קר וערפילי כל כך היה לפני כחודש בכפר הפלסטיני אי-שם בין חברון לבית לחם, עד שהתקשית לראות למרחק של יותר ממטר. הערפל כמו שימש הסוואה, מסתור, שמאחוריו נחבאו כמה עשרות מתנחלים ופלסטינים. הם הצטופפו באולם בית הספר המקומי, לכאורה כדי לדבר על תפילות משותפות לגשם - שהגיע גם בלי התפילות - אבל למעשה כדי לדבר על עצמם. הפעם, לשם שינוי, באוזניו של הצד האחר. 
מוגזם לומר ששררה אחווה באולם בית הספר ההוא. שני הצדדים דיברו עברית, שכן רוב הפלסטינים עובדים בהתנחלויות: אחד במועצה מקומית, אחר בניקיון, שלישי עובד ותיק בישיבה הקרובה. אותן המלים בפיהם אך להן משמעות אחרת, גודל אחר, נפח שונה. כשבנו של זקן הכפר התלונן שכבר 42 שנה לא נותנים להם לבנות אפילו קיר, ענתה אחת המתנחלות: "גם אצלנו לא מרשים לבנות". 
"בכל מקום בונים - בכפר עציון, באלעזר, באלון שבות", ענה לה בנימוס, אבל בלי לנסות למצוא חן, מוחמד, בנו של המוח'תאר. "למה אני לא? אנחנו רואים את הילדים שלכם. הילד שלי שואל: למה לילדים היהודים יש ככה וככה, ולי אין?" 
גם למלה "פחד" היתה במפגש הזה תחתית כפולה. "אני לא רוצה לפחד יותר", אמרה בשלב מסוים יעל גולדשטיין, תושבת אפרת, ששני ילדיה השתתפו בפגישה והציגו את עצמם בערבית מדוברת שהם לומדים כדי להכיר את השכנים. "אני רוצה לקחת טרמפיסט ערבי, אני רואה אותם רועדים מקור בגשם או בקיץ, ואני רוצה לקחת אותם, אבל מפחדת. איך לעשות שאני לא אפחד?" 
"למה בן אדם מפחד?" ענה לה מוחמד. "אתה מפחד אם עשית משהו לא טוב. אם לא עשיתי משהו רע, למה שאני אפחד?" מוחמד לא פירט. את הגדרות הרוע איש לא העז לשרטט בערב הזה. "היו הרבה מלים שלא נאמרו", אמרה אחר כך אמילי עמרוסי, אחת הפנים היותר מוכרות של מועצת יש"ע, פעם דוברת והיום סופרת, עיתונאית ובאופן כללי מעין "שרת החוץ" של המגזר. "המלה כיבוש נשארה תלויה באוויר. המלה מחבל, המלה פיגועים". 
"הסתכלנו לסכסוך בעיניים", אמרה באכזבה לא-מוסתרת אחת המשתתפות היהודיות, "והשפלנו מבט". 

מפגש קצוות 

קשה היה להישאר ציני לגמרי למראה עשרות מתנחלים ופלסטינים שישבו צמודים זה לזה, עד שהיה קשה לפעמים להבדיל מיהו מי. קשה היה להישאר ציני לגמרי כשהרב מנחם פרומן מתקוע אמר "אני מתבייש", לאחר שהמארחים סיפרו שאת הכביש העלוב שסללו במרכז הכפר חרש המינהל האזרחי, שלא מרשים להם לבנות צריח מעל המסגד הקטן שלהם. קשה היה להישאר ציני לגמרי כשהמשורר אליעז כהן, איש כפר עציון, קרא את הפסוק "איש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם" מדברי הנביא זכריה, שהמסגד המקומי, לפי המסורת המוסלמית, עומד מעל קברו. לא היה גרם אחד של ציניות אצל כל מי שחזה באותו ערב ברב פרומן חותם את המפגש באמירת "אללה אכבר" מלווה ב"יעשה שלום", ומתנחלים עוטי זקנים פרשו את כפיהם לפנים כמנהג התפילה המוסלמי וחזרו על דברי הרב יחד עם שכניהם הפלסטינים. 
