קטעים מתוך החוברת:
הקדמה
חוברת זו מוקדשת לכפר ליפתא. היא מביאה את סיפורו של הכפר שנכבש ב-1948 ותושביו גורשו והיו לפליטים. הזיכרון המקופל בין דפי החוברת הוא המשימה ש'זוכרות' מבקשת להציב ליהודים החיים במדינת ישראל. שמירת זכר הנכבה הפלסטינית ע"י יהודים בישראל הכרחית לכל פיוס בין העמים החיים בארץ הזו. פיוס כזה יתחיל רק לאחר שהצד המנצח יכיר בעוול שנגרם לתושבי הארץ הפלסטינים, כתוצאה מהקמת המדינה היהודית.
תוכלו לקרוא ולראות כאן את ההיסטוריה של ליפתא; את סיפוריהם האישיים של פליטיה ואת המאבק לשימור הזיכרון של הכפר גם בימים אלה כנגד תכנית בניה המאיימת להרוס את שרידי ליפתא. זוכרות הצטרפה למאבק נגד תכנית הבניה בליפתא וגם על כך יסופר להלן.
עמותת זוכרות מבקשת להודות ליעקוב עודה מליפתא שסייע רבות בהפקת החוברת ובארגון אירוע הזיכרון בכפר. כמו כן תודות לאיחוד הכנסיות הפרוטסטנטיות בהולנד שמממן פעולה זו. חוברת זו היא העשירית בסדרה אחרי החוברות על: דיר יאסין, עין ע'זאל, איסדוד ומג'דל, חיפה, רמלה, איג'ליל, שייח מואניס, א-לג'ון, ג'לאמה.
פברואר 2005
סימני ההיכר של ליפתא
בשכונת שייח' באדר נמצא קברו של שייח' באדר באזור המוכר היום בשם "רוממה". בתקופת המנדט הבריטי נבנתה שם תחנת כוח ותחנת חברת האוטובוסים היהודית "אגד". מסימני ההיכר הנוספים של ליפתא "אלמסלבה" (עמק המצלבה) שבדרומה נמצא "דיר אלמסלבה" (מנזר), אשר מוזיאון ישראל וחלקים של האוניברסיטה העברית נבנו עליה. כמו כן, קבר אלשייח' סיף אל-דין ערמוש, אחד הלוחמים שהגיעו עם סלאח אל-דין אל-איובי ששחרר את ירושלים מידי הצלבנים, ואשר ליד קברו הוקמו המסגד ובית העלמין. בית הבד נמצא מערבית למסגד ובית ספר ליפתא לבנות. כל זה נמצא במרכז הכפר, לא רחוק מ"מעיין ליפתא". בית ספר ליפתא לבנים קיים עד היום ומשמש את הרשויות הישראליות כבית-ספר ליהודים, הוא נמצא בתחילת כביש תל-אביב-ירושלים, בקצה המזרחי למנהרת ליפתא אשר נבנתה במחצית השנייה של שנות התשעים.
ליפתא כוללת מספר שכונות כמו "ח'רבת תאיה" ו"ח'רבת קאידה" ו"ח'רבת אלכרם" שנקראת היום "הגבעה הצרפתית". על אדמות הח'רבות נמצאים היום מעונות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, אדמות ששמן במקור "אלסמאר". מלון הייאט רג'נסי הוקם על אדמות שעיריית ירושלים הפקיעה באמתלת טובת הציבור ומכרה אותן לבית המלון כפרויקט פרטי בתחילת שנות השמונים. גם הר הצופים בכניסה הצפונית לירושלים, כמו כל האזורים הנ"ל שייכים לליפתא לפי המדידות שנערכו בפלסטין באזור ירושלים בשנים 1863-1880.
בגלל מיקומו הגיאוגרפי של הכפר בשער המערבי לירושלים, הוא סבל מהתקפותיהן של כנופיות ההגנה, שטרן והאצ"ל. אלה הרסו בתים במיוחד במזרח הכפר, ברוממה ובאזור שייח' באדר. ההתקפות המזוינות על הכפר לא פסקו והביאו להריגתם ולפציעתם של רבים מתושביו. מטרת ההתקפות הייתה לאלץ את התושבים לעזוב את בתיהם. ארגוני הטרור היהודיים השיגו את מבוקשם כשרוב תושבי הכפר נאלצו לנטוש את בתיהם וכל רכושם. יתר תושבי הכפר נמלטו אחרי טבח דיר יאסין. לפי ההיסטוריון עארף אל-עארף, כתוצאה מההתקפות הפראיות נאלצו תושבי ליפתא לעזוב את כפרם לירושלים, לרמאללה ולרבת עמון ואל-זרקא ממזרח לירדן.
