מה אנחנו, בחדלוננו מול שרירותה של הרשות, יכולים עוד לומר היום על איקרית שלא נאמר כבר בפסקי דין של בתי המשפט: להתיר לאזרחים ישראלים לחזור אל כפרם שלא נכבש בסערת המלחמה, ולא נהרס בלהט אובדן העשתונות של הקרב, אלא בדרכי נועם ובדיבורים, שהבטחות נלוו אליהם - מחר תשובו.

מוזרה היא איקרית של היום. גבעה נישאה על סביבותיה, בראשה מתנוססת כנסייתה המארונית, שהרשות מעולם לא העזה להרים נגדה יד, על אף שבכל נסיון של העקורים לשפצה ולנקותה רואים גורמי הביטחון סכנה נוראה לשלום ישראל ולשלמות הגליל. על מדרונותיה של הגבעה נמעכים בין שרידי הבוסתנים והמדרגות גם חורבות הכפר, שכ-600 תושביו עזבוהו כדי לגור במערות וביערות שלידו, ובלבד שלא לנטוש את בתיהם. מעט מעט עברו אל שכניהם בג'ש ובחיפה ומעט מעט כירסמו השנים בבתים עד ששונו פניהם ואין עוד להכירם. העולה בכביש הממורטט אל פסגת הגבעה יאמר מיד שבח למי שעשה את הגליל כמות שהוא. הרים ירוקים מתרבצים למרגלות איקרית, מעולפים מכל עבר באד דקיק של קיץ, רוטטים מאופק אחד הנמסך אל מפגש הים הכחול עם השמים הלבנים, ועד לאופק האחר, שחשרת האבק הנצחי הבא מן המדבריות עושהו לקיר עמום שכמותו רק החורב הגלילי מכיר.

גם ערל עין ושוטה וקטן לא יכול שלא להבחין שאיקרית היתה כפר של ממש שחיו בו. חמורים ותרנגולות קירטעו בסימטאותיו מרוצפות האבן, ילדים צווחו בין גדרותיו, גברים הזיעו בו את יומם ונשים נאנחו בלילותיו. קודם לתושביו המארונים חיו בו יהודים וכפרם נקרא יוקרת, ומן הסתם גם בו חיו ועצבו, שמחו וילדו, כמו בכל כפרי הגליל האחרים ועיירותיו.

ועל אף שניכר בה, בגבעה הנישאה הזו, שיישוב של ממש היה, ואפילו מעיינותיו מסומנים במפה כעינות יוקרת - שמם העברי הקדום והנאה - הרי שכנראה הבושה או החשש הסיטו מן הכפר החרב עצמו את עדות קיומו וכאילו איננו. משל גל אבנים עבש הוא וכנסיה דמיונית מתנוססת בלבו, וכאילו מעולם לא הוכרה בעברית המלה חורבה. האם באמת חושש מישהו מן המלים חורבת איקרית? האומנם מישהו באמת נכלם על כי עד היום ממשיכות רשויות הביטחון לנהוג בשרירות בהמית, על אף שהכפריים אינם תובעים את כל נחלותיהם הישנות אלא רק לשוב לבתיהם הם רוצים? זה כאילו היו באים בימי מלחמה לאנשי חניתה, ואומרים להם, לכו מפה כי כלתה הרעה אל בתיכם, ומחר תשקוט הארץ ותשובו, ומאז ועד עצם היום אין אנשי חניתה יושבים עוד בבתיהם, אלא בכפרי שכניהם, ובבתי קרוביהם בחיפה ובעכו, ואין הצבא מתיר חזרתם על אף שצווי המשפט מורים לו לאפשר להם לשוב. אלא שלא בחניתה המדובר אלא באיקרית, אחותה של בירעם, שעל אדמותיה יושבים לבטח מצביעי מרצ ורוממות האל בגרונם.