המפגש בכפר, כמו שני מפגשים שכבר קדמו לו, הוא פרי יוזמה של קבוצה חדשה שקמה בחודשים האחרונים בקרב המתנחלים, "ירושלום". בראשה עומדים שמוליק קליין מנוה דניאל, נחום פצ'ניק מהמאחז שדה בועז ("הלא חוקי", הוא תמיד מדגיש) ואליעז כהן. מטרתה לקיים דיאלוג עם הפלסטינים, דתי בבסיסו אך פוליטי בהתפתחותו. הם מאמינים שרק שיח בין שני הקצוות האלה, מתנחלים ופלסטינים, יכול להביא שלום בר קיימא, כזה שאינו מתקיים באיום בינלאומי ותחת החלטות או"ם. חלקן של ההתנחלויות בשיח הזה הוא להיות "האצבעות הפרושות לשלום", כפי שנוהג לומר הרב פרומן, שבמידה רבה משמש אב רוחני לקבוצה. 
כרגע זו עדיין קבוצה קטנה, שחבריה שהולכים בין הטיפות, מפחדים מצד אחד ממה שיחשבו עליהם בהתנחלויות, שלא יראו בהם בוגדים, שלא יטילו עליהם "פולסא דנורא" כפי שאיימו על אחת החברות כשניסתה לפרסם את דבר המפגשים בעלון מקומי. ומצד שני מפחדים שחשיפת הפגישות תטרפד אותן, תבהיל את הפלסטינים. לכן הם העדיפו ששמו של הכפר שבו נערך המפגש, כמו גם שמותיהם המלאים של הפלסטינים שהשתתפו בו - יישארו חסויים. 
ובכל זאת נראה שהמפגשים האלה, הניסיון להגיע אל הפלסטינים שמעבר לכביש ולמחסום, עונים על צורך אמיתי אצל המתנחלים. לא במקרה רוב המשתתפים הם צעירים, בני דור שני שנולד, או לכל הפחות גדל, בהתנחלויות. דור שרואה את "המדינה" בורחת ממנו מצד אחד - גדר ההפרדה, ההתנתקות, עמונה, הקפאת הבנייה - ומבין שהשכנים הפלסטינים לא בורחים לשום מקום מצד שני. 
"למה אני נמשכת לשם?" אומרת עמרוסי, שאינה חברה בקבוצה, אבל מאז תיארה בספרה "תריס" מפגש בין מתנחלת לפלסטינית היא מפנטזת על מפגשים כאלה. "אני מחפשת שורש. לי יש ידיעה ודאית שאני במולדת שלי, אבל הגגות האדומים של ההתנחלויות לא מספיקים כדי לתת הרגשה שאנחנו נטועים כאן. הפלסטינים הם לא בני חלוף. כשאני מגיעה לבית שלהם זה מעורר בי רצון להתחבר. הלוואי שאוכל להיות חוטר על גבם. לא במובן של ניצול. במובן של משהו שיצמיח משהו חדש". 
לחברי הקבוצה, ולעשרות המתנחלים שהשתתפו במפגשיה, אין קו פוליטי אחד. הם גם מעדיפים לדחות את הדיבור על פתרון פוליטי לשלב מאוחר יותר. אבל הכיוון ברור: מדינה דו-לאומית, שאליה מטיף אליעז כהן בגלוי ואפילו עמרוסי מעדיפה אותה על כל האופציות האחרות; או מדינה פלסטינית שהמתנחלים יישארו בה כאזרחים שווי זכויות לפי פצ'ניק, או אולי אף כ"בני חסות", רעיון שמיוחס לרב פרומן במגעיו עם חמאס. יותר קרובים לבל"ד מאשר למפד"ל. 

בגלל האשכנזים 

מה אתה חושב על המשפט הזה שמוחמד אמר ליעל, נשאל פצ'ניק שבוע לאחר מכן, שמי שלא עשה דבר רע לא אמור לפחד? "זה משפט יפה וחזק ונכון", הוא עונה בלי היסוס. המפגש ההוא עדיין מהלך עליו קסם וכמו נותן תוקף לכל מה שהוא מהרהר והופך בו כבר עשרים שנה. "אבל כולנו עשינו משהו לא בסדר, לא רק המתנחלים. כשהוא אומר את המשפט הזה הוא לא אומר אותו רק כלפינו, אלא גם כלפי הפלסטינים, הרי גם הם מפחדים, לא?" 
פצ'ניק, תושב המאחז שדה בועז, מלמד את בנותיו הצעירות שאין לקטוף מעצי התאנה המתפקעים כמה מטרים מביתם כי אין לחמוס את רכוש הפלסטיני. "אז הנה דוגמה להיותי נושא הפכים", הוא צוחק. "אני מלמד אותן כך בזמן שאני גר במאחז לא חוקי, מדינת ישראל רוצה לפנות אותי, על הבית שלי שמו צו הריסה, אבל אני מרגיש שאני חי שם בזכות, אני לא חי שמה ככובש. אני גם מרגיש שלכל פלסטיני יש כאן מקום", והוא מדגיש את המלים: "יש לו מקום". 