אחרי כיבוש ליפתא בשנת 1948, הקים הכיבוש הישראלי על אדמותיו שתי התנחלויות: "שכונת נפתוח" ו"גבעת שאול", שנמצאת בין ליפתא לדיר יאסין. כמו כן הוקם אזור תעשייה מתחנת מגן דוד אדום וגן החיות לשעבר ומפעלי תנובה עד שכונת "רמת אשכול" היום.
אחרי השלמת כיבוש ירושלים ביוני 1967, השלטונות הישראליים הפקיעו 3245 דונמים, כמחציתם שייכים לאדמות ליפתא שמשתרעות מזרחה לקו הפסקת האש של 1948 עד שועפאט ועיסאויה, האוניברסיטה העברית וואדי ג'וז.
התנגדות לתכנית הבניה בליפתא
בימים אלה נמצאת תכנית בניה לליפתא בשלבי תכנון מתקדמים. תכנית מס' 6036 מציעה להקים בליפתא שכונת מגורים בעלת למעלה מ-200 יחידות דיור, מלון של כ-120 חדרים ושימור כ-50 מבתי הכפר המקוריים.
יעקוב עודה הגיש בשם פליטי ליפתא התנגדות לתכנית ולהלן עיקריה:
"אנו, בני הכפר ליפתא, קוראים בכאב ובתדהמה את ההודעה שפורסמה מטעם הועדה המחוזית לתכנון ולבניה בירושלים בדבר הפקדת תכנית מס' 6036. בהתאם להודעה זו, הועדה המחוזית נטלה לעצמה את הרשות להשתמש באופן בלתי חוקי ב-454 דונם מאדמתנו ורכושנו בליפתא ולבנות עליהן 243 יחידות דיור; לבנות מחדש ולהרוס מספר נוסף של בתינו; לבנות מרכז מסחרי, בית כנסת, מוזיאון, דרכים ומבני ציבור נוספים. כל זאת מבלי להיוועץ איתנו, בעלי האדמה הלגיטימיים ובניגוד לרצוננו.
פליטי ליפתא מונים 30,000 איש/ה וחיים בירושלים, בגדה המערבית ובגולה. אנו, הבעלים והיורשים מזה דורות של הרכוש הנמצא בכפר, כולל אדמותיו, המים והצומח שלו, מתנגדים באופן מוחלט לתכנית זו. אנו מצהירים ומאשרים בתוקף את זכויותינו על כל אדמות הכפר שמגיעות ל-8743 דונם, 450 בתים, המעיין, מבנה ביה"ס, המסגד, בתי הקברות והארכיאולוגיה העשירה במקום.
כאנשי ליפתא, אנו מדגישים את זכותנו להגן באופן חוקי על בעלותנו על אדמות הכפר ורכושו ויש בידינו מסמכים עותומאניים, מנדטוריים וירדנים להוכיח זאת. אנו מצהירים על דבקותנו בזכותנו לשוב לאדמותינו, לבתינו ולרכושנו שמהם גורשנו בכוח, אך נותרנו נטועים באדמותינו הנותרות בירושלים המזרחית. אנו דוחים באופן מוחלט את תכנית הבניה מס' 6036 ורואים אותה כהפרה של הזכויות ההיסטוריות והחוקיות של אנשי ליפתא על אדמותיהם ורכושם וביזוי של החוק הבינלאומי והחלטות האו"ם."
גם עמותת זוכרות הגישה התנגדות לבניה בליפתא והצליחה להחתים עליה 140 איש/ה מהארץ ומהעולם. הנה עיקריה:
עמותת 'זוכרות' (ע.ר. מס' 6-952-038-58) מגישה בזאת התנגדות לתכנית המפורטת 6036, שמטרתה הקמת שכונת מגורים על המקום שבו שכן הכפר הערבי ליפתא עד שנת 1948.
