קטעים מתוך החוברת:

הקדמה

למרות שמו, הכפר ח'רבת אללוז מעולם לא היה חרבה. מאז יסודו , לפני מאות שנים, הוא רק התפתח וגדל, תושביו הסתמכו למחייתם על עיבוד אדמתם והם עשו זאת בצורה מוצלחת. הכפר היה משופע בעצי פרי מגוונים, כרמי ענבים ומטעי עצי זית. התושבים הפלסטינים קיימו חיי חברה ותרבות צנועים ומסורתיים, חשו גאווה בשייכותם המשפחתית ארוכת השנים ושייכותם הלאומית והתרבותית. כפרם הירוק ואדמתם השוקקת חיים הפכו לח'רבה )חורבה( רק בעקבות הכיבוש הציוני לפני ששים שנה, בעטיו נהרסו מבני הכפר ותרבות המקום בדרכים רבות ובתקופות שונות ועל פי החלטות מגוונות. בתי הכפר היו בנויים מאבן. ליד כל בית היתה חלקת אדמה מגודרת ששימשה לגידול ירקות ופרות לצרכי המשפחה. בחצר כל בית כמעט נחפרה באר מים. המטעים הרחבים היו רחוקים מאזור המגורים. המבקר במקום היום, יכול לעמוד על פסגת ההר ולהתפעל מהנוף המרהיב של הרי ירושלים הנשקף ממנה. חורשות אורנים וברושים נראות כמו גלים ירוקים כשהרוח מתאמצת ומניעה את ענפי העצים. נדמה כאילו הרוח מניעה את ההר כולו.

מהפסגה הכל נראה נקי ואסטתי. אזור ריק מאדם. כך נראה הנוף היום. כך יצרו מחדש את הנוף שיעצב את התודעה של המטייל. מבט מעמיק יותר לנוף יעזור לגלות שהוא מסתיר סודות מאחורי הירוק האסטתי. בין עציו ובין אבניו קיימת אמת שלא נראית בעין בלתי מזויינת בחוש הצדק. האמת הזאת מספרת שהאזור הזה רוקן מתושביו באופן מכוון ומגמתי. אלפי פלסטינים חיו במספר לא קטן של כפרים מתחת לנוף הזה עד 1948. הם לא נעלמו מרצון. האזור היה שופע במאות בתי קרקע יפהפיים שהכובש הרס את כולם מלבד כמה בודדים. ברוב הכפרים היו בתי ספר ובתי תפילה שהכובש מחה את חלקם מעל פני האדמה והשתמש בחלק האחר. אם כן, הנוף המרהיב שנשקף מפסגת הר איתן, בעצם אינו נוף טבעי.

עמותת זוכרות הפיקה את החוברת הזאת על אודות ח'רבת אללוז, נפגשה עם פליטיו, למדה מחוקרים, ארגנה סיור לשטח הכפר, הציבה שלטים לציון השם ההולך ונעלם ממפות אדוני המקום כיום כדי לחשוף את מה שעצי הקרן הקיימת מסתירים, כדי להבחין באבני הבית ההרוס לעומת אבני הטבע, כדי לשמור על המשכיות קיום הכפר בתודעה ובזכרון. זה המעט וההכרחי לעשות כדי שהחברה הישראלית תוכל לקחת אחריות ולהכיר בנכבה וכדי לפעול לצדק עם הפליטים המבוסס על זכותם לשוב לבתיהם כדי לחדש את החיים ואת התרבות שלהם.

זוכרות, דרך הפעילות שלה, מכשירה בעצם את דעת הקהל לשיבה ממשית אפשרית של הפליטים הפלסטינים במסגרת תהליך פיוס היסטורי שלא יתקיים ללא הכרת הציונות בנכבה שגרמה לעם הפלסטיני ולקיחת אחריות על תוצאותיה הנמשכות עד היום. לקיחת אחריות משמעה השבת הפליטים הפלסטינים והקמת חברה אזרחית המתבססת על צדק, חרות ושויון לכולם.

זוהי החוברת ה- 24 שזוכרות מפיקה כדי לתעד את ההיסטוריה של הכפרים הפלסטינים "שננכבו" בארץ הזאת. החוברות הקודמות עסקו במקומות האלה: אלשיח' מונס, אלמאלחה, אלעג'מי ביאפא, חטין, אלכפרין, אלשג'רה, תרשיחא, באר אלסבע, ג'ליל, אללג'ון, סחמאתא, אלג'ולאן, אסדוד ואלמג'דל, ח'רבת ג'למה, אלרמלה, אללד, עכא, חיפא, עין אלמנסי, אלחרם ¸סידנא עלי, עין ע'זאל, לפתא ודיר יאסין.