וכדי להמחיש, פצ'ניק מספר על מקרה שקרה לו ברמדאן האחרון, כשנסע אל המאחז. פלסטיני זקן סימן לו לעצור. הוא היסס. "קול אחד בתוכי אמר לי: 'למה שתעצור?' וקול אחר אמר לי 'עצור'. עצרתי". כשניגש אל הפלסטיני התברר לו שהוא זקוק לעזרה להעמיס על החמור את הענבים שקטף. פצ'ניק עזר, ובתמורה קיבל כמה אשכולות ענבים וברכת "רמדאן כרים". בעיניו זו דוגמה להתגברות על הפחד, על השנאה, על הניכור. 
"השנאה והניכור הן לא תוצאה של הכיבוש", אומר פצ'ניק. "אם את המדינה הזאת לא היו מקימים בן גוריון והאשכנזים, אלא המזרחים עם המנטליות שלהם, אחרי שחיו במדינות האיסלאם, היתה יכולה להיות פה מדינה דו-לאומית נפלאה והיינו מצליחים לחיות איתם ביחד בשלום. קל להגיד שהכל בגלל הכיבוש. זה פותר, מכניס את העניינים לרובריקות מאוד מסודרות, אבל זה לא זה. זה הפחד שגומר אותנו". 
פצ'ניק הוא בן להורים ממייסדי קרית ארבע, "ההארד קור של המתנחלים", כהגדרתו. אם ששרדה בטרזינשטאט ואב שעדיין אוחז בדרכון אמריקאי ואילן יוחסין מרשים. הוא נמשך פעור עיניים לתל אביב, "כי יש בי גם גנים ליברליים", אבל ממהר לנחש שהשכונה שבה מתקיימת השיחה בצפונה של העיר "בטח מלאה בהומואים ציירים". 
"הורי היו חלק מתנועה היסטורית שיש בה הרבה גאולה, משיחיות", אומר פצ'ניק. "הם חשבו שהם חוזרים לארץ התנ"ך בלי להיות מודעים לזה שיש כאן אנשים. החטא הגדול של הדור הראשון של המתנחלים לא היה החזרה ליהודה ושומרון; החזרה לארץ אבותינו אינה חטא, חזרנו למקום שיש לנו אליו שייכות היסטורית. הסיפור של עם ישראל קשור לגוש עציון הרבה יותר מאשר לתל אביב. אבל הטעות הגדולה שעליה אנחנו משלמים מחיר היא שלא העזנו, לא הסכמנו, לא יכולנו להפנות את המבט ולהגיד: יש כאן עוד אנשים. צריך לדעת איך לחיות איתם ואיך לקבל אותם. הסיפור של 'ירושלום' הוא גם של פער דורות. אני רוצה להפנות את המבט אליהם". 
אליעז כהן, בן 37, שותף לתזה הזאת. הוא נולד אמנם בפתח תקוה, אבל בגיל שבע עבר עם משפחתו לאלקנה, ובגיל מאוחר לכפר עציון, שם התחתן ומגדל את ילדיו. הוא משורר מוכר, ויחד עם שמוליק קליין הקים את כתב העת "משיב הרוח" לשירה דתית. על הצורך לחיות עם הפלסטינים הוא מדבר כבר שנים, ואף הכניס אותם לשיריו, במשיכה ארוטית לא מוסתרת. "נערים ערביים עושים לי את זה/ זורקים אותי שלושת-אלפים שבע-מאות שנה אחורה", כתב באחד מהם. 
כבר בסוף שנות ה-90 היה כהן שותף להתארגנויות של מפגשים עם פלסטינים. בעיניו זו בעצם חזרה לימים הראשונים של ההתנחלויות. הוא אפילו זוכר איך חנן פורת, חבר היישוב שלו ושכן, גיבש תוכנית לשקם את מחנה הפליטים דהיישה. לפני שנה, לאחר מפגש בין-דתי עם מוסלמים ונוצרים, החליטו הוא וחברו קליין שיש צורך בארגון מסודר, עם מוסדות. כך נולד "ירושלום". ויחד עם זאת, כהן הוא בשר מבשרם של המתנחלים: רכז תרבות במועצה האזורית גוש עציון, חבר מועצת יש"ע. 