עמותת 'זוכרות' הוקמה במרץ 2002 במטרה לקדם התייחסות אחרת של המדינה, תושביה ומוסדותיה, כלפי האסון של העם הפלסטיני, שב-1948 נהרסו רוב כפריו ועריו. פעילות העמותה נובעת מההכרה שהריסת למעלה מ-530 כפרים וערים ועקירתם מנוף הארץ היא חלק מעברם של מדינת ישראל ושל העם היהודי, ולא רק של העם הפלסטיני. אנו בעמותת 'זוכרות' חשות כי התייחסות חדשה, מכובדת ומכבדת אל אסון זה היא נדבך הכרחי וחיוני בתהליכי הפיוס בין שני העמים ובדרך לסיום הסכסוך ביניהם.
עמותת זוכרות מתנגדת באופן עקרוני וגורף לתכנית השימור הנדונה מהטעמים שיפורטו להלן.
אנו יודעים כי יטענו כלפינו שכל עיקרה של התנגדות זו היא פוליטית. אולם תכנית הבניה הנדונה, המבקשת להתהדר באצטלת השימור המקצועי, אינה אלא תכנית בעלת משמעות פוליטית של המשך ההשתלטות של מדינת ישראל על המרחב הערבי של הארץ.
הכפר הפלסטיני ליפתא שכן בסמוך לירושלים עד 1948, עת נכבש בידי צה"ל. תושביו נאלצו לעוזבו ומצאו מפלט בירושלים, בערים שונות בגדה המערבית ובארצות נוספות. בגרעין הכפר נותרו כמה עשרות בתים ומעיין, והוא מהווה פינה ייחודית בנוף הירושלמי. הכפר לא אוכלס מחדש עי" יהודים – בניגוד, למשל, לעין כארם, עין חוד ועוד - ויש בכך משום זיקה של כבוד, אף אם לא מודעת, כלפי תושבי ליפתא הפלסטינים. כשאוכלסו מחדש הכפרים הנ"ל ע"י יהודים, עדיין חיינו על הסיפורים לפיהם עזבו הפלסטינים מרצון את כפריהם ולא התחלנו להבין את גודל בעיית הפליטים הפלסטינים שעומדת למכשול עיקרי בפני התפייסות בין שני העמים.
בתי ליפתא, ההרוסים בחלקם, נותרו על עומדם ומהווים מעין מצבה מתפוררת למלחמת 48, בה נכבשו רוב הכפרים הערביים ותושביהם הפכו לפליטים. בניגוד ליחס זה של כבוד מסוים מציעה התוכנית הנוכחית בניית מאות יחידות דיור והפיכת הכפר לשכונת מגורים. בניה זו תמחק את משמעותו של הכפר כאתר זיכרון חשוב לפליטיו, חלקם אזרחי ישראל החיים באזור ירושלים.
חשוב לנו לציין כי למרות שעד כה מדינת ישראל ומוסדותיה לא הכירו באחריותם להרס הכפרים הפלסטיניים, הרי שרק במקרים נדירים נבנו בתים עבור יהודים במרכז אתרי הכפרים ההרוסים מ-1948 .
עצם קיומה של תכנית זו, לאכלוס מחדש של ליפתא, מתעלמת לחלוטין מבעיית הפליטים הפלסטינים שנוצרה בעקבות גירושם ב-1948. היא דוחה באופן מעשי את זכות הפליטים לשוב לבתיהם ע"פ עקרונות המשפט הבינלאומי וזכויות האדם הבסיסיות. מדינת ישראל התחייבה עם קבלתה לאו"ם, במאי 1949, למלא אחר החלטה 194 המכירה בזכות הפליטים לשוב. כל בניה ואכלוס של הכפר ע"י יהודים תחריף את הקשיים העתידיים לפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים.
עמותת זוכרות מציעה, אפוא, להשאיר את הכפר כאתר זיכרון שישמש לצורכי לימוד ההיסטוריה של 1948, למידה שהינה תנאי הכרחי בניסיון להביא לפיוס בין העמים. זאת, כל עוד לא מדובר באפשרות המעשית של שיבת הפליטים של ליפתא, שהם הבעלים החוקיים של המקום.
אי לכך אנו מציעות לא לאשר את תוכנית הבניה המוצעת, ולהותיר את שרידי הכפר ליפתא כפי שהם.
חלק ב'
לחלופין בלבד, ובלא להפחית או לגרוע מהתנגדותנו העקרונית למימוש תכנית הבניה הנ"ל, אנו מבקשות לטעון לגופה של התכנית ולהציע כדלקמן:
אזור בית הקברות של הכפר ישומר ויוכרז כבית קברות ותיסלל אליו גישה נוחה עבור בני המשפחות של הכפר.