הרעיון לקיים סיור ולהפיק חוברת על הכפר הקטן והנעלם מהעין שנקרא ח'רבת אללוז עלה בעקבות ביקור במשרד זוכרות בתל אביב של אילנה קצבמן, סטודנטית באוניברסיטת תל אביב שביקשה להראות את עבודתה הסמינריונית שעשתה על הכפר ועל הזכרון של פליטיו ולהציע סיור של זוכרות לאתר של הכפר. זוכרות מודה לאילנה על היוזמה. בתוך החוברת מובא סיכום של עבודתה ובו תיאור תהליך ההיכרות של אילנה עם הכפר הפלסטיני. כמו כן יש בחוברת תמליל הראיון שהיא קיימה עם ע'אזי אללוזי, פליט מהדור השני של הנכבה, לפני כשנה. את הראיון השני שעסקה בו לצורך מחקרה אינו מובא כאן אך ניתן לעיין בו באתר palestineremembered"".

הדבר המרגש בחוברת, הוא ראיון עם הוריו של ע'אזי, פליטים מהדור הראשון הגרים עד היום במחנה הפליטים קלנדיה, שקיימו עמר ורנין מזוכרות בסיועו האדיב של וג'יה עטא אללה, תושב המחנה ומזכ"ל איחוד מרכזי הנוער במחנות הפליטים בגדה הכבושה.

לא היה ניתן להשלים את ההכנות לסיור בכפר או להפקת החוברת מבלי להסתייע בדן גולן שעוסק בהיסטוריה של האזור ולא יכול היה לדלג על הפרק הפלסטיני בהיסטוריה של האזור כמו שעשו הקק"ל ומוסדות ישראלים אחרים. בזכות דן, נאספו תמונות, מסמכים וחומרים לא מעטים על אודות ח'רבת אללוז.

זוכרות
יוני 2008
60 לנכבה

ח'רבת אללוז

כפר פלסטיני הרוס מאז ה- 13 ביולי 1948. הכפר ממוקם כ 15 קילומטר מערבית לירושלים וכחמשה קילומטר מהכפר הפלסטיני עין כארם. הכפרים הסמוכים אליו היו: אלקסטל, אלשיח' סלאמה, סטאף, סוaא, עw»ר, אלג'ורה אלו?לג'ה ודיר ע?מ?ר. כולם חדלו להתקיים ככפרים פלסטינים מאז גירוש תושביהם ב-1948 והריסת רוב בתיהם. כך היה גורלו של ח'רבת אללוז, שנבנה על מורד אחד ההרים הגבוהים של הרי ירושלים, שפסגתו מתרוממת לגובה של 788 מטר מעל פני הים. [בעברית הר איתן].

עד 1948 היו לתושבי הכפר כ-4500 דונם אדמה. אורח החיים אם כן, היה חקלאי מסורתי, אופייני לאזור – מרבית התושבים עסקו בחקלאות, גידלו בעיקר ענבים, שקדים, משמשים וגידולי שדה כמו חיטה ושומשום. למעטים מבני הכפר היה מרעה והם עסקו גם בגידול משק חי, צאן וכד'. הקרבה לירושלים האיצה את הפיתוח החקלאי של היישוב החקלאי בשל העובדה שהעיר נזקקה לאספקה חקלאית שוטפת.

על פי מספר עדויות ומסמכים של האו"ם, בשנת 1948 התגוררו בכפר כ – 520 תושבים. בתי התושבים היו מרוחקים מעט זה מזה )כפי שניתן גם לראות היום מהשרידים( וסביב לכל בית היה בוסתן קטן וסביבו גדר אבנים. ביולי 1948, מיד לאחר כיבוש הכפר סובא הסמוך ) לאחר כמה ימים של קרבות על הכפרבמסגרת "מבצע דני" שהתנהל על ידי חטיבת הראל בתאריכים 19 – 9 ליולי 1948(, עזבו תושבי ח'רבת אללוז את הכפר כאיש אחד מתוך פחד ממתקפה ישראלית על כפרם. הם לקחו עימם את כל מה שיכלו לשאת ואת בהמות המשא הספורות שהיו בכפר. בימים הראשונים נשארו בכפרים הסמוכים ועל הגבעות המשקיפות על הכפר. הם ניסו לחזור לכפרם אך הכוחות הישראלים שהיו במקום מנעו מהם לשוב ואף ציוו עליהם להתרחק מהאזור ולצאת מחוץ לשטח "שבשליטת ישראל". כך המשיכו הפליטים הטריים בנדודים, לכיוון הערים בית לחם ויריחו, ורובם אף המשיכו מאוחר יותר לירדן.

