קטעים מתוך החוברת:

הקדמה

עמותת זוכרות, עוסקת בנכבה הפלסטינית שהתרחשה ב – 1948 ומאמינה שהכרה ישראלית בנכ כבה ולקיחת אחריות על מעשיה כלפי הפלסטינים הן צעד הכרחי למהלך של פיוס ושלום בארץ.

שתי סיבות עיקריות הביאו אותנו לציין את זכרם של שלושת כפרי אל-לטרון – עמואס, יאלו ובית נובא למרות שישראל כבשה והרסה אותם כעשרים שנה אחרי הנכבה, בשנת 1967 : הראשונה היא הדמיון הרב בין הנכבה של כפרי אל-לטרון לבין הנכבה של הכפרים שנהרסו ב- 1948 כפי שיתואר תיכף בחומר המובא בחוברת זו. השנייה היא הקשר בין זוכרות לבין כפרי אל-לטרון. אפשר לומר שזוכרות נולדה בעמואס ויאלו.

החודש, במלאת 40 שנים לגירוש ולהרס שביצעה ישראל אנחנו מתכבדים לציין את זכרם של שלושת הכפרים ולהעלות את ספורם פעם נוספת לכלל הציבור בארץ ובעולם, עם עניין מוצהר שמידע זה יגיע בעיקר לציבור היהודי בארץ הזו. כי למאבק בבורות הקיימת אצל חלקים גדולים ממנו, והגברת המודעות אצלם לסוגיית הפליטים, יפחיתו את ההדרדרות, אני מאמין, למקומות גזעניים חמורים יותר ומסוכנים יותר, ואולי יתרום ללקיחת אחריות ולתיקון העוול.

אולי הסיפור של עמואס, יאלו ובית נובא יטמיע יותר את התפיסה שהנכבה הפלסטינית התחיכ לה ב 48- ולא התרחשה )וכאילו נגמרה( שם.

בחוברת יתואר הקשר בין זוכרות לבין המקום, ושני פליטים יספרו על זכרונות מילדותם בנוסף למידע רב ותמונות שמשקפות את המקום ואת סיפורו בעבר ובהווה.

חוברת זו מופצת לרגל סיור שעמותת זוכרות מקיימת במקום בשיתוף עם הפליטים הפלסטיכ נים ובנוכחות הקהל הרחב. הסיור יכלול שילוט שיציין את הכפרים ואת אתריהם הבולטים.

חוברת זו היא חוברת מספר 22 בסדרת "זוכרות את ......". לפניה יצאו לאור חוברות על המקומות האלה: דיר יאסין, לפתא, עין ע'זאל, אל- חרם ]סידנא עלי[, עין אל-מנסי, חיפא, עכּא, אל- לד, אל- רמלה, ח'רבת ג'למה, אסדוד ואל- מג'דל, אל-שיח' מוָנס, אל- ג'ולאן, סחמאתא, אל-לג'ון, אג'ליל, באר אל-סבּע, תרשיחא, אל-שג'רה, אל-כּפרין וחטין.

זוכרות
יוני 2007

בית נובּא

בתקופה הרומית, בית נובא היה חלק ממחוז אל-לד ושמו היה BETH ANNABA , אך הצלבנים קראו לכפר . BETNOBIE הכפר נהנה ממיקום גיאוגרפי בעל חשיבות אסטרטגית מאז ומתמיד בזכות העובדה שהכפר השקיף על כביש אל-קֻדס – יאפא. הצלבנים כבשו את הכפר בשנת 1132 לספירה במהלך מסעם הראשון לארץ והקימו בו מבצר כדי לשמור על מסלול העלייה לרגל בין יאפא לאל-קדס. ריצ'רד לב ארי הקים שם לצבאו מחנה. סלאח אל-דין הקפיד לבקר בבית נובא בדרכו לאל- קדס כדי לעקוב מקרוב על המוכנות של צבאו שהתבצר באזור. כאשר ניצח סלאח אל-דין את הצלבנים בקרב חטין בשנת 1187 שוחררו רוב יישובי פלסטין ובכללם בית נובא.

בשנת 1192 לספירה ניסה המפקד הצלבני ריקרדוס לפלוש לאל קדס, הגיע לבית נובא ב 11- ביוני ושהה בו כמה שבועות כדי להתכונן לפלישה שבסופו של דבר לא יצאה לפועל.

הכפר בית נובא נמצא דרומית – מזרחית לעיר רמלה.

צורפה למחוז ראם - אללה אחרי שלא נכבשה בשנת 1948 למרות הנסיונות הציוניים לעשות כן.

בבית נובא היו מסגד ובית ספר לבנים שהוקם בשנת 1922 , ויש בו שרידי בניינים עתיקים, מקום קבורה חפור בסלע ומספר בארות מים.

בבית נובא גרו בשנת 1922 כ- 839 תושבים, בשנת 1931 היו בו 944 נפשות שגרו ב – 226 בתים, בשנת 1945 מספר התושבים היה 1240 ובשנת 1961 הגיע מספרם ל- 1350 נפשות.

ישראל כבשה את הכפר בשנת 1967 , גרשה את תושביו והרסה את כל בתיו. העיתון הלונדוני סנדיי טיימס פרסם שנה אחרי הכיבוש דיווח מהשטח של העיתונאי הבריטי מייקל אדמס ושם נכתב:" .... נסענו על כביש שהיה לפני 1967 באזור החיץ בין ישראל לירדן.... בסוף הדרך על הגבעה ראינו שורה ארוכה של עצי ברוש שנחבלו לא מזמן..... מאחרי זה ראינו שרשרת ענפים שבורים מהעצים הללו זרוקים על האדמה ולידם היו מפוזרים כמה חביות, שברי רהיטי עץ וחלקי לוחות מתכת. זה היה כל מה שנותר מבית נובא ויאלו. הישראלים העלימו כל סמן ואתר... ומחקו אותם מעל פני האדמה." ישראל הקימה את ההתנחלות מבוא חורון על אדמות בית נובא.

