"אין לי שום דבר נגד העיר הלבנה", אומר סמי אבו שחאדה, "אבל בגלל פרויקט העיר הלבנה שמציג עיר שעלתה משום מקום, אני רוצה לתת פרספקטיווה אחרת על ההיסטוריה. תל אביב לא צמחה משום מקום, אלא צמחה מיפו. היא קמה על יוצרה ונישלה ומחקה את יפו, והיא מנסה לעשות את זה גם היום". שחאדה הינחה ביום חמישי שעבר סיור מודרך ראשון מסוגו ביפו, שקיימו בתגובה לחגיגות העיר הלבנה בתל אביב האגודה למען ערביי יפו (רביטה), עמותת זוכרות והפורום האזרחי.
הסיור התקיים לכאורה במתכונת תיירותית מקובלת, התכנסות בכיכר השעון, הליכה לאורך הטיילת של יפו, סיור בנמל וביקור ביפו העתיקה, אבל למעשה היה תמונת ראי חתרנית. את הנראטיב הציוני, כהגדרת אבו שחאדה, החליף נראטיב פלשתיני, ואת הסיפורים על גבורת כובשי יפו החליף מידע על מה שהיה כאן לפני שהגענו. מבחינה היסטורית לא הרבה התחדש בסיור מעבר למה שכבר נחקר, נכתב ונאמר לא אחת מעל במות שונות. אבל מתחת למסווה של טיול תמים באתר התיירות הפופולרי, הדברים נשמעו ונראו עוכרי שלווה ומעיקים מתמיד, ולא רק בגלל החום הכבד ששרר באותו יום.
שני הנראטיווים - הציוני והפלשתיני - הם בעייתיים, ציין אבו שחאדה, ושניהם פוליטיים. כך, לדוגמה, בתצלום המפורסם של הגרלת המגרשים בתל אביב הקטנה ב-1909, ראתה המצלמה ה"ציונית" אנשים עומדים בלב חולות שוממים, אבל "פלשתינאי היה מסתכל על הדברים בצורה אחרת", אומר אבו שחאדה, "ורואה את מה שהצלם לא הנציח, את יפו הקרובה ואת הפרדסים והכרמים של הכפרים הפלשתינים שמסביב שבהם גרו עד 1948 בערך 30 אלף איש. וגם זאת זווית פוליטית".

שתי הערים של יפו

אבו שחאדה הוא סטודנט לתואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב, פעיל בארגונים יהודיים-פלשתיניים וחבר ברביטה. האגודה הוקמה ב-1979 כדי לפעול לשיפור מצבה של הקהילה הערבית שנותרה ביפו אחרי 1948, בין היתר בתחום התשתיות והדיור. הקפאה מכוונת של הבנייה ביפו מאז הקמה המדינה, הזנחה פושעת והרס, הפכו את יפו מ"כלת פלשתין" למקום הדומה למחנה פליטים, כדברי יו"ר רביטה עבד סטל.
ארגון רביטה זוקף לזכותו הישגים רבים, ובהם התעוררות בקהילה הערבית עצמה. אולם כפי שהסיור המחיש, לא רק יפו ותל אביב הן שתי ערים שונות - אלא גם יפו עצמה היא שתי ערים. עיר של בתי פאר ושכונות סגורות ל"מתנחלים" - כפי שמכונים היהודים האמידים שהתיישבו בה - לחובבי אקזוטיקה אדריכלית, קולינרית ותרבותית, ועיר אחרת של עזובה, בעיות של פשע וסמים, ומצוקת דיור לרוב האוכלוסייה הערבית.
גורלה של יפו, היא יאפא, נגזר במידה רבה במלחמת 1948, מלחמת השחרור או הנכבה, שהנחיתה עליה מכת מוות כעיר ערבית. כפי שכותבים האדריכל רועי פביאן והאנתרופולוג דניאל מונטרסקו, במחקר שהתפרסם לא מכבר בכתב העת "תיאוריה וביקורת", "מחיקת ההיסטוריה הושלמה בשני שלבים. בשלב הראשון הומרו שמות הרחובות במספרים, ובשלב השני נקראו הרחובות בשמות הלקוחים מההיסטוריה היהודית והציונית". וכך, מכיכר הסוכנות (השעון) יוצאים הרחובות רזיאל ומרזוק ועזר, בתי הפאר של עג'מי בנויים לאורך רחובות בעלי שמות הוליוודים כמו הצדף והדולפין, ורחובות אחרים גוירו כהלכה תחת השמות שמעון הצדיק, בעלי התוספות, הרבי מפשיסחא ועוד.