העדות המוקדמת ביותר על הכפר ח'רבת אללוז הינה משנת 1668, במסמך שנשתמר בארכיון בית הדין השרעי בירושלים. בארכיון תיק המתאר רצח של מוכס טורקי על ידי שניים מתושבי הכפר ואת משפטם. בשנים מאוחרות יותר, מופיע שם הכפר במפקדים של האוכלוסייה שנעשו על ידי המנהל העות'מאני ואחר כך על ידי המנהל הבריטי. הכפר מופיע גם במפות מהתקופה העות'מאנית )החל משלהי המאה ה – 19(. למרות שידוע שהיה קיים כמקום ישוב גם מאות שנים קודם לכן, לא נמצאו לכך עדויות במפות קדומות יותר. הכפר ח'רבת אללוז הוא אחד מכפרי שבט בני חסן שבניו חיו בתשעה כפרים שונים בהרי ירושלים המערביים ושהתיישבו באזור במאה ה- 12 לספירה.¸ ראו הסבר נפרד בהמשך?

מקורות:

האנצקלופדיה הפלסטינית, דמשק, 1984

http://www.palestineremembered.com

http://har-eitan.blogspot.com

"פליטי הזכרון": זכרון הנכבה בקרב פליטי ח'רבת אללוז

אילנה קצבמן
מתוך עבודה סמינריונית שהגישה במסגרת לימודיה האקדמאיים באוניברסיטת תל-אביב

אל קיומו של הכפר ח'רבת אללוז )חורבת השקד ? השקדיות – בעברית( נחשפתי במסגרת עבודת תרגום שעשיתי עבור דן גולן, אשר עוסק מזה מספר שנים במחקר בלתי פורמאלי על הכפר כחלק ממחקר רחב יותר על הר איתן שבתחומו נמצא הכפר. עסקתי בתרגום ראיון עם אחד מהפליטים שעזבו את הכפר ב – 19481. הראיון הארוך, מכיל בעיקר תיאור מפורט של החיים וההווי בכפר, ככל שהתקדמתי בעבודה על הראיון, הרגשתי שאני מכירה ומתקרבת לתושבי הכפר בשל התיאורים המדוקדקים והמפורטים של חייהם. בראיון מתוארים חייהם של התושבים בכפר עד שנת 1948 בדיוק מעורר השתאות – שמות האנשים בכפר, שמות המשפחות, במה עסקו, ממה התפרנסו, מה עשו בשעות הפנאי, מה היה אופי היחסים ביניהם, חיי הדת והפולחן, התרבות והמסורות הייחודיות להם ועוד.

אחר כך גם ביקרתי במקום מספר פעמים וראיתי במו עיני חלק מהדברים שתוארו בראיון, ראיתי את הבתים, את הרחוב המרכזי בכפר וכד'. למרות שמרבית הבתים נהרסו בראשית שנות החמישים, ניתן עדין לראות היום שרידים של חלק מהבתים, בארות ושבילים. כיום המקום הוא חלק משמורת הר איתן ורבים מטיילים באזור, שמשופע במסלולי הליכה, מסלולי אופניים ואטרקציות תיירותיות. לא רבים מהמטיילים מבחינים בשרידי הבתים של הכפר. הרגשתי שנקשרתי לכפר המסויים באמצעות העובדה ששרידי הבתים, ערימות האבנים שכמותן ניתן למצוא במקומות רבים ברחבי הארץ, קיבלו פתאום פנים ושמות והתעוררו לחיים. רציתי להמשיך ולעסוק באופן כלשהוא בכפר ובאנשי ח'רבת אללוז. מכאן באה המוטיבציה לערוך מחקר אקדמאי אודות ח'רבת אללוז במסגרת לימודיי באוניברסיטה.

אנשים המטיילים היום בהר איתן לא יכולים לשער לעצמם את החיים שהתקיימו במקום הזה לצד כפרים רבים נוספים שהיו קיימים באזור במשך מאות שנים עד לפני שישים שנה. לכן במידה מסויימת, המחקר הזה נועד גם כדי להשמיע את קולם ולספר את סיפורם של אנשי ח'רבת אללוז, שכמו סיפורם של רבים אחרים, אינו נשמע.

הרעיון המקורי היה להשתמש בראיון הארוך והמפורט שעסקתי בתרגומו ובעיבודו, המכיל זכרונות ממקור ראשון של פליט מח'רבת אללוז, דור ראשון לנכבה. נוסף לראיון זה, קיוויתי לראיין אנשים נוספים, ולו אדם אחד מכל דור )ראשון, שני, שלישי(. בשל קשיים וחסמים, אוכלוסיית המחקר אשר עליה התבססתי הצטמצמה בסופו של דבר לשני דורות. ראיון אחד כאמור, עם אדם מהדור הראשון וראיון נוסף שערכתי עם צאצא דור שני לנכבה.