אין זאת כי קלון יצוק בזכרונה של יוקרת זו, שכל שאנו יודעים עליה הוא שהאמורא רבי יוסי דמן יוקרת, הקבור הרחק מפה בחורבת קיומה ליד עין זיתים, היה מן הסתם רשע ועוכר גדול, אף כי גדולי דורנו באים להשתטח על קברו, כאילו יש בכינויו רבי לחלצו מרשעתו כי רבה. ויעידו עליו מעשיו, כפי שמובא באגדה (המעוצבת בלשון ימינו): פעם עבדו פועלים אצל רבי יוסי דמן יוקרת. השעות נקפו, ורבי יוסי לא הביא להם לחם לאכול. בצר להם אמרו הפועלים לבנו: אנו רעבים! הבן, שפנה כה וכה שם לב לעץ התאנה הגדול שבצילו ישבו הפועלים העייפים והרעבים, והנה הוא ריק מפירות. ואז אמר: תאנה, תאנה, הוציאי פירותיך ויאכלו פועליו של אבא. מיד הוציאה התאנה פירותיה, והם אכלו לשובע. כעבור שעה קלה חזר רבי יוסי דמן יוקרת ואמר לפועלים: אל תכעסו על שאיחרתי לבוא עם הלחם, שכן הייתי טרוד בדבר מצווה. אמרו לו הפועלים: הרחמן ישביע אותך כשם שבנך השביע אותנו. תמה רב יוסי: בני השביע אתכם? מאין? סיפרו לו הפועלים את המעשה בתאנה. שמע זאת רבי יוסי דמן יוקרת, ודמו רתח בו על שבנו שינה סדרי בראשית. בני, אמר רבי יוסי בזעם, אתה הטרחת את ריבונו של עולם להוציא מתאנה את פירותיה שלא בזמנה, לכן תיאסף אל עמך קודם זמנך! ומיד נפל הבן ללא רוח חיים לרגלי התאנה.

וכאילו להלעיג עליו, טורחת האגדה מן התלמוד לספר על מעלתו הגדולה של חמורו דווקא: כשהיו שוכרים אותו כל היום, היו משגרים את השכר על גבו והוא מביא לבעליו. ואם הותירו או פחתו, לא זז ממקומו. כאילו מישהו אמר: לפחות החמור כאן הוא בן-אדם....

איפה זה?

חורבת איקרית נטולת השם נמצאת על כביש הצפון הישן (המנדטורי), מס' 99, מול הכניסה לשומרה.

עוד בסביבה:

1. פארק גורן - שמורת יער מטופחת להפליא עם פינות נאות לאכול חיות מתות וסלט, וגם להתבונן בנוף הירוק והנהדר של הגליל המערבי מול המונפורט2. נחל שרך - נחל מיוער ויפה, יובל מיובליו של נחל בצת. במצוק שבאפיק הנחל פעורה מערה קארסטית גדולה, היא מערת שרך. זחילות, פנסים, מבוכים והעיקר חושך ולחות. טוב עד גיל 43. 

טריוויה

לא רחוק מכאן, ממש על קו הגבול הלבנוני, בנוי היישוב זרעית. שמו המופלא - כשמה של ציפור - משתלב יפה באווירת השמות: שתולה, נטועה, שומרה וכו'. ומדוע אם כן נגזר על היישוב הזה שמשקל שמו יסטה ממשקל שמות שכניו? אי אפשרי היה לקרוא לו זרועה, כמו שתולה ונטועה? ובכן, האמת הסמנטית נמצאת בעובדה שעם חידוש היישוב בו בשנת 1969, נקרא כפר רוזנוואלד, על שמו של הנדבן התורם וויליאם רוזנוואלד. אלא שיושביו, אנשים טובים מן התפוצות הים התיכוניות, התקשו מן הסתם לבטא את שמו הווזווזי של ביתם, וכדי להמשיך ולשמר את זכרו של הנדבן מבלי להציק, יצרו נוטריקון מתוחכם - זכר רוזנוואלד עמנו יהיה תמיד. ובא לציון הגואל, הללויה.