המקור: אל-דבאע', מסטפא מראד, ארצנו פלסטין, דאר אל-הדא, כפר קרע, 2002

יאלו

כפר פלסטיני במחוז רמלה עד 1948 ואחרי כן צורף למח חוז ראם – אללה. עם הפסקת האש ב 1948 הוא הפך לכפר "גבול" של הגדה המערבית. נמצא דרומית – מזרחית לרמלה ודרומית מערבית לראם-אללה, במרחק 3 קילומטר מכביש יאפא – אל קדס. שבילים חיברו בינו לבין הכפרים השכנים בית נובא, עמואס ודיר איוב.

יאלו נבנה על עמק "איילון" הכנעני כ 300- מטר מעל פני הים ומשמעות השם: לוח אבן. בתקופה הרומית היה חלק מנפת עמואס והוא נקרא "אלוס".

רוב בתי הכפר תוכננו בצורה מלבנית ונבנו מאבן. מסכ ביב לכפר שפע של מעיינות מים, התושבים ניצלו את מי המעיינות לשתיה, השקיה ולשימוש ביתי. למעיין הראשי בכפר קראו מעיין אל ג'בּאר.

ביאלו היו שני בתי ספר, הראשון נבנה בשנת 1947 , מסגד אחד וכמה חנויות. בכפר נמצאים שרידים לבניינים עתיקים עםוקשתות ובאר מקורה. מסביב לכפר היו הרבה חורשות.

לתושבי הכפר יאלו היו כ- 15 אלף דונם אדמה שגידלה בהם סוגים שונים של קטניות. בכ- 275 דונם הם גידלו עצי זית. מטעי הפרות של התושבים היו בצד המערבי והדרום- מערבי של הכפר. בשנת 1922 גרו ביאלו כ- 811 תושבים, ובשנת 1931 הגיע מספר התושבים שם לכ- 963 נפשות שגרו בתוך 245 בתים. בשנת 1945 הוערך מספרם בכ- 1220 תושבים ובמפ פקד האוכלוסין של שנת 1961 דווח שמספר תושביו של יאלו הוא 1644 נפשות.

ביוני 1967 ישראל כבשה את יאלו, גרשה את כל תושביו והרסה את בתיהם עד היסוד.

כיום שטח הכפר ואדמותיו הם חלק מ" פארק איילון – קנדה" השייך לקק"ל.

המקור: אל-דבאע', מסטפא מראד, ארצנו פלסטין, דאר אל-הדא, כפר קרע, 2002

עמואס

כפר פלסטיני שעמד עד שנת 1967 דרומית מזרחית לעיר רמלה ובמרחק כ- 30 קילומטר מיאפא וכך גם מירושלים.

נמצא על פרשת דרכים חשובה המחברת בין ערים מרכזיות: רמלה, ראם-אללה, יאפא, אל-קדס וע'זה. כבישים סלולים חיכ ברו בין עמואס לבין כפרי האזור: אל-לטרון, יאלו, אל-קבּאבּ, סלבּית, דיר איוּבּ, בית סוסין ובית ג'יז.

עמואס שמשמעות שמו היא המעיינות החמים, הוא מקום עתיק והסטורי. שמו בתקופה הרומית היה ניקופוליס NICOPOLIS שמשמעותו "עיר הניצחון" לציון נצחונו של VESPASIAN על היהודים אז.ניקופוליס היתה עיר מחוז.

המוסלמים כבשו את עמואס בתקופת הח'ליף הראכ שון אבו בכּר קרוב לשנת 632-633 לספירה ע"י המצביא עמרו בן אל-עאס אחרי שהשתלט על העיר אל-לד ועל יבּנא.

עמואס הפכה למפקדת מחוז פלסטין. המקום התפרסם בהסטוריה המוסלמית בשל מחלת הדבר שפשתה במקום וגבתה אלפי קורבנות מהחיילים שחנו בעמואס.

בעמואס יש כנסייה ביזנטית שהצלבנים בנו אותה מחדש במאה ה- 12 לספירה. וסמוך אליה מנזר לטרון – מנזר פעיל עד היום- שהוקם בשנת 1890 ע"י כמרים צרפתים קתול לים השייכים למנזר TRAPP שבצרפת ועל כן הם נקראים .TRAPPISTS לכפר הפלסטיני עמואס היו יותר מ 5000- דונם אדמה.

התושבים נהגו להגדל דגנים וקטניות. במקום יש עצי זית, תאנים, שקדים, ענבים וצבר. בתוך הכפר ומסביבו יש מעיינות רבים שסיפקו מים לתושבים, המעיין המפורסם ביניהם הוא באר "אל-חלווה" שליד מנזר לטרון.

בעמואס גרו 824 תושבים בשנת 1922 , ובשנת 1931 הכפר מנה 1021 נפשות שגרו ב 224 בתים. בשנת 1945 היתה הערכה ש 1450- תושבים חיו בו, ומהמפקד שנערך בתאריך 18/11/1961 עולה שהכפר מנה אז 1955 תושבים.

רוב תושבי עמואס הם בני משפחת אבו ע'וש, אותה משפכ חה ששוכנת בכפר אל-ענבּ – אבו ע'וש ]ענבים – אבו ע'וש[ הממוקם כ 15- קילומטר מעמואס לכיוון ירושלים.

בעמואס שני מסגדים ובית ספר יסודי לבנים שהוקם בשנת 1919 ועבד בו עם פתיחתו מורה אחד בלבד. מיד אחרי הנכּבּה ב 1948- נבנה בו בית ספר נוסף לבנות.

בשטח עמואס ניתן למצוא גם כנסייה הרוסה, תבניות פסיפס, קברים עתיקים, תעלה חפורה בסלע, שרידי בית מרחץ רומי, שרידי בניינים רבים, מקומות וקברים קדושים.

אחד מהם מיוחס ]בטעות[ למנהיג והמצביא המוסלמי אבו עביידה, ומקום אחר שנקרא "אל-שיח' מעַלָּא" מיוחס למעאד' בן ג'בּל, גם הוא מדור המייסדים של האסלאם שנודע גם כמפקד צבאי וגם כאיש דת.