התחלתי לחפש אחר מועמדים מתאימים, שייאותו לשתף פעולה עם המחקר ואשר במשפחתם שלושה דורות שמידת הנגישות אליהם מאפשרת לראיין אותם. נקודת הפתיחה היתה קשה מראש שכן רבים מהפליטים ומצאצאיהם מתגוררים בירדן ומעטים מהם בישראל או ברשות הפלסטינית.

את הראיון הראשון קיימתי עם אדם בשם ע'אזי שכלה, צאצא ליוצאי ח'רבת אללוז, המתגורר בישראל. לאחר ראיון זה, קיוויתי לראיין את הדור הראשון והשלישי באותה המשפחה אך נתקלתי כאמור בקשיים. חשתי שדווקא החשיפה והנגיעה המשותפת בתכנים הקשים של העבר המשפחתי הכואב עוררה חשדנות וחשש מהמשך הקשר. היבט נוסף בקושי היה הקושי האובייקטיבי להגיע למרואיינים בשל העובדה שהם מתגוררים ברשות הפלסטינית וחלקם מנועי כניסה לישראל. ניסיתי בדרכים שונות לתאם מפגשים )במחסומים או במקומות שהגישה אליהם מותרת עבור שני הצדדים( אך לאחר מספר נסיונות שלא צלחו והן בשל תחושה שהרגשתי של חשש וחוסר אמון, נאלצתי להשלים עם הפער בין מה שרציתי לעשות לבין הקשיים הרגשיים והפרקטיים כאחד.

לבסוף השתמשתי בראיון אחד, ארוך ומפורט, עם אדם בשם עארף אסמאעיל, פליט פלסטיני המתגורר בירדן. הראיון נעשה ביוזמת האתר www.palestineremembered.com העוסק בתיעוד ושימור איפורמציה אודות היישובים הפלסטינים עד 1948.

מהראיונות עלו מספר נושאים בולטים אשר שבו וחזרו בדברי המרואיינים. הנושאים נוגעים לנכבה, לזכרון הנכבה ולחיי החברה הפלסטינית שלפני הנכבה.

1. שייכות

הנושא הראשון הבולט הוא נושא השייכות. הדבר בולט בעיקר בכל הנוגע לבן הדור השני, ע'אזי – אשר מציג את עצמו בשם "ע'אזי אללוזי", כלומר, במוצאו מח'רבת אללוז. השם "לוזי" אופייני לבני וצאצאי הכפר, אשר נמצאים ברובם בירדן. בירדן חיים מספר אנשים, צאצאים לבני הכפר אשר נושאים את השם "לוזי" למרות שהם עצמם נולדו בירדן ומעולם לא היו בכפר, לאות ביטוי השייכות והקשר שלהם למקום. עד לנכבה, לא השתמשו בני הכפר בשם זה, אלא נקראו רק על פי שיוכם לחמולה מסויימת. אחרי 48, כסממן שיוך, החלו לעשות את השימוש בשם "לוזי". כחלק מתופעה זו, גם ע'אזי, אשר מתגורר כיום בישראל )נשוי לתושבת ישראל( מציג את עצמו בשם זה.

ביטוי נוסף לנושא השייכות ניתן למצוא בכך פעמים רבות במהלך הראיון, נוקט ע'אזי בלשון גוף ראשון רבים: "כשעזבנו"..... "אצלנו".... הדבר בולט עד כדי כך שבשלב מסויים בראיון הוא מציין כי הוא למעשה עדין לא נולד ב – 1948 וכל עניין הנכבה והסיפורים הוא היסטוריה עבורו. עם זאת, פעמים רבות במהלך הסיפורים שהוא מתאר במהלך הראיון הוא מספר זאת כאילו הוא עצמו נכח נושא השייכות עולה גם בראיון עם עארף אסמאעיל אשר השייכות שלו למקום אולי ברורה יותר על רקע העובדה שהוא נולד וחי בכפר עד שנות נעוריו. למרות זאת הוא מציין כי למרות הקושי לעזוב את הבית ואת הכפר, הם הסתגלו מהר לחייהם החדשים בירדן וכי הוא ובניו חשים בטוב שם.. "יש לנו את התכונה הזאת של ההתאקלמות.. לפלסטינים.. מסתגלים לכל מקום שחיים בו..". את נושא השייכות הספציפית שלו לכפר הוא מזכיר כאשר הוא מספר שבעמאן, עיר מגוריו, נעשה ניסיון להקים ארגון או אגודה של צאצאי ח'רבת אללוז. הוא ממשיך ומפרט על מסגרת שייכות שהם רוצים ליצור אשר במסגרתה תשלם כל משפחה סכום קבוע על בסיס חודשי שישמש לשכירות עבור מקום מפגש. הוא מדגיש שאומנם התוכנית עדין לא רקמה עור וגידים אך הרצון קיים, והם שואפים להקים מרכז שבו יוכלו להיפגש פליטי וצאצאי הכפר.