"האנשים שהצטרפו ל'ירושלום' הם בני הדור השני של ההתנחלויות", מסביר כהן. "יש התעוררות לכך שיש כאן עוד עם, שיש פה סיפור שהודחק. הדור הראשון היה עסוק בעצם בהקמת התשתית. הדור השני של המתנחלים יצר את כל ההתוודעויות לעולמות יותר פרגמטיים ופחות 'חומה ומגדל'. לא סיפרו לנו את הסיפור השלם. הפלסטינים היו שם כצל מאיים. אצלי הם סיפור יותר מפתה. יש מושג שנקרא vanishing tweens, תאומים שאחד מהם נמוג בבטן. השאלה היא מה זה עושה לעובר ששורד. הרי העובר ששרד 'עזר' לעובר השני להתפוגג, אולי הוא אכל לו את האוכל". 
עמרוסי: "יש ביטוי שנקרא 'לא תחנם', איסור לתת לזרים סיבה להישאר" - ("החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחנם", דברים ז', ב') - "הביטוי הזה היה מקובל אצל המתנחלים. לא קנו אצל ערבים כדי לא לתת להם סיבה להישאר. עכשיו אנחנו עוברים תהליך. היתה פנטזיה שהפלסטינים ייעלמו. אבל הפלסטינים הם נוף שיישקף לתמיד מהחלון שלי בטלמון. אנחנו חיים על אותו הר, ניזונים מאותם מים". 
פצ'ניק: "כשגרתי בבית אל היינו מטיילים, כילדים, הולכים לכפר למטה, יושבים על שפת המעיין ומדברים איתם. אנחנו עם ההתחלה של הערבית שכבר למדנו והם עם ההתחלה של העברית שהם למדו. שוחים במעיין. היתה התחלה של דו קיום. הרב לוינגר, שהוא אבי ההתנחלות ועדיין מייצג את הזרם הנצי, נסע בהתחלה רק במוניות של פלסטינים והסביר ש'אנחנו צריכים לחיות איתם'. מהר מאוד זה נגמר. מכיוון שאנחנו היינו הכובש והם היו הנכבש, ומכיוון שבאמת לא היו להם זכויות, התפתחה אינתיפאדה. איפשהו אני לגמרי מבין את זה". 
אז למה עכשיו אתם מתעוררים ומבקשים להכיר אותם? 
"אשמה תמיד הולכת אחורה, ודאגה תמיד הולכת קדימה. אמילי אומרת 'אני אחבק את הפלסטיני כי אני רוצה שהמפעל הציוני ביו"ש ישרוד', כי היא פוליטיקאית. אני לא בא מהמקום הזה אלא מהמקום הדתי. אני אומר שהשלום זו מלה מאוסה, לעוסה ואנוסה, ולכן צריך לשים אותה בצד וללכת למפגש. אין ספק שעשינו דברים לא בסדר וגם הם עשו דברים לא בסדר. אנחנו רוצים להיות כאן, בהווה. צריך להרפות מהפרדיגמות הישנות האלה של אשמה ולעבור לשיח של אחריות. השיח של השמאל כל כך מלא בהאשמה העצמית הזאת". 
מה פקח את עיניך? 
"אלה דברים מאוד אישיים שלא נוח לי לפרט, אבל אם יש משהו אחד שפקח את עיני זה המוות של שכני באמצע האינתיפאדה הראשונה, איטה ואפרים צור. יכולתי לקחת את האנרגיות של הרצח הזה למקום קנאי, אבל אני זוכר אותי עומד באיזשהו מקום מעל הבית שלהם, צופה לרמאללה, ואומר לעצמי: מה קורה פה? וזו השאלה הכי פשוטה והכי קשה. יש פה הרי מקום לכולם, אז למה זה? למה רוצחים אותנו ואנחנו מגיבים במסוקים מעל רמאללה? נפל לי האסימון שבעצם אין בעיה של מקום בשטח הפיזי, יש בעיה במקום של הלב. הפחד שאם אכיר באחר, אתן לו מקום, אז לי לא יהיה מקום". 

