ארגון השמאל הרדיקלי "זוכרות" מנסה לשנות את התודעה היהודית והבינלאומית. לדברי פעיליו, יש להחזיר את הפליטים הערבים לגבולות מדינת ישראל, להנציח ולזכור את ה"נכבה" ולהקים מדינה דו-לאומית שהיהודים בה הם מיעוט * הם גם טוענים שהקיבוצניקים ותושבי תל-אביב הם המתנחלים המסוכנים ביותר * האם מדובר בארגון שוליים סהרורי או בסכנה למדינת היהודים? אנשי ימין ממליצים להיזהר ממי שהם מכנים "בוגדים".

כשאיתן ברונשטיין, יו"ר ארגון "זוכרות", אומר שהמתנחלים הם הבעיה הגדולה ביותר בסכסוך הערבי-יהודי, הוא לא מתכוון לתושבי יצהר ותפוח אלא לתושבי תל-אביב, הרצליה ולאנשי הקיבוצים והמושבים שהקימו את ביתם אחרי מלחמת העצמאות בגבולות הקו הירוק. איתן ברונשטיין וארגון "זוכרות" שהוא עומד בראשו, לא מסתפקים רק במילים או באידיאולוגיה מנומקת, אלא פועלים בארץ ובעולם להחדרת האידיאולוגיה שלהם ולמימושה המהיר והיעיל. בשבת שעברה, למשל, הם קיימו טקס חגיגי, במסגרתו הגיעו כ-50 פעילים ואורחים למושב עגור, המצוי בסמוך לבית שמש מכיוון דרום, ושם תלו "שלט זיכרון" לכפר הפלשתיני עג'ור שננטש במלחמת העצמאות. אנשי "זוכרות" הכינו גם חוברת המסבירה על הכפר הפלשתיני שחרב ועל התושבים שנטשו את הכפר בעיצומה של המלחמה. לפני כחודש הם קיימו כנס בתל-אביב, בהשתתפות מאות מוזמנים, במהלכו קראו לממש את זכות השיבה ולהחזיר את אלפי הפליטים הפלשתינים לישראל. בסוף השבוע שעבר הרצה יו"ר הארגון ברונשטיין בכנס בינלאומי בספרד ושוב הסביר את עמדותיו הפרו-פלשתיניות. 60 שנה אחרי שהיהודים הצליחו להקים מדינה, מסתבר שלכמה מהם נמאס מהרעיון. אנשי ארגון "זוכרות", ארגון שמאל רדיקלי, טוענים שהגיע הזמן לסיים את הפרויקט הציוני והם גם מסבירים באמצעים שונים מדוע. לטענתם, יש להחזיר את הפליטים הערבים לגבולות מדינת ישראל, להנציח ולזכור את ה"נכבה" - המאורעות בהם הובסו חמש מדינות ערב, וכן להקים כאן מדינה דו-לאומית שהיהודים בה הם מיעוט. הם מקיימים סיורים בקיבוצים ובמושבים בתוככי הקו הירוק ומזכירים כי גם אוניברסיטת תל-אביב נבנתה על חורבות שכונת שיח מוניס וכך גם משכן הכנסת בירושלים, הרצליה, אשקלון ואשדוד. בשונה מארגוני שמאל אחרים כמו "שלום עכשיו", "גוש שלום" או "בצלם", התומכים בשתי מדינות לשני עמים, ארגון "זוכרות" מעוניין במדינה אחת מהירדן ועד הים, כאשר היהודים יהפכו בה למגזר או מיעוט שיחיה בתוך המדינה הערבית הגדולה. בחלומם הוורוד, חיים להם בהרמוניה יהודים וערבים במדינה דמוקרטית בה לכולם יש זכויות שוות. העובדה שעד היום עוד לא קמה מדינה ערבית דמוקרטית כזו בשום מקום בעולם, לא מפריעה לחברי הארגון להמשיך ולקדם את הרעיון של זכות השיבה בדרך למדינת פלשתין. ניתן לצקצק בלשון ולהסביר כי מדובר בארגון הזוי שפעיליו מועטים. יש בכך גם לא מעט. הארגון קטן, פועל בשוליים ומעטים מאנשי הרוח והחברה בארץ מתייחסים לדבריו או תומכים בפעיליו. מצד שני, כדאי לדעת מה מסוגל הארגון הקטן הזה לחולל. חבריו ופעיליו עוברים בכל הארץ, מיישוב ליישוב, ומפיצים את משנתם. הם גם מארגנים שבתות עיון וכנסים בארץ ובחו"ל, בהם הם מסבירים כי צריך להנציח את ה"נכבה" וכי יש לבטל את היישות הציונית כפי שהיא קיימת היום. הם נסמכים על מספר הוגים ובעלי דעה שמסכימים עם דבריהם, והם מאוד חרוצים ברצונם להפיץ את משנתם. לאט לאט הם גם מצליחים לעשות נפשות לרעיונותיהם. המצב הזה עלול ליצור בעיה עתידית לכל מי שארץ ישראל והרוב היהודי בה חשוב לו. 