לעשות סדר בסמטאות

ב"יפו העתיקה", מותג מסחרי לעיר שבתוך החומות, הסיור מתעכב בחפירות הארכיאולוגיות בכיכר קדומים, שבהן "הגיעו משום מה בדיוק לשכבת הקרקע שבה יש בית יהודי עתיק", כדברי אבו שחאדה. בצמוד לכנסיית סן פיטר מוצבת אנדרטה לזכר מחדשי הישוב היהודי ביפו בראשית המאה ה-19, אבל בשום מקום אין שלטים לזכר עשרות בתי הערבים שנהרסו בה. במדיניות ההרס התחילו הבריטים בתקופת המנדט כדי "לעשות סדר" בסבך הסמטאות. מדינת ישראל השלימה את המלאכה, ועד תחילת שנות ה-60, שבהן יפו העתיקה הומצאה ונבנתה כמעט מחדש כרובע אמנים (המיועד ליהודים בלבד), נהרסו בה כ-70% מהמבנים ופונו כמעט כל התושבים הערבים.
מדרום לגבעת יפו העתיקה היה אפשר להבחין בערימות הפסולת שעיריית תל אביב השליכה במשך שנים לתוך הים באזור מדרון יפו, ובבנייה הדלילה לאורך רחוב קדם בעג'מי ובג'בליה, תוצאה של הזנחה והרס מכוונים של השכונות ההיסטוריות. כפי שכותבים פביאן ומונטרסקו, ב-1973 היו בעג'מי ובג'בליה כ-3,200 יחידות דיור, ובתחילת שנות ה-90 נותרו כמחצית בלבד. ההרס השיטתי, שהוצג בנראטיב הציוני כמנוף לקדמה ולייהוד העיר, הפך למעשה את יפו - "כלת הים", כפי שכונתה בימי הזוהר שלה - "לשכונה שולית ומפגרת בצל העיר העברית", אומר אבו שחאדה.
"בעיני, הנכבה היא הוצאתם של הערבים של פלשתין מהמרחב הערבי", אומר אבו שחאדה. מעל מדרגות בניין המשטרה בכיכר השעון, מול החזית המשוחזרת של בניין הסראייה - מבנה השלטון המקומי ההיסטורי שנראה כפארודיה על נושא השימור - הוא מספר על בתי הקולנוע שפעלו בעיר והקרינו סרטים מצריים, מועדוני התרבות שבהם התארחו סופרים ואנשי רוח ערבים ואנשי העסקים הלבנונים שהשקיעו בה כספים. 
אף על פי כן, "בנראטיב הציוני יפו היא תמיד העיר הצפופה והמלוכלכת עם הביוב ברחובות, עד שהציונים החכמים באו ובנו את תל אביב המסודרת והנקייה". עד היום תל אביב לא יצאה מהסיפור הזה, אומר אבו שחאדה, ומוסיף כי רק משום כך היה אפשר להניח בקלות זחוחה כל כך צינור ביוב עילי בשדרות ירושלים, שמתקבל ביפו בסערת רגשות ומצית שוב תחושות אמיתיות של אפליה, גם אם יתברר שהוא חיוני והכרחי.
נוסף על סיור המחאה עלה לאחרונה באגודה למען ערביי יפו רעיון לנצל את המומנטום של העיר הלבנה של תל אביב "כדי להכריז על יפו כעל אתר מורשת בסיכון ולפעול לשיקום המבנים ההיסטוריים שנשארו בה", כדברי יוזם הרעיון, נחלה אבו שאקר, ממיסדי רביטה. "אני חושב שזה ראוי", אומר שאקר, "שדווקא מי שהרסו את יפו, עיריית תל אביב והממשלה, יעלו לתודעה הבינלאומית את התרבות שנכחדה ויפעלו להצלתה".