הכיבוש הציוני שלא צלח ב 1948- השתלט על עמואס בתחילת מלחמת ששת הימים בששה ביוני 1967 , ביצע טרנספר בתושביו, מנע מהם לשוב והרס את כל בתיהם מהיסוד.

עיתונאי בריטי בשם מייקל אדמס ביקר בעמואס כשנה אחרי כיבושה ודיווח לסנדיי טיימס הלונדוני על ביקורו:" הדרך שנסענו בה היא דרך עמואס. אך כאשר נסענו במכונית מבית נובּא והגענו לעיקול הכביש, איפה שהיה עמואס, ראינו שהכפר נמחק ונעלם כלא היה". בסוף תיאור המסע, שהתכ פרסם גם בעיתון אל-אהראם המצרי, כותב אדמס:" עמואס היה מצויין על מפת עולי הרגל שהחזקתי ביד.... אך הוא לא יצויין יותר על אף מפה שתוציא ישראל, כי הישראלי מחקו את כל עקבותיו".

שלטונות הכיבוש הקימו במקום הכפר את "פארק איילון – קנדה", ובימים אלה ממש מתבצעות במקום עבודות "פיכ תוח" ו"חידוש".

המקור: אל-דבאע', מסטפא מראד, ארצנו פלסטין, דאר אל-הדא, כפר קרע, 2002

סגירת מעגל: על סיור זכרון מהצד השני של הגדר

עמר אע'בּאריה

לפני שבוע, ב – 16/6/2007 השתתפתי יחד עם חברות וחברים מעמותת זוכרות בתהלוכת השיבה שאירגן וועד התיאום המאוחד של שלושת כפרי אל-לטרון: עמואס, יאלו ובית נובא. האירוע בא לציין 40 שנה לכיבוש והריסת הכפרים. כל פליטי הכפרים הללו – למעט כמה עשרות שגרים בירושלים – מנועים מלהכנס לתחומה של מדינת ישראל. הם לא יכולים להגיע לעיי כפריהם ולשרידי בתיהם או לבתי הקברות של מתיהם. האירוע על כן התקיים במה שמכונה "השטחים הכבושים" קרי שנכבשו ב 1967- , אבל עמואס, יאלו ובית נובא נכבשו גם הם בשנת 1967 ובכל זאת לפליטים הפלסטינים אסור להתקרב לשטח ההוא. אז מה קורה כאן? מה הם כללי המשחק? ומי קובע אותם?.

מישהו כאן, בכל הנוגע לכפרי אל-לטרון, דאג לטשטש את "הגבולות", או נכון יותר לומר עבר כל גבול.

שיירה של אוטובוסים ומכוניות עשתה את דרכה מהעיר ביתוניא, שליד ראם-אללה, שם מתגוררים פליטים רבים מבית נובא ויאלו, לכיוון הנקודה, כלשון המארגנים, הכי הקרובה "ככל האפשר" לגדר ההפרדה. הנקודה הזאת היא נקודה וירטואלית שלא ניתנת לסימון מראש. כי הכל תלוי בצבא הישראלי. הוא קובע את מידת "האפשר". בגלל זה היה קשה לקבוע נקודת כינוס וסיום לאירוע. בואו נקבע שעת התחלה, אמרו לנו, ונראה מה יקרה.

סיפורם וגורלם של כפרי אל-לטרון שנכבשו ב 1967- דומה באופן מדהים לדרך בה הישראלים נהגו בכפרים הפלסטינים שכבשו בשנות 1947-1948 . רק שכאן ניתן להשיג תמונות, ועוד צבעוניות, שמתעדות את פשעי המלחמה שישראל ביצעה. זה התחיל בשיטות דומות של כיבוש, הפחדה, גירוש, מחיקת הכפר מעל פני האדמה ומניעת הפליטים מלחזור לבתיהם, ונמשך ביצירת נוף "ישראלי" טהור.

כמה אנשים מודעים לכך, וכמה מתוכם יודעים להבדיל, כשעוברים ליד אזור לטרון, מה נכבש ב 1948- ומה נכבש ב- 1967 ?.

אולי זה בכלל לא משנה. הפרוייקט הציוני התחיל הרבה שנים קודם, ושנת 1967 היא רק אחת התחנות שבו. ולכן לא צריך להיות קטנוני לגבי כפרים פה ושם שנעלמו, או כמה אלפי פלסטינים שטרונספרו או אם הגבול או הגדר בלעו אי אלו שטחים במקום זה או אחר.

אזור לטרון הוא דוגמא מצויינת לחיבור בין 48 ל 67 . גיאוגרפיה ודימוגרפיה, ייעוד וייהוד, תפיסה תרתי משמע, שימור זכרון ומחיקת זכרון אחר. גם הקרבות עליו החלו ב 48- והסתיימו, בינתיים, ב 67- . הרצון הישראלי לכבוש את האזור הזה כבר ב- 1948 היה גדול. הנה מה שמטריד את דוד בן גוריון ב- 11.7.1948 כפי שהוא בעצמו כותב ביומן המלחמה: "... יש להניח שבסוף השבוע או בשבוע הבא יטילו עלינו הפוגה – וזו תוכל ליהפך לגמר המלחמה בפועל. עלינו איפוא לנצל הימים המועטים שנשארו למלחמה בוודאות – אני משער עד יום ה'-ו' ] 15-16 ביולי[- לכיבוש לטרון ועמואס...". זה נאמר כחודש וחצי אחרי תחילת המתקפה הישראל לית שלא מצליחה להכניע את האזור. ב- 29.5.1948 הוא חושף את הכוונות:"... התכנית של סטון- היא לאגף את לטרון ממזרח ולקחת את יאלו. לדברי יצחק רבין מרוכזים הכוחות הערבים בבית נובא, עמואס, יאלו ולטרון. דיר איובּ כמעט ריקה." ויומיים אחר כך הוא מספר שאווירונים ישאלים הפציצו את לטרון ועמואס. בן גוריון וחבריו ציפו שתוך כמה ימים הם ישתלטו על האזור אך כידוע הם נכשלו. לא פלא אם כך שהכיבוש ב 67- מבחינת הישראלים היה מעין סגירת מעגל ואף סגירת חשבון שנשאר פתוח מאז 48 .