הקיבוצניקים הם המתנחלים האמיתיים 

"התנועה הציונית, ולאחריה מדינת ישראל, קשורות בקשר בל יינתק לדת היהודית. הן טוענות לקיומו של 'עם יהודי' בינלאומי וא-היסטורי שהישות הישראלית היא מדינתו. הביטוי 'עם יהודי' הוא ניסיון לא מוצלח לחלן את הביטוי הדתי 'עם ישראל', שאף הוא זכה לעדנה מאז יוני 1967. לכן, אותו מבנה מדיני שרוצה להצדיק בפני ההמונים היהודים בשטחי 48' את קיומו, עומד ונופל עם קיומו של המושג 'עם יהודי'. וכאן מופיע במלוא כוח התפקיד של הדת... (לפיכך) יש לנתק את מדינת ישראל מהזיקה היהודית שלה". את הדברים הנ"ל כותב פרופ' יהודה קופפרמן מהחוג לצרפתית באוניברסיטת תל-אביב, ברשימותיו באתר הרשמי (www.ror1stat) של תנועת "זוכרות". בכנס שקיימה התנועה לפני מספר שבועות בתל-אביב, "מזכות השיבה למדינה אחת", הסביר קופפרמן לעשרות הנוכחים, כי יש להפוך את ישראל למדינה חילונית אחת מהירדן ועד הים, כאשר מיליוני פלשתינים יחזרו אליה אחרי שברחו מישראל במלחמות 48' ו-67'. הוא גם מסביר מה יקרה ליהודים החיים בארץ. "היהודים יחיו כמיעוט כמו רוב שנות חייהם בהיסטוריה", הוא אומר, "בתוך פלשתין הגדולה, ובתקווה שהערבים, ילידי הארץ האותנטי, לא יזרקו אותם לים". לשיטת קופפרמן וחבריו לארגון, המתנחלים והכובשים הגדולים ביותר בארץ הם הקיבוצניקים והמושבניקים. המתנחל מיהודה ושומרון, לדעתם, בנה את ביתו על אדמות ריקות מאדם, על הרי טרשים וגבעות בתולות. לעומתו, המתנחלים הראשונים מהקיבוצים והמושבים הם אלו שהשתלטו גם על הבתים, השדות ועצי הזית, וזה כבר ממש נישול וכיבוש. כאשר שומעים על הרעיונות של "זוכרות" ועל האידיאולוגיה המוצקה של פעיליה, התגובה הראשונה של רבים היא בוז מוחלט, או כמו שאומר אריה סתיו, עורך כתב העת הימני "נתיב": "מדובר בטירוף מערכות גמור, אין לזה הסבר אלא בפתולוגיה של האדם היהודי". אלא שגם אריה סתיו מודה שהארגון משפיע על דעת הקהל בישראל ובעולם ומצליח לשנות את השיח ואת התודעה הישראלית. ל"זוכרות", לדבריו, "יש בלעדיות על הכנסת רעיון הנכבה לשיח התקשורתי, התרבותי והאקדמי בישראל". 