ניתן אולי לייחס את תחושת השייכות החזקה )למקום שאיננו קיים( בצורך האנושי לקבוצת השתייכות, בעיקר בקרב אנשים שחוו טראומת הגירה או פליטות. גם עארף וגם ע'אזי חשים עצמם כפליטים. האחד חווה את חווית העקירה, ההגירה, הנדודים והפליטות על בשרו והשני נולד הישר לחוויה של פליטות כשנולד בזמן שמשפחתו התגוררה עדין במחנה פליטים בו בילה את שנות ילדותו ונעוריו.

2. הנרטיב הפלסטיני וזכות השיבה ניכר כי עולה צורך לתת ביטוי קולקטיבי בדבריהם לתחושות המשותפות לכל הפליטים. מעבר לתחושה האישית שלהם, ישנה התייחסות לסוגיית הפליטים באופן כללי, להסדר עתידי, זכות השיבה ולקרקעות. בהתייחסו להחלטה 194 של עצרת האו"ם2 אומר עארף אסמאעיל: "שמענו על החלטות רבות של האו"ם. הכול שקרים, לא עשו כלום מכל ההחלטות. וגם היהודים לא השיבו דבר. עד היום מחליטים כל מיני החלטות ולא עושים דבר.... אם יתירו לי לחזור, אחזור.." הוא אומנם דבק בזכות השיבה אך קשה לומר שהוא חש אופטימי בנוגע למימושה.

מדבריו של ע'אזי, בן הדור השני, עולה לעומת זאת מעט אופטימיות כשהוא מתאר כיצד לאורך חייו העביר אליו סבו את התקווה שבעתיד יוכלו לשוב לאדמותיהם בכפר: "סבא שלי לא הרשה לאבי לבנות בית. הוא אמר שביום מן הימים נחזור לכפר שלנו.... חשוב לי שהילדים ידעו שיש להם אדמות. יש לנו הרבה אדמות שם אבל איננו יכולים לעשות איתן דבר. אולי מתישהו הם יוכלו לחזור לשם, אולי יישמו את זכות השיבה, אולי יתנו פיצויים"....

הנרטיב הפלסטיני כפי שעולה מדבריהם של המרואיינים בנוגע ל – 1948 והן בנוגע ליחסים עם היהודים לפני הנכבה, הוא נרטיב שונה. עארף אסמאעיל מציין מספר פעמים את "היהודים" כגורם שלילי. במקום מסויים הוא מציין כי "היהודים תפסו את הכפר והרסו אותו לגמרי.. באו היהודים ואנחנו ברחנו.." ובמקום אחר "....אחרי הטבח בדיר יאסין ואחרי מה שקרה בצובא ובסטאף )כפרים סמוכים(, אנשים פחדו אז הם התחילו לעזוב... חמקנו לפני שהגיעו היהודים..". ובמקום אחר: "פחדנו מאוד מהטבח שקרה בדיר יאסין אבל לא קרה לנו דבר דומה, היהודים חיכו..". בסוף הראיון אומר עארף אסמאעיל כי לעולם לא יחזור לכפרו כל עוד היהודים שולטים באזור "כשתסתיים תקופה האויבים, אחזור". גם בהתייחס לתקופה שלפני הנכבה, היחסים שהוא מתאר עם היהודים הם קרירים. לדבריו, לפעמים כשהיו נתקלים בקבוצות מטיילים יהודים באזור, היו סוקלים אותם באבנים. הוא אינו מנסה לייפות את פני הדברים ולצבוע את תיאור היחסים עם היהודים כחיוביים באיזשהו שלב. לא לפני הנכבה, לא במהלכה ולא לאחריה. מה גם שהוא מכריז על סירוב מוחלט לחזור לכפר כל עוד נמצאים שם האויבים היהודים.