אצבע לשלום 

הפחד הזה, הפחד מפני ההכרה באחר, עמד מאחורי הקשיים לארגן את המפגשים. המפגשים הראשונים חסו תחת הכותרת "מפגשים בין-דתיים", אך גם זה לא הקל על גיוס אנשים. "רציתי לפרסם מידע על המפגשים האלה בעלון הפרסומי של גוש עציון", מספרת תושבת אפרת, שהיתה שותפה לארגון המפגשים. "הניסוח היה מאוד כללי: מפגש בין-דתי עם שכנים פלסטינים. הם לא פירסמו. בתוך כל יישוב יש רשת של הודעות מייל. אמרו לי שאני יכולה לשלוח הודעה והם יחליטו אם לשלוח אותה לתושבים. אחד מהם ענה: אם אני אשלח הודעה כזאת, יעשו לי פולסא דנורא ביישוב. זו האווירה". 
המפגש הראשון נערך לפני כשלושה חודשים. חודש אחר כך נערך מפגש נוסף במלון "אוורסט" בבית ג'אלה, שטח C. הנוף נפרש ממדבר יהודה עד ירדן, בית לחם על כף היד. המתנחלים המעטים הגיעו למקום במכוניות צנועות. מספרם של הפלסטינים, מאזור חברון, היה יותר מכפול. המתנחלים נראו מבועתים מהמקום, מעצם נוכחותם בשטח "פלסטיני". אלה ואלה ניסו לקשור שיחת חולין בפתח המלון, ונעצרו במחסום השפה. המתנחלים נפנו לשוחח ביניהם על ענייני חולין: בתי ספר טובים וטובים פחות בהתנחלויות, קהילה דתית מעניינת בביתר עלית. 
בחצר המלון ניצב עמוד כדורסל ישן. ילדיו של פצ'ניק התחילו לקלוע לסל, ילד פלסטיני הצטרף אליהם. גם בלי שפה, הם הצליחו לשחק, לשתף פעולה. מבחינתו של אליעז כהן המשחק הזה היה שיאו של המפגש. 
פצ'ניק פסע לתוך הלובי ולחש, כמעט לעצמו, "אני לא מאמין, אני במלון פלסטיני". המפגש התחיל כשכהן גולל את השתלשלות איסורי המזון משחר הבריאה ועד אחרי המבול, שאותו הגדיר כאקט של חרטה אלוהית על בריאת האדם הרע. הסקרנות הפלסטינית הפכה לזעם כבוש. גבר מבוגר ומאופק ביקש רשות להעיר. "מה שנאמר פה אינו נכון, אלוהים לא טועה", הוא טען. הבסיס הדתי שנועד לקרב, יצר מתיחות. "אליעז הלך עם הפרשנות שלו רחוק מדי", נבהלה בשקט אחת המתנחלות. כעבור שבועיים, במפגש השלישי, כבר נמנעו אלה ואלה מלהסביר את אלוהים יתר על המידה. 
איך אתה מסכם את המפגש האחרון? 
כהן: "המשמעות הגדולה של המפגש האחרון היא שפעם ראשונה מישהו מהמתנחלים רואה את הפלסטינים, לא רואה אותם רק כשואבי מים וחוטבי עצים. רואה את המצוקה שלהם. הדיון הכי מעניין בפגישה היה סביב שאלת הפחד. הבנו שהפחד הוא לא חד-צדדי". 
אז המתנחלים והפלסטינים יביאו שלום? 
"אני לא חותם על מה שהרב פרומן מדבר, על המתנחלים כאצבעות פרושות לשלום עם הפלסטינים, כי חלק מהאצבעות האלה לוחצות על הדק, מציתות מסגדים ולא רוצות שהפלסטינים יהיו שם. אבל אצבע אחת היא באמת כזאת. הפוטנציאל הוא שייווצר כאן שיח, מהשטח, שטח שנמצא כעת בסכסוך יומיומי". 

הכל בגללנו 

דווקא הצלחת המפגש האחרון הדגישה לכהן את הפער בינו לבין יתר המתנחלים, חבריו לדרך. שעה קלה אחרי תום המפגש האחרון עם הפלסטינים, התקיימה בכפר עציון אסיפה על התגובה המתבקשת להקפאה. כהן היה יו"ר האסיפה, ונכח בה גם מאיר (מיירון) יהושע, תושב כפר עציון שהשתתף בפגישה עם הפלסטינים. 
"אני ומיירון הגענו סוערים ונרגשים מהפגישה עם הפלסטינים", מספר כהן. "היה קשה לראות את צרות הראייה של האנשים שרואים רק את עצמם. מיירון התפרץ, שיפד את חנן (פורת), שלכולם יש יראת כבוד אליו. 'אתם עיוורים' - הוא אמר - 'אתם לוקחים את הארץ ומתעלמים מהשכן. מקפיאים לנו כמה שבועות ואנחנו בוכים. יש פה כפר שכבר 42 שנה חנוק לגמרי בתוך האדמות ששייכות לו, והכל בגללנו'. אנשים לא הבינו מאיפה מיירון צנח. הצרות של הכפר השכן לא ממש מעניינות". 