מעצבים את השיח 

"זוכרות" הוקמה בשנת 2002. היא מורכבת מקבוצה קטנה של ישראלים, רובם יהודים וחלקם ערבים-ישראלים. רוב פעילי אקדמאיים, סטודנטים או צעירים הפעילים בארגונים פוליטיים וחברתיים. יו"ר זוכרות, איתן ברונשטיין, מסביר ל"הצופה" כי המימון לפעילות הארגון לא מגיע מישראל אלא בעיקר מארגונים באירופה. בחו"ל, כך מסתבר, "זוכרות" מאוד פופולאריים. בין היתר אף הוזמן ברונשטיין לכנס "יוזמת בילבאו" שנערך בסוף השבוע שעבר בספרד, ובו הסביר לקהל האירופי מדוע הנצחת הנכבה והחזרת הפליטים הפלשתינים לתוככי ישראל הם צו השעה. "עיקר קהל היעד של הארגון הוא הציבור היהודי", מסביר ברונשטיין, "ואנו מתמקדים בהם". ד"ר אודי לבל, מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי באריאל, טוען ששיטות הפעולה של "זוכרות"' אפקטיביות ומשמעותיות הרבה יותר מאשר אלו של ארגוני השמאל בישראל: "הקבוצה הזאת שונה בכמה דברים", הוא אומר. "זו לא תנועת מחאה, למרות שיש לה סממנים של מחאה. האסטרטגיה שלה, בניגוד לכל ארגוני השמאל האחרים, היא לעצב את השיח ואת הלא מודע הישראלי, לעצב את השפה הישראלית ולעצב את הזירה האקדמית, המחקרית, התרבותית והאינטלקטואלית. האסטרטגיה שלה היא להשפיע בצורה עקיפה - שהיא למעשה הרבה יותר אפקטיבית". הפעילות של "זוכרות", בייחוד בכנסים בינלאומיים, מצליחה להעמיד בסימן שאלה את כל הלגיטימיות של מדינת ישראל ולא רק של שטחים כאלה ואחרים. "לצערנו הרב", אומר לבל, "העימות התרבותי הגדול ביותר היום חזר להיות על הלגיטימציה של מדינת ישראל, ולא על הלגיטימציה של שטח כזה או אחר. 'זוכרות' מאוד אפקטיביים. הם הופכים את מדינת ישראל להיות המדינה היחידה שבכנסים בינלאומיים דנים בלגיטימיות שלה, אין עוד מדינה כזאת בעולם". בקרב אנשי השמאל הציוני יש מי שסולד מדעותיהם של אנשי "זוכרות". העיתונאי בן דרור ימיני הכריז על חברי הארגון כ"משת"פים של החמאס". ימיני גם ציין שמדובר ב"תופעה חולנית והרסנית". ד"ר גדי טאוב כתב במעריב ("היום" 6.7.08) כי "זוכרות" היא "מפגן של נרקיסיזם ואטימות מוסרית". לדבריו, "'זוכרות' מדברת בשפת זכויות האדם אבל למעשה מחרחרת מלחמה שתוביל בסופו של דבר ל'נהרות של דם נוסח בוסניה'. 

"הגיע הזמן לחיות חיים נורמליים" 

איתן ברונשטיין, יו"ר הארגון וממייסדיו, כתב מספר מאמרים בעיתון "הקיבוץ" בעד זכות השיבה של מיליוני פלשתינים לארץ, ובזכות ההנצחה והשילוט של כפרים פלשתיניים בתוככי הקיבוצים. כותרות המאמרים היו: "לכל כפר יש שם", ו"יד ושם". ברונשטיין טוען שהוא לא נתן את הכותרות הללו אלא עורכי העיתון, אבל גם בלי קשר לכותרות הפרובוקטיביות, ברונשטיין מעורר תסיסה גדולה בקרב רבים מחברי הקיבוצים. הוא טוען שהם השתלטו על אדמות של ערבים והדבר מרגיז מאוד, כצפוי, את היהודים מהקיבוץ. "אין שום הבדל בין הקיבוצניקים למתנחלים מיהודה ושומרון", אומר ברונשטיין ל"הצופה". "המתנחלים מיו"ש לפחות בנו את בתיהם על גבעות ריקות מאדם, בניגוד למתנחלים הראשונים שאחרי המלחמה הקימו את הישובים על כפרים