בתיאורים של ע'אזי את מה שארע ב – 1948 ניכרת נימה מפוייסת יותר בנוגע ליהודים, הוא מתאר באופן מאוד לאקוני את מה שקרה: "בשנת 48, עם הקמתה של מדינת ישראל, באו אנשים שהקימו את המדינה על האדמות של הפלסטינים. הם גירשו את הפלסטינים, ובאו אנשים מחוץ לארץ והקימו את המדינה שלהם בפלסטין". לאחר שנשאל באופן ספציפי לגבי מה שהוא יודע על מה שקרה בכפר, הוא מתייחס לכך שתושבי הכפר ברחו לאחר ששמעו על הטבח בדיר יאסין. גם לאחר שנשאל שנית, לא תיאר תקיפות של יהודים ולא התייחס ללחימה שהתרחשה בכפר עצמו. בהתייחס ליחסים עם היהודים עד 48 הוא מתאר חיים שלווים: "הם חיו חיים טובים עם יהודים סביבם.. היו להם חברים יהודים שעבדו איתם... הם היו סוחרים אחד עם השני.. החיים היו רגילים בכל מה שנוגע ליחסים עם היהודים, חיו בשלום". את הפער בתיאור הנרטיב ובתיאור היחסים עם היהודים ניתן לייחס אולי לעובדת היותו דור שני, שעושה מעט אידיאליזציה לחיים שלפני 48, באופן כזה שאף מעצים את המשבר של 48. הסבר נוסף יכול להיות העובדה הפשוטה שהוא מתגורר כיום בישראל, ואינו חש בנוח להתבטא באופן שלילי כלפי היהודים באופן כללי כל שכן, בפני מראיינת יהודייה.

3. המשפחה כסוכן זכרון

בחברה הפלסטינית מהווה המשפחה סוכן חשוב לסוציאליזציה שנעשית לזכרון הנכבה. באופן כללי ובהיבט רחב יותר ניתן לומר שמשפחה ככלל מהווה סוכן סוציאליזציה משמעותי ובעל השפעה לעיצוב תודעה וזכרון אנושיים. אך נראה כי הדבר חזק אף יותר במקרה זה. בהיעדר מוסדות חברתיים ותרבותיים מאורגנים אשר תיעדו את ההיסטוריה הפלסטינית, מהווה המשפחה גורם בלעדי כמעט בתחום זה. את ההיסטוריה המועברת בעל פה, הסיפורים המסופרים במסגרת המשפחתית והתפקיד אותו הם ממלאים ניתן אולי גם לשייך כמאפיין כללי של חברות מיעוטים אתניים השואפים לבסס לבנות ולגבש את הזהות הקולקטיבית שלהם. בהקשר זה, מטרת הסיפורים המועברים בעל פה, המשפחה או בקהילה המצומצמת, היא ליצור זהות משותפת, קבוצת שייכות אשר גם הדור שנולד לאחר הנכבה, ירגיש חלק ממנה. העובדה שהחברה הפלסטינית חוותה משבר וקהילות רבות התפרקו מעוררת צורך בקרב האינדיבידואלים, בני וצאצאי אותה קבוצת שייכות ליצור המשכיות ולטפח את תחושת השייכות גם בקרב הדורות הבאים.

נושא מיסוד ההיסטוריה שבעל פה עלה לאחרונה לשיח הציבורי הפלסטיני באמצעות ארגונים ומוסדות שונים אשר עוסקים בנסיונות להעלות על הכתב את הסיפורים והזכרונות אשר לאורך השנים סופרו בעל פה. היעדר מסמכים רשמיים ומאזן הכוחות של הפלסטינים )בישראל ובכלל( החל לעלות על הפרק. דוגמא לכך ניתן למצוא בסדרת חיבורים תחת הכותרת "סדרת ההיסטוריה שבעל פה" )"סלסלת אל תאריח' אל שפוי – במקור(3 שיצאו לאור לדוגמא, על ידי מרכז "אלשמל" ברמאללה. המטרה בפרסומים אלה היא להעלות על הכתב סיפורים, ראיונות ועדויות ממקורות שונים על מנת לתעד את ההיסטוריה החברתית והתרבותית של הפלסטינים בתפוצות.

בשני הראיונות הנוכחיים מסופרים סיפורים רבים העוסקים בחיים בכפר, באירועים היסטוריים הנוגעים לכפר, בזמן הנכבה ולפניה. עארף אסמאעיל מספר סיפורים ששמע כילד אודות אירועים שקרו עוד בטרם נולד. הוא מספר על המרד הערבי הגדול של 1936, ומפרט אודות סיפורי גבורה ששמע על דמויות מהכפר שנטלו חלק במרד. הוא מציין בפירוש כי בכפר נהגו לדבר ולספר גם לילדים על הדמויות הבולטות שהשתתפו במרד.