השיירה של הפליטים בשבת האחרונה הגיעה באופן מפתיע ללא כל עיכובים סמוך מאוד לגדר ההפרדה. האדמה הקרובה ביותר לגדר היא שארית אדמות בית נובא שנשארה "למזלם" של בעליה מחוץ לתחום המדינה האזרחית ונכנסו לתחום השלטון הצבאי. באופן אבסורדי, כך אדמות אלה ניצלו.

מסתבר שהדרך הפתלתלה שעשינו עם שיירת הפליטים מביתוניא לבית נובא, אמנם דרך נופי טבע מרהיבים אך גזלה מחיינו שעת נסיעה תמימה, היא הדרך היחידה שהצבא מתיר לפלסטינים לנסוע בה. המרחק האמיתי בין ביתוניא לבית נובא אינו יותר מרבע שעה נסיעה. ואני לתומי אומר שהצבא לא עיכב אותנו. הוא הצליח לעכב אותנו אפילו מבלי להופיע בפנינו.

מארגני התהלוכה, התברר לי אחרי שירדנו מהאוטובוסים, לא תכננו את מסלול התהלוכה, כי באמת ובתמים לא ידעו לאן יהיה אפשר להגיע עם האוטובוסים, ולכן הם גם לא ידעו היכן יהיה המקום המדוייק להתכנסות המשתתפים ולנשיאת הנאומים. בתרבות הנכבש קשה לדבר על הכנת תכניות מדויקות מראש. לא בונים על זמן ולא על מקום, ולכן אי אפשר לקבוע ולהעמיד במת נאומים.

לזה דווקא היה פתרון, במה ניידת. משאית קטנה או טנדר גדול עם ארגז פתוח, הרכיבו עליו זוג רמקולים גדולים עם מיקרופון.

אחרי התייעצות קצרה הוחלט שהמסלול יהיה לכיוון צפון מערב, אחרי שני בתים נכנסים לשדה פתוח והנה גם גדר תיל מולנו עם כביש מסודר מהצד השני מסמנים את הגבול בין.... 67 ל- 48 ? בין ישראל ולא ישראל? בין פלסטין ולא פלסטין? לא יודע. אבל כן בין מותר ואסור ללא קשר מה ההיגיון מאחוריהם. אין הגיון מאחורי זה. יש כוח.

מאות הפליטים, אתם ישראלים בודדים ואנוכי, אולי הפלסטיני מ 48- היחיד באירוע, גם דרכי היה חיבור מוחשי בין – 48 ל 67- , צעדנו בתהלוכה מרשימה שנראתה לי גם ססגונית, אולי בגלל צבעי דגלי פלסטין הרבים שהונפו בתהלוכה. אולי בגלל הרבגוניות של המשתתפים/ות, בנים ובנות, צעירים וצעירות, מבוגרים ומבוגרות, זקנים וזקנות שצורת הלבוש של האחרונים הוסיפה גם לאותנטיות וגם לססגוניות של התהלוכה. עשרות מטרים לפני הגדר, הסדרנים התחילו לעצור את התקדמותנו שמא נתקרב לגדר יותר מדי. כי זה מסוכן. הצבא יבוא תכף ולא רוצים עימותים. הצבא אכן הגיע תכף. ג'יפ ראשון עוצר על הכביש מאחורי הגדר אך מול העצרת, כמה צעירים שורקים וצועקים לעבר החיילים, ג'יפ שני מגיע ועצר גם הוא על הכביש אך במרחק כמה עשרות מטרים מהג'יפ הראשון והנה מגיע ג'יפ שלישי. אחרי כמה דקות החיילים משדרים תכונה, אחד מכוון רובה לעברנו ואז אחד הצעירים מבית נובא מסביר שהוא מכין רמון גז, חייל אחר מסתכל אלינו במשקפת. כמה צעירים מנסים להתקרב לכיוון החיילים והסדרנים הודכ פים אותם. יש מתח באוויר. אחד המארגנים מתחיל לדבר במיקרופון נייד אך רובנו לא שומעים אותו. יותר מעניין להסתכל לכיוון החיילים. איתן ואסתר מזוכרות ניגשים לחיילים ומנסים לדבר איתם ולהרגיע ככל האפשר את העניינים. הם חוזרים מאוכזבים מהחיילים שלהם. כאן הצבא יחליט את מידת הרגיעה. אחרי כמה דקות החיילים יורים לעברנו כמה רימוני גז מדמיע. מהומה קלה בקהל. לא נורא. המארגנים, כדי לשמור על הסדר ובמטרה להמשיך את האירוע מבקשים להתרחק מעיני החיילים ומעבירים את העצרת למקום מרוחק קצת יותר ומוסתר מעט בין עצים. אך החיילים זזים גם הם ועוצרים את הג'יפ מול העצרת.

המקום הזה בלתי אפשרי. הנוף שהפליטים רואים מהצד שלהם הוא נוף קולוניאליסטי. מאות פליטים נטולי חופש, עומדים מאות מטרים ממה שהיה פעם כפרם ואדמתם. אסור להם להתקרב. אך רואים בבירור התנחלות של יהודים ממש מול עיניהם ויושבת ממש על אדמתם. רואים גשר גבוה בנוי מבטון לטובת הרכבת החדשה לירושלים שתעבור באדמתם. היא אפילו לא תשרת אותם, רק את הרעש של הקדמה הם יקבלו. החיילים משבשים להם אירוע התאבלות ותפילה לשיבה. רק מידה גדולה של אכזריות, חוצפה וזלזול בתחושות הפליטים אפשר להבין מהנוף הזה. נוף מקומם.