אצל משתתפי האסיפה בכפר עציון האסימון עוד לא נפל, אבל נדמה שאצל עמרוסי משהו התחיל לזוז. אף שכתבה בספרה "תריס" על מעין ידידות בין פלסטינית למתנחלת, זו היתה הפעם הראשונה שדוברת מועצת יש"ע לשעבר נפגשה עם פלסטינים "לא כנותני שירותים". אחרי הפגישה בבית הספר הלכנו יחד אל המסגד המקומי. "את נקייה?" שאל המארח את עמרוסי רגע לפני הכניסה. עמרוסי היססה לרגע, אחר כך הבינה למה הוא מתכוון. "רק נשים דתיות יכולות להבין", היא אמרה, ונכנסה לראשונה בחייה לבית תפילה מוסלמי. 
אחר כך הלכנו אל ביתו של זקן הכפר. חדר אחד, שחור מפיח, עלוב. עמרוסי הצטופפה לצדה של אשתו הקשישה, וזו בירכה אותה, התעניינה בצילומי הילדים שעמרוסי הציגה לה על מסך הטלפון הנייד שלה. "הרגשתי שאני נכנסת למקום שממנו אצא שונה", הירהרה עמרוסי כשעזבנו. 
כדוברת מועצת יש"ע בטח פירסמת מאות הודעות על "הבנייה הלא-חוקית הפלסטינית". אחרי שראית את המצב כאן, את חושבת שאת יודעת דברים שלא ידעת קודם? 
"ידעתי אותם גם קודם, אבל זה אחרת כשזה מכה לך בפנים". 
מה הביא לשינוי אצלך? 
"הגדר גרמה לתובנה הזאת. אתה מרגיש את זה בטלמון. הגדר משאירה אותנו על ההר עם השותפים שלנו. הגדר שינתה משהו בתודעה. אנחנו לא קודם כל ישראלים, אנחנו קודם כל טלמונאים". 
תל אביב שכחה את הסכסוך והשאירה אותו למתנחלים ולפלסטינים? 
"הקלישאה שיגידו לך מתנחלים היא שאנחנו, שנמצאים כאן, מבינים מה קורה לפלסטינים, ובתל אביב לא אכפת. אבל זו לא באמת קלישאה. יגידו לי שזו צביעות, אבל אני באמת סובלת איתם. אני רואה את הפלסטיני במחסום, ואומרת לעצמי: הוא שוב עומד פה בשמש, הרי הוא היה פה אתמול והיה פה שלשום, למה לא נותנים לו לעבור? אני מודעת לסבל הגדול". 
אמרו שם בפגישה שהמתנחלים יכולים להיות הגשר לשלום עם הפלסטינים. זה נשמע לך רציני? 
"אנשים תופסים את זה כטריק של הימין. אומרים לי: איך את יכולה לדבר על שלום. אבל זה אמיתי. אני מתנגדת לנסיגה טריטוריאלית, בכל תהליך שלום. אז בואו נתחיל מלמטה, בואו נתחיל ממפגשים כאלה. נראה מה יהיה עוד עשר שנים. חייבים לתת לנו את המושכות של השלום. אתם נכשלתם. אני לא יודעת מה יהיה סוף התהליך עוד עשרים שנה, אבל כמו שיצאתי שונה מהמפגש, יכול להיות שאגיע למקום שונה". 
לפלסטינים אין סבלנות לחכות עוד עשרים שנה. הם רוצים שוויון, עכשיו. 
"אני מתנגדת למדינה פלסטינית ומבינה שאם יהיה שוויון זכויות, זו תהיה מדינה דו- לאומית. אבל יש דברים הרבה יותר דחופים מזכויות פוליטיות. יותר דחוף המצב של בתי החולים שלהם, של בתי הספר, לקרב אותם למערב". 
הפלסטינים לא רוצים את הפטרונות הזאת. 
"זו פטרונות? אני חייבת להתנגד לזה שהמינהל האזרחי מקלף להם את הכביש. אני חייבת לתמוך שיחלקו את המשאבים באופן יותר הוגן". 
אז מה הכיוון, מדינה דו-לאומית? 
