהילה הערבית לאחר שסירב לבקר באיראן בשל ההתעמרות של אחמדינג'אד ואנשיו בקולנועני המדינה. "אני מחרים את כל מי שמחרים אחרים, ומפלה כל מדינה שמפלה את האזרחים שלה ואת האמנים שלה", מצהיר סולימאן. "זה מה שאנשים בארץ מסרבים להבין: הבעיה שלי אינה עם ישראלים או עם יהודים, בדיוק במידה שהיא אינה עם מוסלמים או עם איראנים. הבעיה שלי היא עם רמיסת זכויות אדם ועם פגיעה בחופש האמנותי".

באופן טבעי, בטח במקום הזה ובתקופה הזו, "הזמן שנותר" מעורר קודם כל שאלות פוליטיות, אבל הוא מרתק גם מבחינה קולנועית. סולימאן, שגם מככב בסרט, שיכלל כאן את המיומנות והיצירתיות הגבוהות מלכתחילה שהפגין בשני סרטיו הראשונים. כבמאי, הדרך שבה הוא הופך מצבים יומיומיים לרגעים של פיוט ואבסורד מזכירה את ז'אק טאטי ;כשחקן, הדרך שבה הוא שומר על פני אבן גם בסיטואציות הכואבות או המשעשעות ביותר מזכירה את באסטר קיטון. "מאז הסרט הראשון שלי אני שומע ללא הרף את ההשוואות לטאטי ולקיטון", מספר סולימאן, "אני לא יכול לדחות אותן, שכן הן מחמיאות מאוד, אבל אני חייב להודות שלא הכרתי את השניים לפני שהתחלתי לביים, כך שאי אפשר לומר כי שאבתי מהם השראה. אם כבר אני צריך לציין קולנוען צרפתי שהשפיע על ההומור שלי, הרי שזהו רובר ברסון. ההצהרה הזו עלולה לעורר פליאה, שכן נהוג לחשוב כי בסרטים של ברסון אין טיפת הומור, אבל למעשה הם מעניקים לנו הזדמנויות רבות לחייך. מהסרטים הללו למדתי שגם בשעות הקשות ביותר, האמנות חייבת להצחיק אותנו. אם היהודים סיפרו בדיחות בגטאות, הם ודאי מבינים מדוע הפלסטינים מספרים בדיחות במחנות הפליטים".

אף שסולימאן שומר על חוש ההומור שלו, הוא מודה כי קשה לו לשמור על אופטימיות – "הדבר היחיד שאני, יחסית, מעודד לגביו הוא מצבו של הקולנוע הפלסטיני", אומר הבמאי, "בגלל שאין פיקוח ממסדי על הקולנוע הזה, יוצרים צעירים מנצלים את הכאוס כדי לעשות מה שהם רוצים, והתוצאה מעניינת. אבל גם זה מצב זמני, שעלול להשתנות לרעה. באשר לתרבות הישראלית, מכל מה שאני רואה ושומע, נראה שמעט החופש האינטלקטואלי שהיה בה הולך ומצטמצם. אני ממש חרד לגורלם של אותם אמנים ועיתונאים שמעזים לבקר את הממשלה ואת הצבא, וכל מה שנותר לי הוא לצטט לכם את האמרה המפורסמת 'במקום שבו שורפים ספרים ישרפו גם בני אדם'".

ובכל זאת, סולימאן מרשה לעצמו לפעמים לחלום: "אני מודה שלעתים אני חולם על חזרתי לישראל, ועל איך שאני פועל בה בצד הקולנוענים היהודים. כדי שזה יתרחש, המדינה חייבת להשוות את הזכויות של כל תושביה ולאפשר לאחרון הפליטים לחזור לביתו. אולי היום הזה יגיע, אבל אני לא משלה את עצמי שזה יקרה בימי חיי".

תגובת הקרן "לא הכרחנו אותו"

מנהל קרן הקולנוע הישראלי, כתריאל שחורי, מסר בתגובה: "הקשר של סולימאן לקרן היה לפני זמני. כיום סולימאן החליט שלא להיעזר בכסף ציבורי ישראלי כי הוא יודע שאם יעשה זאת, יוחרם על ידי העולם הערבי, אולם הוא חייב לזכור כי בתקופה שהיה זקוק למימון שכזה - הוא קיבל אותו ללא כל מחאה. אני חושב שלאחר כל השנים הללו, מן הראוי שסולימאן לא יירק לבאר שממנה שתה גם אם טעם המים לא ערב לחכו. איש בקרן הקולנוע לא הכריח את סולימאן לקחת את הכסף; הוא עשה זאת מרצונו החופשי, ומעבר לכך אני מעדיף שלא להתייחס לטענותיו".