אסמאעיל, יו"ר הוועד המארגן,מצליח בינתיים לסיים את נאומו. מנחה האירוע עושה מאמץ לשדר עסקים כרגיל אך לא מצליח.

עיניו זזות בחפזון בין השדה לבין הכביש והגדר, בין הקהל לבין החיילים. רימוני הגז מצילים אותו. הפעם, הגז היה חזק וקרוב יותר.

הקהל מתרחק לכיוון הכפר שהוא גם הכיוון לאוטובוסים. הרבה עולים לאוטובוסים כדי לברוח מהגז שהחיילים ממשיכים לירות לעברנו. התחושה שזה מתחזק עוד יותר. גם אנחנו עולים לאוטובוס ומתחילים לעשות את הדרך חזרה לתל אביב. הכביש המוביל לתל אביב רחוק מאתנו דקות ספורות. אך מהמקום שלנו אי אפשר להגיע אליו. לפלסטינים אסור לנסוע בו והגישה אליו חסומה על ידי אבנים גדולות. הדרך שנעשה תיכף תהיה ארוכה, פתלתלה ומעייפת. אנחנו נצא מבית נובא דרך בית לקיא, ספא, בלעין, כפר נעמה, דיר קדיס ונעלין. מיד אחרי הכניסה לנעלין יש מחסום צבאי ישראלי שקובע מי עובר ומי לא, מי בן חורין ומי לא.

הצהרת הוועד המאוחד של כפרי לטרון עמואס - בית נובא – יאלו

בשם אללה הרחמן הרחום

אזור לטרון רכש מעמד חשוב ומיוחד לאורך ההיסטוריה החל מהתקופה הרומית דרך הביזנטית, הראשדית, האומיית, העבאסית, הצלבנית, האיובית, הממלוכית, העות'מאנית, הבריטית וכלה בכיבוש הישראלי. הסיבות לכך:

1. המיקום האסטרטגי במרכז פלסטין שמחבר בין המישור לאזור ההררי.

2. קרבת האזור לעיר ירושלים, והיחס אליו כאל קו ההגנה האחרון על העיר. לשם כך האזור נקרא גם השער המערבי לירושלים.

3. השפע במעיינות ומי התהום באזור הגביר את התשוקה להשתלטות עליו בכל הזמנים.

4. המקום קיבל במהלך השנים אופי דתי, היסטורי, ארכיאולוגי ותרבותי כתוצאה מכניסת מנהיגים דגולים ומפורסמים אליו בתקופות שונות.

המיקום:

הכפרים עמואס, יאלו ובית נובא נמצאים 28 קילומטרים דרומית – מזרחית ליאפא וכ- 25 קילומטרים צפונית – מערבית לאל קֻדס וקרוב ל- 30 קילומטרים מערבית לראם אללה. למיקום הכפרים יש חשיבות אסטרטגית עליונה, הם יושבים על דרך אל קֻדס – יאפא ועל דרך ראם אללה – יאפא וכן על דרך ראם אללה – עזה. ישראל שהרסה את שלושת הכפרים אחרי מלחמת יוני 1967 סללה כביש מהיר שמחבר בין אל קֻדס לתל אביב – יאפא עובר בתוך אדמות עמואס.

השטח של כפרי לטרון ואמותיהם עלה על חמשים אלף דונם, אדמותיהם נחשבות המשך למישור החוף והגבעות שלהם הן תחילתם של הרי אל קֻדס.

התושבים: עד לכיבושם והריסתם בשנת 1967 גרו בשלושת הכפרים קרוב לעשרת אלפים תושבים. כיום מספרם עולה על שלושים אלף, הם מפוזרים בירדן,ראם אללה, ביתוניא, אל קֻדס ושאר העולם.

הריסת הכפרים

בתום מלחמת יוני 1967 כבש הצבא הישראלי את הגדה המערבית ואת רצועת עזה בנוסף לסיני ורמת הגולן. מיד עם כיבוש שלושת הכפרים, כוחות הכיבוש גירשו בכוח את התושבים לכיוון ראם אללה,חסמו את דרכם חזרה אל בתיהם והרסו אותם בית אחרי בית. במהלך כיבוש הכפרים וההתנגדות לגירוש ולהריסה נפלו 38 מתושבי כפרי לטרון.

המעמד החוקי

כוחות הכיבוש הוציאו צו צבאי שנושא מספר 97 בתאריך 10.9.1967 מודיע שכפרי לטרון הינם אזור צבאי סגור שלפיו נאסר על תושבי הכפרים הללו לשוב לבתיהם ולאדמותיהם, זה בניגוד להסכם גנבה הרביעי שמבטיח הגנה על האזרחים בעת מלחמה ומחייב יישום החלטות האו"ם 242 ו- 338 בכפרים אלה על סמך היותם אדמה שנכבשה בכוח במהלך מלחמת 1967 וכי הם חלק בלתי נפרד מהגדה המערבית הכבושה.

ההפרות של הכיבוש לחוק הבינלאומי לא עצרו כאן. ישראל הקימה התנחלות אזרחית על חורבות הכפר בית נובא בנוסף לפארק וכביש מהיר בעמואס וכן שמורת טבע ופסי רכבת ביאלו.

הכיבוש המשיך להעלים את הסממנים ההיסטוריים והטבעיים לשלושת הכפרים על ידי תוקפנות חוזרת ונשנית על האתרים ההיסטוריים והמקומות הקדושים כמו הריסת חלק מבית הקברות ההיסטורי של בית נובא.

הכובשים גם גוזלים ומנצלים את מי התהום השופעים באזור זה.

לאחרונה, כוחות הכיבוש הקימו את גדר "הסיפוח, ההפרדה וההתפשטות הגזענית" שבנייתה גרמה להפרדת כל שטח ואדמות שלושת הכפכ רים כהכנה לסיפוחם. בית הדין הבינלאומי הגבוה לצדק פסק לגבי אי חוקיות בניית גדר ההפרדה בתוך שטח הגדה המערבית.