"יותר ויותר קולות נשמעים בקרב המתנחלים בעד מדינה דו-לאומית. גם בחוגים התורניים, גם בחוגים הפוליטיים. הרעיון של שיבת ציון הוא רעיון של שיבה לטריטוריה, להיכן שהכל התחיל. בית אל, שילה, חברון - הם-הם המולדת. לכן חזון שתי המדינות לא מתאים לשיבת ציון. בין שני חלומות הבלהה - חלום הבלהה של השמאל מפני מדינה דו-לאומית וחלום הבלהה של הימין מפני מדינה פלסטינית - אני יותר מבוהלת ממדינה פלסטינית. אני מעדיפה מדינה דו-לאומית". 
גם אליעז כהן אומר "מדינה דו-לאומית" בלי לפחד. רק שאצלו המחשבה היא יותר רוחנית, פחות פוליטית. "הרעיון שלי הוא מרחב אחד", הוא אומר. "לו אני ברק אובמה, אני מוריד את רעיון שתי המדינות מהשולחן ומתחיל לתפור את המרחב הגיאו-פוליטי ישראל-פלסטין, מתחיל לייצר קונפדרציה: שוויון זכויות מלא לכולם. זה יעזור גם לדמוקרטיזציה בתוך כל אחת מהישויות בקונפדרציה". 
ומה יקרה למדינות, ישראל תיעלם? 
"המבנה של הקונפדרציה רואה בתוכו את הסיפור הלאומי לא כעיקר, אלא כאחד המרכיבים". 
פצ'ניק נמצא אי-שם באמצע. הוא רוצה להישאר חלק ממדינת ישראל, אבל רוצה גם להישאר במקום שהוא גר בו. בעיה. הפתרון, כפי שמציע אחד מחברי התנועה, הוא שהמתנחלים יישארו תחת שלטון פלסטיני. "חשוב שתהיה מדינה יהודית דמוקרטית, ואם תהיה פה מדינה דו-לאומית זה יטושטש לגמרי", מסביר אותו חבר. "אני מאמין שכשנגור תחת שלטון פלסטיני, הם יכבדו אותנו מאוד ויקבלו אותנו". 
"יש פה שני תהליכים", מתאר פצ'ניק את המניעים לכך שיותר ויותר מתנחלים מוכנים לשמוע רעיונות חדשים. "יש כאלה שגם ככה היו רחוקים מהמדינה, והגירוש (מעזה) הרחיק אותם עוד צעד. הם אומרים: 'אנחנו פה עם המדינה או בלעדיה. יש לנו אזרחות ישראלית, אבל זה רק טכני. נמשיך הלאה בלעדיה. נקדש את הריבונות היהודית ולא את הישראלית'. ויש אנשים כמוני, שהגירוש זיעזע אותם והאיץ את ההבנה שצריך לעשות משהו כדי לשמור על עם ישראל ועל החברה הישראלית, כדי שהסדק הזה לא יהפוך למשהו בלתי הפיך". 

בתל אביב לא היה זעזוע. 

"זה חלק מהאסון של מה שקרה בגוש קטיף. האטימות, הניכור, חוסר האכפתיות. יש אנשים שהזר והאחר שלהם זה הפלסטינים ויש כאלה שהזר והאחר שלהם זה המתנחלים. חוסר המצמוץ של התל-אביבים נבע בחלקו מסוג של נהנתנות, חומרנות. תל אביב תוביל אותנו להסכם של שתי מדינות? הרי בדרך שלה, בין שתי המדינות יהיו איבה ושנאה, כי בתל אביב לא רוצים שלום. הם רוצים רק להגביה את הגדר. אנחנו מפריעים לשמאלנים לחשוב על עצמם כעל 'מערביים'. כי מה אנחנו באים ואומרים? - החלום הזה יתפוצץ! המדינה הפלסטינית תיצור זיקה עם הסורים ועם איראן כי לא פתרנו את בעיית השנאה. ואני אגיד את זה בצורה לא נחמדה, כי צריך לומר את האמת: רוב האנשים בשמאל, לא מעניין אותם שלום. זו חברה נורא חומרנית, הכסף הוא הכל. זה נכנס גם אצלנו, המתנחלים, לאט לאט. אבל הנה, הקדוש-ברוך-הוא שם מולנו את הפלסטינים שאומרים לנו: אם לא תכירו אותנו, לא יילך לכם". 