גם ע'אזי מציין בפירוש כי גם עבורו, חשוב לספר את הסיפורים ששמע הוא כילד, גם לילדיו )בני הדור השלישי(. ")הילדים( יודעים, הם יודעים את הדברים האלה, הם שומעים סיפורים, קוראים ספרים. הם שומעים סיפורים מסבא וסבתא שלהם, כן". הוא עצמו מכיר מספר סיפורים סביב אירועי 48, כמו סיפור שיתוף הפעולה של כפרים פלסטינים עם היהודים שהוא מתאר וסיפור אודות האדם שניסה לחזור אל הכפר לאחר העזיבה.

במסגרת הסיפורים, כחלק מההעברה שבעל פה, ניתן אולי להגדיר כתת סוגה את הסיפורים ההירואים שהזכירו המרואיינים. שניהם מזכירים דמות בולטת, ג'אבר חסן אבו טביח', בן הכפר שנחשב למנהיג לוחמים מהאזור, אודותיו סופרו סיפורי גבורה. אותו ג'אבר נלחם לצד עבד אלקאדר אלחסיני4 שנחשב למפקד ולוחם בולט ונהרג בקרב שנערך באזור זה, בכפר קסטל. ע'אזי ועארף אסמאעיל מציגים את פעולות התקיפה שהיה מבצע אותו ג'אבר אבו טביח' כנגד שיירות בריטיות ויהודיות כמקור גאווה. עארף אסאעיל מתאר את אבו טביח' כ"לוחם מהולל...דיברו עליו, סיפרו.... הוא היה מפקד, מבני הכפר הלוחמים.... גם ב – 1936 וגם ב – 1948, וביניהם, הוא עשה עבודה טובה..". הוא מספר כי גם לפני הנכבה, נהגו אנשי האזור להילחם ביהודים, ומספר סיפור על פיו לפני הנכבה ביצעו לוחמים מהאזור בהנהגת אבו טביח' תקיפה של טנק יהודי )הכוונה ככל הנראה למשוריין(.

גם ע'אזי מספר סיפורים ששמע מאביו אודות תקיפות שהיה מנהיג אבו טביח' כנגד שיירות בריטיות שהיו עולות בדרך לירושלים והיו מותקפות כדי לקחת את האספקה שעליהן. הוא מתייחס באופן פחות הירואי להתקפות אלה ומציין כי ההתקפות בוצעו בלית ברירה, מכיוון שתושבי הכפר היו עניים מאוד ולא היה להם כלום. הוא אינו מציין כי מדובר בהתקפה הירואית. בניגוד לעארף אסמאעיל, הוא אינו מציין כלל סיפורי לחימה כנגד יהודים, אלא רק כנגד הבריטים )אולי שוב, מתוך חשש ו?או תחושת חוסר נוחות מול מראיינת יהודייה(.

4. מוטיבים תרבותיים – חברתיים – עממיים

מעניין לציין כי ע'אזי, בן הדור השני, שמעולם לא חי כאמור בכפר, ידע לספר על החיים בכפר לפרטי פרטים. הוא תאר את אורח החים הפשוט כאילו ממקור ראשון, למרות שהוא עצמו גדל בסביבה שונה לגמרי, במחנה פליטים ובחברה שלא חיה כבר חיים חקלאיים מסורתיים. "כל בני משפחתי היו חקלאים... היו להם בעיקר ענבים, גפנים... אנשי הכפר נהגו לעבוד בכל יום משעות הבוקר ועד אחר הצהריים. בלילה נהגו להתאסף כל הזקנים והמבוגרים ולספר סיפורים.. היה גם משורר שנהג לבוא ולספר סיפורים מהמסורת, מהמורשת. למחרת בבוקר קמו ושוב יצאו לעבודה וחוזר חלילה.... החים שלהם היו קשים מאוד. לא היו להם שום אמצעי תחבורה, וכל העבודה נעשתה באופן ידני. בקושי היו להם חמורים שנעזרו בהם להעברת סחורות. החיים היו באמת מאוד קשים אבל הם היו מרוצים בחלקם כיוון שעבדו את האדמה שלהם... הם חיו חיים טובים... ההורים סיפרו לי על כל מיני עניינים שהיו להם, סיפרו איך היו מבשלים, איך היו מקבלים פני אורחים".... בפרטים שמתאר עארף אסמאעיל על חיי היום יום בכפר, ניכרת בעיני, פחות אידיאליזציה ביחס לסיפורים שמתאר ע'אזי. כחלק מההתמודדות עם הזכרונות של הוריו )ואולי כחלק מהקושי להתמודד עם הזכרונות הקשים(, הוא מתאר את התקופה שלפני הנכבה כטובה. למרות שהחיים היו מאוד קשים והתושבים חיו בעוני, הוא מציין שהיו להם חיים טובים )כיוון שהיו עצמאים ועבדו את אדמתם(.