על כן, אנחנו, וועד התיאום המאוחד לשלושת כפרי לטרון, דורשים מהקהילה הבינלאומית ליישם את ההחלטות הבינלאומיות ובראשן זכותנו הקדושה לשוב לכפרינו.

זכות השיבה היא זכות קדושה
וועד התיאום המאוחד
בית נובא - עמואס - יאלו

אהבה וילדוּת בעמואס

מאת אחמד אבו ע'וש

למה האופק מרהיב אותי? במיוחד כאשר השמש שוקעת ונעלמת בשלווה מאחורי עמק שבולע אותה אט אט? למה אני אוהב את השקט שמפירה אותו רננת הזמירים בבוקר? למה אני אוהב שני צבעים, תכלת וירוק? ואוהב את הדיבורים על גבורה? ומרותק לסיפורי פולקלור? ומתענג עד כדי היכנעות למשמע מנגנות חליל או עוּד שזורמים כמו מעיינות שקטים אך חזקים, גועשים אך שלווים, קרים למרות חום השמש, ברורים למרות הלחש, הומים כגלי הים אך נוחים כזרימת הנהר? למה?

למה אני סבור שאושר צמוד לילדוּת? האם כי ילד פטור מכל אחריות? או מכיוון שהתכונה הבסיסית שלה היא זָכּות? ילדוּת, מתוך נסיוני, דומה לטבע ללא הרי געש ולשמיים ללא חום וקור. היא דומה לאקלים של פלסטין, לעמק עמואס, לעצי הר גבוה ולטעמם של הענבים והתאנים. היא החלל הרחב, האופק המתמשך, הריבוי הצבעוני שמתהווה בצל האהבה, היא האהבה היוקדת בלב. ילדות ממוקמת לפני האחריות ולפני ההזדהמות באפלה של הרווח כי ילדות אינה מכירה במזרח ולא במערב, לא במעמדות או באחריות או באשמה. היא החופש הנטול כל מגבלה.

ילד הייתי, כאשר באותו לילה אביבי לא הצלחתי להירדם למרות העייפות הברורה עלי. כן, היינו ששה, שחקנו עם כדור בגורן, אחר כך שחקנו "אל-ע'מאיה" ]תופסת[ ואחריו "עאלי וָטְוָט" ]דומה למשחק ים ~ יבשה[. נהיינו רעבים ורצנו אל "עין אל-עקד" ]המעיין המקורה[ והסתננו מאחורי העצים ונכנסנו לבסתנים המיוחדים. למרות עירנותו של הנטור אבו ח'ליל אכלנו חֻמֻּס וחרשף, קטפנו פרות לא בשלים ושתינו לרוויה מהמעיין. עלינו לכוון "אל-משאעאת" ]כאן אזור האדמות המזרחיות של עמואס – במקור משמעות המונח היא האדמות הציבוריות[. עמדנו בקצה האזור הסלעי ורגמנו באבנים כל מה שבא לנו עד שנמתחו שרירי כתפינו.

עברנו דרך חרשת האורן, שם גדלות פטריות, וחזרנו לכיוון מגרש הכדורגל הסמוך למקום הקדוש "אל-שיח' מְעַלָּא" ] כך בפי תושבי הכפר ומשמעותו רם מעלה, זהו המקום המוכר בספרי ההיסטוריה על שם מעאד' בן ג'בּל, אחד ממפקדי הצבא המוסלמי שהגיע לעמואס[. עברנו מצד לצד והתבוננו בנופי ארבעת הכיוונים, השתטחנו במרכז המגרש ובהינו בשמיים האביביים הרגועים.

חלקנו שוחחו, אך אני הסתכלתי בצבעו האדום של העפעף שלי כשקרני השמש עברו דרכו. עקבתי אחרי נקודה שחורה שנעה עם אישון העין. אחרי שנחנו, ירדנו לכיוון "עין ניני" דרך מפל מים גבוה, חיפשנו מטבעות עתיקים כדי למכור אותם, מצאנו כמה מטבעות אך זרקנו אותם כי הם היו מטבעות אסלאמיים, הרי סוחרי "האנתיקות" לא קונים אותם. הגענו למעיין, שתינו ממנו, אכלנו - מכרמנו הסמוך – ענפי הגפן החדשים והרכים וגם שקדים ירוקים. לבסוף, התעייפנו והחלטנו לחזור הביתה. עברנו בזהירות דרך שכונת "משפחת חַמְדָה", המריבות בינינו לבינם היו חריפים למשך תקופה ארוכה, לא ראינו אף אחד ועברנו בריצה מהירה. ליד ביתי נפרדתי מחבריי, נכנסתי הביתה, אכלתי ונחתי. שוב יצאתי כי אבא שלי ביקש ממני לצאת לקנות לו סיגריות. השמש כבר שקעה, ירדתי בריצה עם זרועות פתוחות ככנפי מטוס, המוזר הוא שלא מעדתי למרות החושך והשוחות שבדרך, זאת כי אני זוכר את הדרך בעל פה. חזרתי גם בריצה והגעתי הביתה עם נשימות כבדות.

אבי וחבריו ישבו במרפסת המערבית, מאזינים לחדשות, משתעשעים וצוחקים מדי פעם, כבכל לילה. למה, למרות העייפות, לא הצלחתי להירדם? אולי כי אני מותש. התהפכתי במיטה, קמתי לישון ליד אמי, היא התחילה לעסות את שערותי בשקט כשהיא מדברת עם אחיי עד שנרדמתי.

קמתי מוקדם בבוקר, לבשתי את תלבושת הצופים שקיבלנו לפני יומיים, לא רצתי כהרגלי אלא הלכתי זקוף כמו אנשי צבא.

חזרתי בצהריים הביתה, אכלתי צהריים ויצאתי. בשכונת "משפחת עלי" מצאתי את חבריי מכונסים, המתח נגלה על פניהם, למה?