אתר המסגד ישומר ויוכרז כמקום קדוש.
למרות התהדרות ברמה גבוהה של שימור, לא טרחו מתכנני התוכנית ליצור קשר עם פליטי ליפתא, שהיו יכולים, לו רצו בכך, לסייע בידע לטובת השימור.
כפי שמתחייב מפרקטיקה של שימור אתרים, יוכן תיק תיעוד מקיף הכולל (גם) את ההיסטוריה הפלסטינית של הכפר כדי שניתן יהיה להתייחס אליה בביצוע השימור.
התנגדות לסעיפים 11 ו-12 בתוכנית, להקמת מלון וליעוד גרעין הכפר לאזור למסחר ולמגורים. יעודים אלו בפרט אינם מכבדים את תושבי הכפר. הם מתבססים על האסתטיקה של המבנים והרחובות הערביים, אך אינם מציינים כלל את מי שחיו בבתים וברחובות אלו.
יש לבטל את הכוונה לבנות בית כנסת במקום, דבר שמבליט את העובדה שיש כאן (שוב) פעולה של יהוד המרחב ולא (כביכול) שימורו.
בעלי הקרקע אינם מצוינים במפורש וכנדרש בתכנית הבניה. עמותת זוכרות תשמח לסייע באיתור פליטי ליפתא, בעליה החוקיים האמיתיים של הקרקע הזו.
הסעיף המורה על גישה וחניה של כלי רכב עבור תושבי השכונה בלבד נשמע רציונלי מבחינה תכנונית, אך למעשה הוא מונע ביקור של פליטי ליפתא בכפרם. מימוש רעיון זה יפגע עוד יותר בקשר בין הפליטים לכפרם. במקום אחר, בכפר בירעם בגליל, שרידי הכפר הם חלק מ"גן לאומי ברעם", שהכניסה אליו למבקרים היא בתשלום בלבד. למרות זאת, קיים הסדר לפיו עקורי בירעם אינם נדרשים לשלם שם וכך הם יכולים לבקר את כפרם ללא חובת תשלום כספי.
ליד
היסטוריה עתיקה
ליפתא, שם ארמי שפירושו פרוזדור, נבנתה לראשונה בתקופה הכנענית. העתיקות שנמצאו בליפתא מעידים על כך שהיתה מיושבת כבר בתקופת הברונזה, בשנת 2000 לפני הספירה. נמצאו בכפר ממצאים ארכיאולוגיים חשובים גם מהתקופה הרומית, הביזנטית, האיסלאמית והצלבנית. ממסמכים מהתקופה העות'מאנית, החל משנת 1596, ידוע שתושבי ליפתא היו משלמים מיסים לאזור ירושלים.
כיבוש ליפתא וגירוש תושביה
בימים הראשונים של המלחמה ה"הגנה" פתחה בלוחמה בליפתא ובשכונות הירושלמיות שגובלות בה: רוממה ושייח' בדר. בספר ההיסטוריה של "ההגנה" נכתב כי "שמירה על ביטחונה של היציאה המערבית לירושלים, הינה באמצעות גירוש הערבים משכונת רוממה ושייח' בדר". אח"כ גורשו גם תושבי ליפתא. ההיסטוריון בני מוריס כותב שבדצמבר 1947, כוחות "ההגנה" החלו את הלוחמה באזור, כאשר רצחו פלסטיני בעל תחנת דלק בשכונת רוממה, שנחשד בהעברת מידע לכוחות הערביים אודות יציאת שיירות יהודיות לתל אביב. יום לאחר מכן הושלך רימון יד לעבר אוטובוס יהודי. ההיסטוריון הפלסטיני עארף אל עארף כותב: "ב-28 בדצמבר התקיפו יהודים ביריות את אחד מבתי הקפה של ליפתא, וכתוצאה מכך נרצחו ששה אזרחים ונפצעו שבעה." העיתון ניו יורק טיימס דיווח כי נהרגו חמישה ערבים ע"י יהודים מכנופיית שטרן (לח"י). הם עצרו את האוטובוס שבו נסעו, ליד בית הקפה בליפתא והמטירו אש מקלעים ורימוני יד לעבר היושבים בו.