ערביים". ברונשטיין הוא אדם שנוח לדבר איתו. הוא פתוח מאוד וזורם, אולי בזכות הרקע הדרום אמריקאי שלו. הוא הגיע לארץ מארגנטינה בגיל חמש. אמו היתה פעילה קומוניסטית בארגנטינה והוא גדל בקיבוץ בחן. בהמשך היה מורה בבית הספר לשלום בנווה שלום. לברונשטיין יש ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת. הבן הגדול סירב לשרת בצה"ל וגרם בכך גאווה גדולה לאביו, שנכנס בעבר בעצמו לכלא בעקבות סירובו לשרת בצה"ל. פעם אחת כאשר זומן למילואים במלחמת לבנון הראשונה, ופעם שניה בזמן האינתיפאדה הראשונה. בקיבוץ בחן לא אהבו את הסרבנות של ברונשטיין אבל זה לא עצר אותו מלהמשיך ולהקצין את דעותיו הפוליטיות. היום הוא יו"ר "זוכרות"' במשרה מלאה. ש. למה אתה עושה את זה? "אני עוסק שנים בקונפליקט היהודי-ערבי. ותמיד נדהם לגלות את הבורות העצומה הקיימת בנושא. בארץ חושבים שהקונפליקט זה קסאם שנורה לעבר יישוב ישראלי או יהודים וערבים שנלחמים בעכו. הנכבה, מה שאנחנו בצד שלנו רואים כמלחמת השחרור, זה המחיר שהפלשתינים שילמו והוא כמעט שלא ידוע בשום צורה. בשנים האחרונות יודעים שיש מילה כזאת, יודעים גם שיש פליטים, אבל זהו פחות או יותר". ש. בשנת 1948 היתה מלחמה, ערבי ארץ ישראל בחרו צד ולמרבה המזל הם הפסידו. יש לזה מחיר. "זה למשל אחד הדברים שמקורם בבורות אדירה. אין שום קשר הכרחי או מיידי בין הנכבה למלחמה, שאכן היתה בשלבים מסוימים ב-48'. הנכבה היתה תוצאה פוליטית של בן-גוריון, ובשביל להקים את מדינת ישראל החליטו לגרש את הפלשתינים. להגיד שזו תוצאה של מלחמה זו בורות עצומה. מדובר בשקר גדול, חד וחלק. זו היתה החלטה על טיהור אתני". ש. בדבריכם אתם קוראים להתמוטטות המדינה היהודית. "אני חושב שיותר ויותר ישראלים רוצים לחיות חיים נורמליים. אני לא אומר שהם יוותרו באופן אידיאולוגי על הלאומיות, אבל מבחינתי, אם ביבי נתניהו מסיים קדנציה והולך לעסקים, וברק הולך להתפרנס מהרצאות, אני מבין שהישראלים רוצים לחיות חיים נורמליים. כל עוד ישראל תהיה מדינה ליהודים בלבד, היא תחיה בקונפליקט. בן גוריון, פרס וביילין רימו אותנו. הם הצליחו לעבוד על כולם שיהיה כאן שלום עם מדינה יהודית וזה לא יכול להיות. אני בוחר בשלום, ובשביל זה אני מוכן לוותר על עמדת הכוח שלי". ש. אתה מוותר על הכל. "אני ממשיך לחיות כאן. יהיו פה חיים הרבה יותר טובים, כך אני מאמין, לא יהיו חיים של פחד, לא של טרור ולא של מלחמות". ש. מאיפה אתה בטוח שתוכל לחיות כאן בביטחון? "בטוח אי אפשר לומר, אנחנו לא בטוחים בכלום. אבל הדרך שבה בחרנו היום כמדינה יהודית זה מתכון למלחמה תמידית. ולדעתי אנחנו מפסידים כבר בכמה מלחמות. אני רוצה לחיות במדינה דמוקרטית לא כמו זו שיש לנו היום. אני מעוניין לחיות כמיעוט במדינה דמוקרטית. ולמיעוט יש זכויות. אתה תוכל לחיות כאן". ש. ליהודים לדעתך יש זכות למדינה משלהם? "כל רעיון הלאומיות של מדינה לא עושה לי מי יודע מה כיף גדול. לאומיות לא נתנה באיזה שהוא מקום בעולם הרבה דברים טובים. רעיון לאומי שבא לידי ביטוי בטריטוריה, במדיניות, בא