ביררתי ומהר מאוד קיבלתי תשובה. ח'ליל צרח: "הם לקחו את הגורים של הכלבה שהמליטה בשכונה שלנו". "אנחנו נתקיף אותם", אמר מחמוד. הסכמתי כמו כולם בהתלהבות. נאספנו יותר מעשרה, הלכנו או רצנו לשכונת "משפחת חמדה" מצד מזרח. הגענו עד למקום שבו התאספו וזרקנו עליהם אבנים. צעקנו לעברם וקללנו אותם, הם החזירו לנו קללות וגידופים ורדפו אחרינו, אנחנו נסוגנו מאחורי משפחת כּילאני אל השכונה. ציפינו שיתקיפו אותנו. ח'ליל הציע שנחבא בין שיחי הצבר ואז נפתיע אותם. הם התקדמו בזהירות, לפתע קפצנו עליהם והנסנו אותם.

האיבה לא ארכה הרבה זמן כי קיבלנו בחזרה את הגורים, אני חזרתי לשחק פעם בשכונה שלהם ופעם בשכונת "משפחת עלי", כי הכרם שלנו נמצא בקצה הרחוק של שכונתם.

הזמן עובר, אני גדל ומתרחק בהדרגה מגיל הילדות לכיוון האחריות. בגיל שלוש עשרה, התחביב שלי היה ציד ציפורים, בהתחלה בקלע וחר כך ברובה ציפורים שחברי החדש מחמד חסן הביא מקרוב משפחתו חסין שכּרי – דרך אגב, חסין שכּרי היה משותק ברגליו, מת תחת הריסות ביתו כאשר הרסו הכובשים את עמואס.

יום ששי היה היום היפה ביותר בשבוע לגביי כי אבא שלי נהג לצאת בו לציד ולקחת אותי אתו. אחר כך התחלתי לגנוב את רובה הציד, הייתי מוציא אותו תחילה מהסלון לחדר של אחותי, המשקיף על הבאר והגינה האחורית, מוציא אותו מהחלון והולך מסביב לבית ומוריד אותו מחוץ לגדר מהנקודה הכי רחוקה בגדר ליד בית אבו רסמי, ואז יוצא בריצה מהשער, נוטל את הרובה מאוחרי הגדר, שם אותו על שכמי בבטחה ומעמיד פנים שאבא שלי מרשה לי לצוד. הייתי עולה לכיוון ההר ליד בית סעאדה ויורה פעמיים שלוש על הציפורים, ומחזיר את הרובה באותה דרך שלקחתי. יצאתי פעם לצוד, היה גשום, ראיתי חגלה,ייצבתי את הרובה על הכתף היטב, יריתי ופגעתי בה. יצאתי מגדרי מרוב שמחה אך לא ידעתי מה לעשות אתה, אם אחזור הביתה עם הציד שלי ייחשף הסוד ואם אלך בלעדיו זה יהיה ויתור על הציד היקר הראשון שלי. אחרי היסוס רב קשרתי את החגלה למתני, שמתי את הרובה על שכמי, צעדתי לכיוון הבית ונכנסתי עם ההופעה הזאת. אבא שלי שחזר במקרה מוקדם יותר, הסתכל אלי ושאל:

- אתה צדת בעצמך את החגלה?

אמרתי כן

- ואף אחד לא עזר לך? אמרתי כן

הוא חייך לעברי ואמר: תנקה את הרובה.

כך קיבלתי אישור להשתמש ברובה, הוא אפילו עבר לאחריות שלי ודאגתי לבדוק אותו כל יום. אבא שלי היה קבלן בניין אך הוא אהב את האדמה מאוד וקנה עוד אדמות ככל שהתאפשר לו. הוא נתן לחברים שלו לעבד חלק מאדמותיו ללא תמורה. בשנת 1967 הוא החליט לגדל דלעת גינה בחלקת אדמה גדולה בח'לָּת ]מורד ההר[ אלחַמּאם. כיוון ששני אחיי עבדו אתו בבניין וישנו מחוץ לכפר במשך שבוע או יותר, ומכיוון שמשפחת אבו ע'וש לא התירה לבנות לעבוד בחקלאות, אז לא היה מי שיעזור לו חוץ ממני.

אדמה וירק הם דברים יפים בעיניי, אך זריעת "כּוּסא" ובעיקר קטיפתם מילאו בקיץ ההוא את כפות ידיי באבעבועות.

בתחילת אותו קיץ, השיחות על מלחמה ועל שחרור את אשר "נאנס" מפלסטין היו השיחות הדומננטיות. עבד אלנאסר הלהיב את האנשים עד שהאמינו שהנצחון והשיבה לאדמותינו שבמישור – שהיינו מסתננים אליהן בגלל הפחד מהחיילים הירדנים- קרוכ בים מתמיד. המלחמה התחילה ואני רצתי בין הבית לחנות חלמי כדי להעביר דברים שאבא שלי, שהיה בחנות, קנה. כשהגעתי בפעם השלישית לחנות ראיתי את אבא שלי שוכב שם ועונה לחלמי בתשובות קצרות פסימיות, בניגוד לאנשים רבים. תהיתי למה הוא עצוב שלא כהרגלו?. כשחזרנו הביתה הוא אמר שנבנה מקלט. לקח לנו יותר משלוש שעות למלא שקים באדמה ולסדר אותם בפתח מערה סמוכה לביתנו כדי שנישן בתוכה, כפי שאבא הציע. הלכנו לישון בשעה מאוחרת, אך התעוררתי לפני זריחת השמש כי בבית הייתה תנועה לא שגרתית והתרגשות רבה. הם הסתכלו לעבר אורות של זרקורים שהתקדמו לכיוון הכפר בצורת קשת מצד מערב. מדי פעם שמענו רעשי פיצוצים עזים. אנשי משפחתי שמעו שחיילי הכיבוש נכנסים לתוך הבתים של הכפר ודורשים מהתושבים להתאסף בככר. אבא שלי החליט להעביר את המשפחה לכפר בית עוּר המרוחק מעמואס כעשרה קילמטרים. הוא אמר: "נעביר את הנשים אל בית עור ואחר כך , אנחנו הגברים נחזור לכפר". יצאנו דרך עין אלעקד אל יאלוּ. מאז, חזרנו לכפר רק אחרי שהרסו אותו. חיילי הכיבוש עמדו בצומת בית סירא, עברנו על פניהם. הסתכלו אלינו בחשדנות, הסתכלנו אליהם בפחד.

