אלדאמון
כפר ערבי במחוז עכא עד 1948, ממוקם בקצה המזרחי של עמק עכא, במרחק של כ- 11 קילומטר מהעיר לכיוון דרום –מזרח. לפני הנaכה, הכפר היה מחובר בדרכי עפר עם שני הצירים הראשיים שעברו לידו, כביש עכא – ספד )עכו – צפת( וכביש עכא – חיפא. הגיאוגרף הפרסי נאסר ח'סרו הזכיר את הכפר בתיעוד מסעו בארץ בשנת 1047. הצלבנים נתנו לכפר את השם "דמר Damar". ההיסטוריון הערבי אבו אלפדאא )המאה ה- 14(סיפר על הכפר בספרו הטופוגרפי "תקוים אלa‹לדאן" )סימון הערים(: "מאלברוה הגעתי אל דאמון וביקרתי בקבר הידוע כקבר ד'י אלoeכפל ¸שם נביא שהוזכר בקראןנ". )תושבי אלדאמון ראו באתר כמקום קדוש, חלק מהאנשים נהגו לבקר בו, אך קראו עבד אל ‹מע'ית' )העבד של המושיע( וקיימו לידו טקסים דתיים עממיים).
לתושבי כפר אלדאמון הייתה אדמה חקלאית רחבת ידיים, כ- 20,246 דונם. 19,073 דונם היו בבעלות פרטית של התושבים הערבים. עוד 597 דונם שהיו אדמת משאע )בעלות משותפת( לתושבי הכפר. ליהודים ולציוניים היו רק כ- 687 דונם. תושבי אלדאמון גידלו ברוב אדמתם סוגים שונים של קטניות, אבל דווקא האבטיחים והמלונים של אלדאמון היו מפורסמים יותר בשל טעמם המשובח. בנוסף, אדמת הכפר הייתה שופעת בעצי זית, צבר, תאנים וגפנים.
רוב בתי הכפר היו בנויים על שני צידי דרך מרכזית אחת. השטח הבנוי של הכפר היה 111 דונם. בשנת 1935 הייתה פריחה בבנייה כאשר התחילו תושבי אלדאמון לבנות את בתיהם החדשים מבטון. בשנת 1931 היו בכפר 183 בתים. ובשנת 1948 היו בו 303 בתים.
מספר תושבי אלדאמון בשנת 1948 היה מעל 1500 אנשים. בשנת 1945 היו בכפר 1310 תושבים, ואילו בשנת 1887 גרו בו כ- 725 אנשים. רוב תושבי אלדאמון הערבים מיוחסים לשבט אלזנינדאנoeינה שהגיע לארץ מחצי האי ערב. לשבט הזה משתייך ד'אהר אלע‹מר אלזידאני, מושל עכא בתקופה העת'מאנית )מת בשנת 1775). המסגד של אלדאמון היה ידוע כאתר מיוחד של אלזידאניה, ותושבי הכפר ראו דמיון בין בניין המסגד שלהם למסגד המפורסם של העיר עכא, מסגד אלג'זאר. רוב תושבי הכפר התפרנסו מעסקי חקלאות. מעטים עבדו בתפירת מחצלות וסלי קש שעשו מצמחים שונים שגדלו על גדות נהר אלנעאמין )נעמן( שליד הכפר.
באלדאמון היו שני בתי ספר יסודיים. הראשון יוסד בשנת 1886 בתקופה העת'מאנית והשני נבנה בתקופת הכיבוש הבריטי. הלימודים באלדאמון היו יסודיים עד כיתה ד' בלבד.
תושבי אלדאמון לקחו חלק במרידות ובהתקוממויות השונות של הפלסטינים נגד הכובש הבריטי, וכן נגד הכובש הציוני בשנת 1948. אך כפרם נפל באמצע יולי 1948 בשלב השני של מה שנקרא "מבצע דקל". היסטוריונים אחדים כתבו שהכפר נפל באמצע יוני (האנצקלופדיה הפלסטינית), ואחרים (בני מוריס) ציינו את סוף מאי כתאריך נפילת הכפר, אחרי שהכוחות הישראלים כבשו את עכא (עכו), אלנאסרה (נצרת) והכפרים סביבן. חלק מהתושבים יצאו מהכפר בסוף מאי, חלקם הוברחו על ידי הפגזת הכפר ומי שנשאר גורש אחרי שהכוחות הישראלים כבשו את הכפר. הכובש החדש הרס את כל מבני הכפר עד היסוד. תושבי הכפר התפזרו לכל עבר. כמחציתם עברו ללבנון ורובם גרים עד היום באזור צור, ובמחנות הפליטים נהר אלבארד ואלבדאוי. המחצית השנייה שנשארה בתוך פלסטין גרה היום במספר יישובים בגליל כמו כאבול, טמרה, עבלין, שפא-עמר (שפרעם), מג'ד אלכרום, שעב ועוד. כולם מנועים מלחזור ולגור על אדמתם או להשתמש בה לכל מטרה אחרת.
לא הוקמו התיישבויות ישראליות על שטח הכפר או על אדמותיו. אך קיבוצים כמו יסעור ופרוד משתמשים באדמות אלדאמון לצרכי חקלאות. שטח מרכז הכפר ריק מלבד ערימות אבני הבתים ההרוסים. בית הקברות המזרחי של אלדאמון שמור יחסית ומגודר וכך גם מעיין הכפר אך הוא לא בשימוש.
מקורות

• אלמנוסוענה אלפלסנטיניה )האנצקלופדיה הפלסטינית(, דמשק, 1984.
• www.palestineremembered.com
•  Khalidi Walid, All That Remains, 1990