עארף אל עארף מספר, שרוב תושבי ליפתא עזבו את הכפר מיד לאחר ההתקפה על בית הקפה. עד מהרה חזרו התקפות דומות על הנשארים בכפר. אנשי "ההגנה", "הארגון" וכנופיית שטרן תקפו שוב ושוב את שכונות רוממה וליפתא. אנשי "ההגנה" פוצצו את ביתו של מוח'תאר שכונת שייח' בדר ב-11 בינואר 1948, הרסו עשרים בתים בפעולה כעבור יומיים בשייח' בדר וחיבלו ברוב הבתים במזרח ליפתא.
בני מוריס טוען כי מטרתם העיקרית של פעולות והריסות אלו הייתה גירוש התושבים.
עד ה-7 בפברואר 1948 הצליחו כוחות "ההגנה" וכנופיית שטרן להגשים את מטרתם ובאחת מישיבות מפלגת מפא"י הביע ראש הסוכנות היהודית (וראש הממשלה לאחר מכן) דוד בן גוריון את שביעות רצונו מתוצאותיהן של פעולות אלו: "מבואך לירושלים דרך ליפתא-רוממה, דרך מחנה יהודה, רחוב המלך ג'ורג' ומאה שערים - אין זרים (הכוונה לערבים). מאה אחוז יהודים".
אחרי 67
ב- 1967 מדינת ישראל כבשה את שאר אדמות ליפתא ואחר כך הפקיעה 3,245 דונם מאדמות הכפר. בין ההתנחלויות שהוקמו על אדמות אלה אחרי 1967: רמות, רמת אשכול, מעלות דפנה הגבעה צרפתית, גבעת המבתר, ותחנת המשטרה בשיך ג'ראח. הפקעת אדמות ליפתא נמשכה עד 1987.
ההתנחלויות הישראליות שהוקמו על אדמת ליפתא
על אדמות ליפתא הוקמו התנחלות נפתוח וגבעת שאול, שהיום הן חלק מירושלים. רוב הבתים שנשארו באזור נטושים, למרות שחלקם שופצו וכיום גרים בהם משפחות יהודיות פולשות. אפשר עדיין לראות את המסגד ואת המועדון של הכפר צפונית למעיין הכפר ואילו בצדו המערבי של המסגד נמצא בית קברות מכוסה עשבים ועצים.
בשנת 1987 ביקשה רשות שמורות הטבע להפוך את ליפתא לשמורת טבע והתכוונה לשפץ את "הכפר הנטוש מזה תקופה ארוכה", ולהקים בו מרכז ללימודי הטבע כדי "לשמר ולחזק השורשים היהודיים למקום".
עדויות
אל חאג' חמודה (בן 80)
"אני זוכר היטב את בית הספר, שהיה ממוקם בשכונה העליונה בכפר. בכפר העתיק קיימים עדיין מסגד, מעיין ומספר בתים הרוסים. בנין כנסת ישראל הוקם אל אדמת שייח' בדר. בניין הטלוויזיה הישראלית והרדיו, האוניברסיטה העברית ובית חולים "הדסה הר הצופים" הוקמו על אדמות ליפתא.
אל חאג' חאלף (אבו אל עבד), בן 100
"... חייתי בזמן מלחמת העולם הראשונה בין תורכיה לאנגליה וגם במלחמת העולם השנייה עם גרמניה. נולדתי בשנת 1900. גרנו באדמתנו ועבדנו בה ללא בעיות וסיבוכים... היינו מאושרים... היינו קונים את החיטה בשני דינרים... הייתי בגיל 10 - 14 כאשר למדתי אצל שייח' בכפר. עבדתי אז כסתת. היהודים היו קונים אצלנו אבנים. היו יהודים ציונים ויהודים ערבים. הציונות הגיעה עם המנדט הבריטי. אחרי שגורשנו חזרתי בערב אל הכפר וישנתי אצל אבו סאלח. שמעתי שהיהודים רצחו עבדאללה אל חאפי ועוד אנשים. יצאתי מהכפר ולא לקחתי איתי דבר ומאז לא ראיתי את ליפתא. בבית שלנו גרים יהודים עד היום... באמת, עד היום לא נכנסתי אליו. המולדת יקרה אפילו אם זה אוהל... תמיד אחיה עם התקווה לשוב לליפתא.