ראה את האמת 

כמה ימים אחרי המפגש האחרון עם הפלסטינים, הוצת המסגד בכפר יאסוף. חברי הקבוצה, בראשותו של הרב פרומן, יצאו אל הכפר, קנו בדרך קוראן חדש, ביקשו לעזור לפלסטינים לשקם את ההריסות. מושל סלפית דווקא רצה לתת להם להיכנס לכפר, הצבא סירב. 
אליעז כהן: "הפעילות הזאת של 'ירושלום', והפעילות שלנו בכלל, חשובה לדעתי גם כקונטרה רוחנית ומעשית לפונדמנטליזם שהתפתח בקרב המתנחלים על גב ההר, בקרב תלמידיו של הרב גינזבורג. אלה פירות באושים שצריך לבער אותם מהחברה הישראלית ובעיקר מהחברה המתנחלית. מה שהתחיל במעגל קטן הפך להיות מעגל של מאות פעילים, עם גב של אלפי תומכים, אנשי ה'תו מחיר', שחושבים שהערבים בכלל, ואפילו 80 אחוז מהחברה הישראלית, הם 'ערב רב'. אני לא מחפש לגיטימציה אצל עמוס עוז. אני חושב שאנשים כמו עוז הם דוגמטיים כמעט כמו חנן פורת, דוגמטיים באמונה ברעיון ההפרדה, ברצון לברוח מ'הלבנט'. אני חושב שצריך לאמץ את הדברים שכתב רבי בנימין ב'משא ערב' לפני כמעט מאה שנה: חזון של ערבוב בין העמים, לא היטמעות הדדית, אבל חיבור בין שני העמים שיוליד משהו חדש". 
בציבור המתנחלים מודעים יותר ויותר לפעילות של "ירושלום". מודעים, ומברכים, אולי משום שהם מבינים את הרווח הפוליטי שאפשר להפיק ממנה, את העובדה שאפשר יהיה להראות שהמתנחלים והפלסטינים בסך הכל מסתדרים מצוין, שרק ה"שמאלנים" מפריעים לאידיליה הזאת. הרב יעקב מדן, הרב של ישיבת הר עציון, נתן את ברכתו. גם הרב של היישוב בת עין, הנחשב למעוז של הימין הקיצוני, התעניין. אפילו נועם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון, נותן ברכה מהוססת, זהירה. "נצטרך לבחון את הפתרונות שהם מציעים", אומר ארנון, "אני מאמין שיש לזה סיכוי. אני מאמין רק בשלום בין התושבים". 
אנשי "ירושלום" יודעים שבשביל ארנון ואחרים הם עשויים לשמש עלה תאנה. הרב פרומן אינו מתרגש מכך שכל מיני אינטרסנטים קופצים על העגלה. "אם אתה לא לוקח בחשבון את כוחות הרוע, יש בזה משהו אגואיסטי, אגוצנטרי, ואז אין בך ענווה", אומר פרומן. "גם אותם מניעים לא-טובים צריכים להיות חלק מתוכנית השלום". 
פצ'ניק חוזר אחריו כהד: "אחד מהאנשים שלנו במפגש ביום שני מגיע בדיוק מהמקום הזה. הוא אומר: 'אנחנו צריכים מקסימום תקשורת איתם כי זה ישרת את האינטרס שלנו כדי להמשיך להיות פה'. הוא היה במפגש וקרה לו משהו. אחרי המפגש הוא שלח לנו מייל שיישר כוח. מה קרה? גם הוא ראה את האמת. לכן, אני אומר בסדר, שיתפסו עלינו טרמפ. מה שמשנה זה שיקרה תהליך אמיתי, המניע פחות חשוב לאמיתות התהליך". 
את תעודת הכשרות משמאל ביקשו כמה מהם מעמוס עוז ומא"ב יהושע. שניהם ביקשו מהפונים הכרה בשתי מדינות לשני עמים. "הם אינם זקוקים לתמיכתי", אומר א"ב יהושע, "הם זקוקים לתמיכת הקהל שלהם". פצ'ניק לא מתייאש. "אנחנו חיים בעולם שבו האדם אינו חש הנאה כשהוא נמצא באמצעי להשיג את מטרתו אלא רק לאחר שהשיג את המטרה", הוא אומר עם צאתו מהפגישה עם עוז. "מה שמאפיין את העולם הבא זה שהאדם, בתהליך עצמו, יחוש את טעמו של סוף התהליך. טעם העץ יהיה כטעם הפרי. אני כבר מתחיל להרגיש את הטעם הזה, של הסוף".*