בדרך-כלל בטרגדיות גדולות. אני חושב שבעקבות השואה היה צריך למצוא פתרון שבו יהודים יוכלו לחיות בביטחון. אבל מכאן ועד לרעיון שבו יהודים יוכלו להיות שליטים בטריטוריה, הדרך עוד ארוכה. ועובדה שהרבה יהודים לא בחרו בדרך הזאת ואני חושב שהם יותר בטוחים מאיתנו". ש. אתה מרגיש שאתה מצליח לשנות את דעת הקהל בישראל? "לומר שאנשים משתנים מן הקצה אל הקצה בזכות 'זוכרות' אני לא יכול להגיד, אבל אני מרגיש שיש שינויים בתפיסות. אנחנו חלק ממשבר עצום שעובר כבר שנים על החברה הישראלית. לא מפתיע בעיניי שיש יותר ויותר ארגונים שפורחים (ארגוני שמאל רדיקליים, י.פ). מה שמעניין בפריחה הזאת זה שארגונים כמו 'זוכרות' יוצאים מלב הישראליות. הפרופיל של האנשים שבאים ל'זוכרות' הוא של אנשים ישראלים לגמרי. לא מדובר בפעילים פוליטיים מקצועיים שמגיעים לארץ מבושלים עם כל מיני רעיונות אוניברסליים או קומוניסטים. אנחנו גדלנו בתוך הישראליות. לפי התגובה שאנחנו מקבלים, יש שינוי. עשינו כנס בבית ציוני אמריקה במרכז תל-אביב והגיעו המון אנשים. ציפינו לפחות אבל באו מאות אנשים. יש לי תחושה שיותר יותר ישראלים מתחילים להבין שמה שקרה פה ב-48' חשוב כדי להבין את הקונפליקט ולא רק כדי לחגוג את ניצחון יום העצמאות הנפלא שלנו". ש. ואיך אתה מרגיש ביום העצמאות? "יום העצמאות מרגיז אותי מאוד. לדעתי, זהו יום של שוביניזם לאומי, שאותי אישית הוא ממש דוחה. מבחינתי מדובר ביום שבו רוקדים על הדם". 

"הם בוגדים" 

הימין הישראלי לא כל-כך מתייחס לארגון "זוכרות", אולי בגלל שהוא נתפס כהזוי וסהרורי. בכל זאת, יש כמה המתייחסים אליו ברצינות ודורשים להתייחס אליו ואל פעיליו כאל בוגדים במדינה ובעם. כך למשל, טוען עורך כתב העת הימני "נתיב", אריה סתיו. לדבריו, "הסיפור הזה של הזדהות עם האויב, בגידה לאומית ויצירת מצב של חורבן לאומי, הוא למרבה הטרגדיה עניין יהודי מובהק. אין ולא היתה תופעה כזאת בכל ההיסטוריה האנושית". ש. באיזה אקלים יכולה לצמוח תנועה כל-כך קיצונית? "לדעתי, הדבר צומח כשמתקיימים שני אלמנטים: האחד הוא, שלמעשה העם היהודי ברובו, ובעיקר השמאל הרדיקלי, בוגד בארצו. דבר שני, מדובר בעייפות החומר. אנשים לא רוצים להילחם יותר. אחרי מאבק של שישים שנה ושורה ארוכה של מלחמות, אתה מתחיל לספק לעצמך פתרונות וירטואליים שאין להם כל קשר למציאות, אבל זו משאלת לב. 'זוכרות' וכל השמאל הרדיקלי זה שילוב של השניים". מלבד הבגידה, סתיו טוען ש"זוכרות" מסלפים את מושג הצדק בכך שהם נעמדים מאחורי התוקפן שהחל במלחמת 48': "בשנת 48', הערבים, בני בריתו של היטלר, גמרו אומר להכחיד את האוד המוצל מאש, כלומר, להשלים את מלאכתו של היטלר. הם באו והתנפלו על ישראל הקטנה כאשר הכוונה היתה להשמיד את ישראל. בחוד החנית עמדו ערביי ארץ ישראל. "כאשר בנות הברית ניצחו במלחמת העולם השניה, הם הענישו את גרמניה על ידי זה שלקחו ממנה שטחים רבים. את הגרמנים שחיו באותם שטחים גירשו ללא שום פיצוי. היה כאן עניין של הענשת התוקפן. איש לא אמר מילה על כך כיוון שזהו הדבר