אני זוכר את ליפתא וזוכר את בית הספר. אני זוכר שכיתה א' בבית הספר הייתה בקומה הראשונה בצד מערב. אני זוכר את המבנה של בית הספר ואת חצר המשחקים הגדולה. אני זוכר את המעיין ואת הכיכר שעצי התות הצלו עליה. בביתו של סבא היה טבון מימין לכניסה. אני נולדתי בבית של סבא וסבתא. בקומה הראשונה היה מחסן ושם היו הכבשים ומעליה היו שתי קומות. זה היה הבית הכי גבוה בכפר ומהגג שלו האח של סבי היה מודיע על התפילה.
באחד הימים הגשומים בשעות אחה"צ, אמי ישבה בחצר הבית, מול ביה"ס ורחוב יפו, והדליקה אש כאשר נורו יריות. אחי הקטן, שהיום הוא רופא ועובד במדינות המפרץ, החזיק בבגדי אמי וצעק "ירו בך היהודים!"
אני זוכר את היום שבו אבא – שביקש את ביטחוננו - שילח אותי הרחק מהכפר עם אחי, אחיותי ועוד ילדים של ארבע משפחות נוספות לאזור אל בירה. נסענו במשאית גדולה, מאחורינו נסעו כנופיות ציוניות ובתווך מכוניות של הצבא הבריטי. האמהות כיסו אותנו בשמיכה כדי שהכנופיות החמושות לא יגלו אותנו.
גדלתי ואת כל התמונות שאני זוכר היטב העברתי לילדי. אנחנו נמשיך לזכור ולהחיות את הזיכרונות. ליפתא היא המולדת בה נולדתי, ממנה גורשתי ואליה אחזור".
אום עלי דוד
אום עלי עבדה 32 שנים בעמותות סיוע לנשים: "נולדתי בליפתא בשנת 1927, הלכתי לבית הספר בגיל 6. למדתי שנה במסגד אצל השייח'. היינו יושבים על מחצלת וכותבים על לוח מעץ בתוך המסגד. בשנה למדנו את הקוראן והורינו ערכו מסיבה של בנים ובנות. בביה"ס התחלתי ללמוד בכיתה ד' כי הייתי ילדה חכמה. שנה לפני הגירוש התחתנתי. ... הכריחו את התושבים לעזוב את בתיהם לליפתא התחתונה או לירושלים לתקופה של ששה חודשים ואח"כ לעבור לעמאן בירדן. מצבם של הפליטים היה אומלל. עבדתי אז כמורה בבית ספר לפליטים ב "אל קראמה".
חוסיין
נכתב ע"י מייק אודטלה
תרגם עמית לנדאו
שמי חוסיין ר. נולדתי ב-1917 בכפר ליפתא, פרבר של ירושלים בפלסטין. אני רוצה להתחיל בכך שאספר לך על כפרי האהוב. כפרי ישב על מדרון של גבעה תלולה, ופנה לצפון-צפון מערב, לכיוון ואדי סלמאן. דרך ירושלים-יפו עברה בסמוך אליו מדרום-מערב, וכמה דרכי עפר קישרו אותו עם כפרים שכנים. משערים שליפתא יושב על האתר המקראי "מי נפתוח", מקור מים ליד ירושלים, הנזכר בספר יהושע. האתר שימר את שמו בתקופה הרומית, ובתקופה הביזנטית נקרא נֵפְתוֹ. ב-1596 ליפתא הייתה כפר בנפת ירושלים, ומנתה 396 נפש.
בתי הכפר נבנו בעיקר מאבן, על קו המתאר של הגבעה. הכפר התרחב באופן ניכר בסוף המנדט. הבנייה התפשטה לרגלי הגבעה בדרום ודרום-מערב, לאורך דרך ירושלים-יפו. אוכלוסיית ליפתא היתה ברובה הגדול מוסלמית. התושבים הנוצרים נאמדו ב-20 מתוך סה"כ 2,550 באמצע שנות ה-40. בכפר היו מסגד, קבר השייך באדר (חכם מקומי), וכמה חנויות במרכזו. היו בו גם בי"ס יסודי לבנים, ובי"ס לבנות שנוסד ב-1945. כמו-כן היו שני בתי קפה ומועדון חברתי. הכפר היה, למעשה, פרבר של ירושלים, וקשריו עם העיר היו חזקים. הפלאחים של ליפתא סחרו בתוצרתם בשוקי ירושלים, וניצלו את שרותי העיר. מי השתיה שלהם נשאבו ממעיין בוואדי א-שאמי. באדמתם זרעו תבואות, ירקות ופירות, כולל זיתים וענבים. עצי זית כיסו 1,044 דונם. ב-1944-45 סה"כ 3,248 דונם נזרעו בדגנים.