עצרנו למנוחה ליד מעיין בין בית עור לבין ביתוניא, היינו רעבים, צמאים ומותשים. אחרי כשעה או יותר המשכנו לכיוון ביתוניא, שצבא הכיבוש עצר לפניו באותו יום. הגענו לראמאללה, ביקשנו להגיע לבית משפחת ח'לף שאירחו אותנו במשך חודשיים ואף יותר. הם חברים טובים של המשפחה ולנדיבותם כלפינו לא היו גבולות. הם הציעו לאבי לגור בבית שלהם שבמרכז העיר העתיקה אך חברים אחרים כבר הציעו לנו את הבית שלהם. האחים שלי אספו סמיכות ובגדים משומשים, חברים תרמו לנו ארון והתחלנו לייסד את ביתנו החדש. רוב תושבי עמואס לנו בבית ספר לנערים או בתוך המסגד בראמאללה לפני שעברו לעמאן. צעירי עמואס בזזו את שוק הירקות ואת מחסני האו"ם כדי לחלק מזון על תושבי הכפר. תוך חודשיים, המשפחות שנותרו בראמאללה מצאו בתים וגרו בהם.

מרגע גירושנו מעמואס, תמה הילדות שלי, מאז ידעתי מה זה כאב, אחריות, עצב, דיכוי, רעב וצמא. אך השיעור המאלף ביותר שלמדתי מהחוויה הזאת שהחיים יכולים להתהפך ולהשתנות מהיסוד. איך היינו ואיך נהיינו? כל דבר שעשיתי לאחר מכן הזכיר לי את הילדות בעמואס. במקומות שלמדתי השוויתי בין בין בית הספר החדש לבין בית הספר של עמואס. כל פעם שראיתי ילד עצוב נזכרתי באשר אירע לכפר שלנו. כל פעם שאני שומע על מוות אני נזכר בגופת החייל המצרי המושלכת לצד הדרך כשיצאנו את הכפר ונזכר באביו של חברי מחמד שנפגע מרסיסי פגז ונהרג. הוא היה איש שקט ולבבי, כל יום ביקרתי בבית שלהם, אני נזכר במראה שלו מתבוסס בדמו שכוב על בטנו. כל פעם שאני מנסה להבין את התחושות של חברי שראה את אביו מת, אני נכשל ומרגיש מועקה. כל פעם שאני רואה שדה מישורי שטוח ועצים גבוהים נזכרתי בשקדיות שלנו ובאדמותינו. כל פעם שאני אוכל תאנים אני נזכר במטע התאנים שהיה לנו. כל פעם שאני אוכל ענבים אני נזכר בגפן שבבית שלנו בכניסת הכפר שבשנת 1966 קטפנו ממנו שלושים וחמשה ארגזי ענבים. כל פעם שאני אוכל ממתק אני נזכר ב"כֻּלּאג'" של אמא. ]כֻּלאג' – ממתק, בצק__ ממולא בשקדים ואגוזים[. כל פעם שמגיע חג אני נזכר את שמחת וזוהר החגים בעמואס, שדרך אגב אני נשבע שלא נהניתי באף חג אחרי החגים של עמואס, שם חיכינו לחג כי הוא יום מיוחד במינו, קיבלתי כסף במתנה וקניתי מה שאהבתי, ביום השני של החג קנינו אני וחבריי צעצועי ירי, נחלקנו לשתי קבוצות ושיחקנו מלחמה באזור הררי שכביש עמואס – יאלו חוצה אותו לשניים. אני עדיין זוכר איך רכבנו על חמורים, משחקים או מבלים באזור אלמשאעאת או בין עצי המנזר, איך גנבנו פרות, תפוחים בעיקר, ממטעים של אחרים, איך נתלינו על האוטובוס ואיך שהנהג עֻמַר נִמר סילק אותנו. כן, היו לי בעמואס ילדוּת, שמחה, אהבה, ושמחת חיים שלא הכרתי לאחר מכן. נסעתי להרבה מקומות, לעמאן, סוריה, לבנון, האמיריות המאוחדות ומצריים, נהניתי שם אך לא טעמתי את מה שאני חושב שהוא אהבה לאחר גירושנו מעמואס. נדמה לי שאני יודע עכשיו מה הסיבה. כי מאז, נטשתי את הילדות או כי מאז הילדות נטשה אותי.

פארק ללא מרגוע

על כפרי לטרון וזוכרות

באחד מימי מרץ 2007 , בעודי מחכה לקבוצה שמבקשת לשמוע את סיפורו של "פארק קנדה", הסתובבתי בין הריסות של בתי כפר עמואס, סמוך לבית הקברות שלו. חלקי קירות עדיין עומדים שם. על האדמה מצאתי להפתעתי כלי מתכת עגול צבוע בכחול בשוליו. זה נראה כמו צלחת אוכל. ידידי עומר אגבריה, אישר את הערכתי. "אני בעצמי אכלתי מצלכ חות כאלה" אמר לי. ואני בכלל חשבתי לקחת את זה לבדיקה במעבדה... הגילוי הזה, של צלחת בה אכלו כפי הנראה תושכ בי עמואס הבהיר לי שגם היום, כשבע שנים אחרי שהכרתי לראשונה את המקום ואחרי מאות ביקורים בו, תמיד יצוצו מהאדמה שלו סודות חדשים.

אני אוהב להשתמש בשם "פארק קנדה" עבור המקום הזה כדי להתחיל ממנו לפרום את הסיפור של המקום. זהו סיפור על שם שמסתיר את השמות שנמחקו מהמקום הזה...

[להמשך קריאה, ניתן להוריד את החוברת בקישור בראש עמוד זה] 

להורדת הקובץ