המובן ביותר בעיקרו של צדק הקובע כי מכלל עוולה לא תצמח זכות. זאת אומרת, מי שפושע חייב להיענש. "לא זו בלבד שלישראל היתה זכות לגרש כל ערבי מארץ ישראל, זו היתה חובתה על בסיס עיקרון הצדק המעוגן במשפט הבינלאומי. ישראל עשתה חצי מלאכה. את השטחים שהיא כבשה הצמידה לעצמה, כלומר הוחילה שם את החוק הישראלי. מדובר בגליל, לוד, רמלה, הנגב וכיוצא באלה. אבל היא עשתה חצי מלאכה, כי היא גירשה מספר קטן יחסית של ערבים. את רובם היא השאירה וזה מעשה פשע מבחינת החוק הבינלאומי. במקום להעניש את התוקפן – מדינת ישראל סלחה לו. "זו גם השחיתות המוסרית של ארגוני השמאל הרדיקלי. הם נעמדים מאחורי האויב באופן מוצהר וגלוי, כאשר האויב מצהיר על החובה להשמיד את מדינת ישראל, ואני לא מדבר על האיסלאם הקיצוני אלא גם על הפת"ח. זאת שחיתות שלא היתה כמוה בכל תולדות האנושות, כאשר מתוכך צומחת קבוצה שבאופן גלוי ומוצהר קוראת להשמיד את העם היהודי. כמובן, שהם לא יגידו את זה באופן גלוי כל-כך, אבל עצם העובדה שהם טוענים להשבת מה שהם קוראים פליטים, דהיינו, סתירה לעיקרון הצדק הבסיסי - הם מתייצבים מאחורי הפושע". גם בקיבוצים, כך מתברר, לא אוהבים שקוראים להם מתנחלים. כמה מכתבים נזעמים שוגרו למערכת עיתון "הקיבוץ" בעקבות מאמרו של ברונשטיין בדבר זכות השיבה. אחד מהם היה של משה מאירי, מדריך טיולים מקיבוץ בית השיטה, הקורא לשים שלטים בכל כפר ערבי שנבנה על חורבות ישוב יהודי קדום: "כמדריך טיולים, אין לי שום בעיה להזכיר ולהסביר על כל מקום שהיה בו יישוב ערבי, וגם את השמות הערביים של הנחלים וההרים בארץ. לעומת זאת, אני מסופק מאוד אם עמותת 'זוכרות' תסכים, למשל, לשים שלט על שרידי יישוב ערבי שבו יוזכר גם היישוב היהודי שקדם לו. לדוגמה: "כאן נמצאות הריסות הכפר סאפורייה, שנבנה על שרידי היישוב היהודי החשוב ציפורי, שבו גר רבי יהודה הנשיא, וכאן הוא ערך את המשנה". גם דב צפרוני, מקיבוץ איילת השחר, לא יכול היה לעמוד מנגד: "לי יש עמותת 'זוכרות' משלי, שלא אני הקמתי אותה, אלא שכניי הטובים - כפרים שסבבו את איילת-השחר לפני שנת 1947. בגיל 11, במשך חודש, הייתי במקלט שכוסה ב-40 ס"מ אדמה בלבד. בנים מאיילת-השחר נהרגו בגיל 14 מהפצצות הסורים, שכנינו מ-29 בנובמבר 1947, שניסו להפריע לחיינו בכל דרך אפשרית. הם ניסו להרוג אותנו גם בשנת 1967, בשנת 1973, ואת זה כל אחד יכול לזכור - בשנת 2006. אני לא מתכוון להתנצל על שניצלתי, ואני יכול לספר לנכדיי את קורותיי ולומר להם: 'אל לכם להחזיר ולו דונם קדוש אחד של אדמה. השלמה בין העמים יכולה להיות רק בראש, ולא באדמה. שכנינו לא משלימים עמנו לא משום שנלקחה מהם אדמתם, אלא משום שאנחנו בעיניהם נטע זר בים האסלאם הפנאטי שמקיף אותנו'. גם שכניי מטובא, בכל אופן זקניה, חושבים אותו הדבר, וזה בדוק. נסו ללכת אל שכניכם ולהגיד להם: הכירו במצב הקיים שנוצר בעטייכם, בואו נבנה חיים משותפים, וכשייפסק מצב הלוחמה והשנאה, יבוא היום שנוכל לדבר על פיצויים שיישקלו מול פיצוי אלה מאיתנו שעזבו את מדינות המזרח התיכון".