משפחתי, כמו רב משפחות הכפר, היתה משפחת פלאחים. אבי מת כשהייתי בן 3. אמי גידלה את אחיותי ואותי בעזרתם של קרובים. ב-1925 אמי מתה ממחלה, כשהייתי בן 8. כפרנו היה מקום יפה ושלו. הייתי מבלה שעות במשחקים בגבעות מסביב, צועד לכפר הקרוב בית חנינא, לבקר את דודתי, שהתחתנה שם. כשהייתי מבוגר מספיק כדי לעבוד, עבדתי בבניה. היה לי כשרון לעבודת ידיים, כמו סיתות אבנים במפסלת, וכך עשיתי. עבדתי כדי לפרנס את אחיותי ואותי. בית משפחתנו, שנבנה ע"י סבי, עמד על צלע הגבעה. היתה לו חצר גדולה שהיו נטועים בה עצי פרי, גפנים ופרחים.
ב-1947 התארסתי לנערה מקומית מהכפר. הייתי אז רק בן 20, אבל בגיל זה היו רוב הגברים הצעירים כבר נשואים עם ילדים. איחרתי להתחתן כדי לעבוד ולעזור לפרנס את אחיותי. ארוסתי אדיבה ואני היינו אמורים להתחתן מאוחר יותר באותה שנה. חיינו היו מתוחים באותה שנה בגלל הקרבות, האלימות, ותחושת חוסר הוודאות סביבנו. הכפרים בסביבה היו מותקפים כמעט כל לילה ע"י כנופיות ההגנה הלח"י והאצ"ל. הכנופיות היו אכזריות וחמושות היטב. חששנו מאד לשלומנו, כי כפרנו היה ממוקם בדרך ראשית אסטרטגית לירושלים, מה שהפך אותו למטרה לתוקפנות הציונית. היו לנו גם קשרים נהדרים עם שכנינו מדיר יאסין, איתם חלקנו את ביה"ס. חשיבות החינוך הודגשה מגיל צעיר וכפרנו התגאה באחד מביה"ס הראשונים לבנות בכל האזור. אנשי דיר יאסין חתמו על הסכם אי-התקפה עם הציונים מההגנה. זה לא מנע מהאצ"ל, הלח"י וההגנה מלהתקיף אותם ולבצע בהם טבח.
בזמנים המסוכנים וחסרי הוודאות הללו, החלטנו לנסות לפחות להגן על עצמנו ועל רכושנו מפני הטרוריסטים היהודים, שגרמו להרג והרס רב בכל רחבי פלסטין, במיוחד בכפרים הקטנים. מנהיגי הכפר בליפתא קיימו פגישה והחליטו שעלינו לרכוש רובים, כדי להגן על בתינו. זה היה צעד מסוכן, כי לבריטים היה חוק ישן, שכל פלסטיני שייתפס עם נשק יירה מיד, וביתו ייהרס. הצלחנו להשיג 4 רובים טורקים ישנים ומעט תחמושת. הוחלט שנבצע עם הרובים פטרולים בכפר. לקחתי חלק בפטרולים, אע"פ שמעולם לא נשאתי רובה, שלא לדבר על לירות בו. יש לי הרבה זיכרונות יפים מהימים שחבריי ואני עשינו תורנויות שמירה, במיוחד בלילות, כשהצטופפנו ביחד לחלוק כוס תה ולעשן סיגריה מגולגלת.
בבוקר ה-28 בדצמבר 1947, אכלתי ארוחה קלה של תה, גבינה וזיתים. אח"כ התרחצתי, התגלחתי, והלכתי לבית הקפה המקומי, שנמצא ליד הכביש הראשי. הגברים בכפר שלנו החליטו שעלינו לשבת בחוץ, כדי שהציונים יראו אותנו כשיעברו, ולא ינסו לעשות שום דבר. קבוצה של בערך 20 גברים, רובם זקנים, ישבו בחוץ על שרפרפים, שתו קפה ושיחקו בקלפים. מאוחר יותר באותו יום, שמנו לב לאוטובוס שעוצר לפני בית הקפה. כמה גברים יצאו מהאוטובוס, אבל לא ייחסנו לזה חשיבות רבה; הרבה פעמים אנשים היו עוצרים ומבקשים הכוונה, וחשבנו שגם האנשים האלה איבדו את דרכם, זה היה קורה לעתים קרובות.