מלבד התיאור הנ"ל של חיי השיגרה ומפגשי הערב החברתיים השגרתיים, ישנם מספר מוטיבים משותפים העולים בסיפורים של שני המרואיינים. הראשון הוא עץ החרוב, אשר נקרא בפי אנשי הכפר "ח'רובת אלקוט" )עץ החרוב למאכל – מילולית( או "שג'רת אלקוט" )העץ הנותן מזון ? פרנסה – מילולית(. העץ שימש כנקודת ציון מרכזית ונקודת מפגש. נהוג היה לבוא אליו כדי להיפגש, להתפלל, להמתין למי שהיה חוזר מירושלים. כפי שמציין עארף אסמאעיל: "אם היית אומר למישהו מח'רבת אללוז "עץ החרוב", ידעו מה מדובר". ע'אזי, שמעולם לא גדל בכפר, ידע גם הוא לספר כי בערבים נהגו כולם להתאסף תחת עץ החרוב. הוא מציין כי סיפרו לו שגם באירועים מיוחדים כמו נישואין או לידה, היו מתאספים כולם לשבת תחת עץ החרוב.

מאפיין חברתי נוסף שמוזכר על ידי השניים הוא המנהג לעלות לקברי שיח'ים שהיו בקרבת הכפר. שניהם מספרים כי נהוג היה לעלות לקבר השיח' אחמד בח'תיארי, במרחק של כשני ק"מ מהכפר למטרות שונות, ביניהן: תפילות, טקסים דתיים, שבועות, בריתות ונדרים. עארף אסמאעיל מספר כי המקום היה חושב מאוד בעיני תושבי הכפר )למרות שהיו מספר קברים נוספים באזור, קבר השיח' אחמד היה בעל החשיבות הגבוהה ביותר(. הוא מתאר בפירוט מה נהוג היה לעשות כשהיו מגיעים אל הקבר, את הטקסים, התפילות. ע'אזי אף מציין כי הוריו סיפרו לו על מיקרה שבו בא אדם להישבע בקבר השיח' אך נשבע שבועת שקר והתעוור בו ברגע.

באופן טבעי, עארף אסמאעיל מציין פרטים נוספים הנוגעים להיבטים חברתיים, כמו האופן שבו היו חוגגים חגים ואירועים מיוחדים, באופן שהיה אופייני לחברה הפלסטינית הכפרית. אך המוטיבים המסויימים האופייניים לח'רבת אללוז, כמו ההתקבצויות סביב עץ החרוב וקבר השיח' אחמד, מוכרים היטב גם לע'אזי, בן הדור השני.

5. העתיד

שני המרואיינים מביעים פחד ורתיעה מן העתיד הצפוי לעם הפלסטיני ומן הגורל שהם חשים שנגזר עליו. עארף אסמאעיל מציין כי גם אם יתירו לו לחזור בעתיד אל הכפר ולממש את זכות השיבה שלו, הוא לא יחזור כל עוד היהודים נמצאים שם. "אני לא חוזר אליהם. צמאי דם. הם אויבים. היהודים אכזרים.... ומפרי אמון.... הכפר הרוס כולו, לא נשאר דבר פרט לעצי השקד והזיתים, כל הבתים נהרסו לגמרי...." בדבריו הוא מביע רתיעה מפני החזרה לכפר, לא רק מתוך החשש מהיהודים ששולטים כיום באזור אלא גם בשל העובדה הפשוטה שהכפר הרוס, כל הבתים הרוסים )וקשה יהיה לשקם את ההריסות(.

ע'אזי מביע גם הוא חשש מן העתיד אך אינו מתיחס באופן ספציפי לחזרה לכפר אלא לגורל העם הפלסטיני ככלל. ".... מה יהיה גורלנו בעתידר מה יקרהר מה יהיה עם החיים שלנו כאן בעתידר האם נצטרך לחוות את אותו הדברר האם נישאר כאןר האם נעזובר.... אני מרגיש שהעתיד לא ברור גם בגלל מה שקרה כבר בעבר." ע'אזי מביע באופן ישיר את הפחד מהעתיד בהיבט של נכבה נוספת – האם מה שקרה יחזור על עצמו. הוא חש שהעתיד אינו בטוח בשל העובדה שעמו כבר חווה טראומה אחת בעבר, ומי יכול להבטיח שלא יחווה טראומה נוספת בעתיד. 

להורדת הקובץ