כפי שהתגלה לנו, אלה לא היו אנשים רגילים; הם היו חברי ארגוני הטרור הציונים. הם הוציאו רובי סטן גרמנים מתחת למעיליהם, והתחילו לרסס את בית הקפה והלקוחות. זה נמשך עד שהרובים שלהם התרוקנו, ואז הם זרקו עלינו רימוני-יד, קפצו בחזרה לאוטובוס ועזבו. נפלתי על האדמה ברגע שהם התחילו לירות ונשארתי ללא תנועה. אני זוכר שראיתי את בן-דודי נפגע בחזה מתרומם ומועד. הוא נפל ישר עלי. הוא היה כבר מת כשנפל.
אחרי שהטרוריסטים עזבו, דחפתי אותו מעלי וקמתי. הייתי מכוסה בדם, אבל לא נפצעתי. איבדתי בהתקפה הטרוריסטית האיומה הזו קרובים וחברים. המתים והפצועים היו בכל מקום. זה היה מסר עבורנו מהציונים "רודפי השלום" שרצו לחיות לצידנו. הם חמדו את כפרנו זה זמן רב, בגלל קרבתו לדרך הראשית ירושלים-יפו, וזו היתה אזהרה כדי לגרום לנו לעזוב.
אחרי התקפת הטרור על בית הקפה של ליפתא, אוימנו שוב ושוב כדי שנעזוב ע"י כנופיות האצ"ל של מנחם בגין והלח"י של יצחק שמיר. לא היתה לנו כל דרך להגן על עצמנו ביעילות. אנשים רבים החלו להימלט מבתיהם בבת אחת. לקחנו מה שיכולנו לסחוב, ועזבנו לאזורים בפלסטין שהיו בשליטה ערבית. חיינו באהלים וברחובות. אלה שהיו להם קרובים במקומות אחרים הלכו לגור איתם. לקחתי את אחיותי, והלכתי לבית דודתי בבית-חנינא. תכננו להישאר שם עד שיהיה בטוח כדי לחזור לבתינו. חשבנו שזה ייקח כמה ימים, אולי שבועות. עד פברואר 1948 הכפר היה כבר מרוקן לגמרי, וכל תושביו הובלו לירושלים המזרחית.
זמן קצר אחרי שכפרנו רוקן מתושביו, בן גוריון החליט שכל הבתים שהיו קרובים לכביש הראשי צריכים להיהרס. הם הרסו את הבתים, העסקים והמשקים שלנו. לרובנו לא נותר למה לחזור. אני נסעתי לירדן לעבוד, ונשארתי שם 4 שנים, עובד בבנין. התגוררתי בערי האוהלים שאכלסו רבים מהפליטים הפלסטינים שנמלטו מבתיהם. השנים שביליתי בירדן היו מלאות בבדידות ועבודה קשה. הפליטים הפלסטינים שעבדו בירדן נוצלנו ע"י המעבידים, כי הם ידעו עד כמה היינו נואשים בצורך למצוא עבודה. עשינו את רוב העבודות הבזויות, שוברות הגב, שאיש לא רצה לעשות.
ב-1953 חזרתי לגדה המערבית לרמאללה, היכן שרבים מאנשי ליפתא התיישבו. רובם התיישבו במחנות הפליטים של רמאללה. לבסוף, באותה שנה נשאתי את ארוסתי לאשה. התגוררנו במחנה הפליטים ח'דורה. עבדתי במחצבות האבן 30 שנה לאחר שחזרתי לפלסטין, מתוכן 20 שנה כפועל בישראל. ידי סיתתו ועיצבו אלפי אבנים במשך השנים. כל ארבע בנותי נשואות, ויש לי מהן 26 נכדים, ו-8 נינים.
אני היום בן 87. חייתי כפליט מאז שגורשנו מבתינו לפני 56 שנים ארוכות. בית משפחתי בליפתא עדיין עומד על תילו, אע"פ שאני לא מורשה אפילו לבקר בו. ישנן תכניות בהליכים להרוס את הבתים העתיקים שעומדים עדיין בליפתא, ולבנות "בתי יוקרה" למהגרים יהודים עשירים, כאשר הבעלים החוקיים עדיין חיים במחנות פליטים צפופים עד כדי התפוצצות. זכות השיבה היא זכות אישית. הבחירה אם לשוב או לקבל פיצויים היא של כל פליט ופליטה באופן אישי.
להורדת הקובץ
