קטעים מתוך החוברת:

הקדמה

חוברת זו מציגה את הפרויקט "זיכרון מגשר" שנעשה בין זוכרות לבין ארגון נג'דה בלבנון, בתיווך של גופים אירופאים התומכים בשני הארגונים. 28 החוברות שזוכרות הפיקה עד כה עסקו בזיכרון המושתק של יישובים פלסטיניים שנהרסו בנכבה או אוכלסו מאז מחדש ע"י יהודים.

חוברת זו היא חלק מפרויקט המבקש לגשר דרך הזיכרון של הפלסטינים שגורשו מהכפר אלראס אלאחמר לבין המציאות היום, בין אלראס אלאחמר דרך מחנה הפליטים עין אלחלווה לבין כרם בן זמרה, המושב הישראלי שהוקם על אדמתם ועל שרידי כפרם.

הרעיון של הפרויקט נולד במפגש בין לילה אלעלי, מנהלת נג'דה, ארגון הפועל במחנות הפליטים בלבנון, לבין איתן ברונשטיין, מנהל זוכרות. הרעיון היה פשוט לכאורה: להביא את סיפורם של הפליטים הפלסטינים למרחב של היישוב הישראלי שקם על חורבות הכפר הפלסטיני. הסיפור הזה הובא באמצעות צילומי וידאו עם עדויות של פליטי הכפר, שתומללו ותורגמו לעברית לטובת חוברת זו, וכן תמונות שלהם ממקום מגורם כיום, בעין אלחלווה בלבנון. מהצד הישראלי צולמו תמונות של שרידי הכפר ונעשה ראיון עם אחד מזקני כרם בן זמרה כדי להביא חלק מסיפורו של המושב.

היום, עם תום הפרויקט ניתן לקבוע בכנות שהגישור הזה נכשל במידה רבה. היהודים החיים בכרם בן זמרה אינם מוכנים בשלב זה ללמוד אודות ההיסטוריה הפלסטינית של הכפר בו הם חיים וספק אם פליטי הכפר בלבנון ילמדו משהו חדש על הקונפליקט בעקבות פרויקט זה. כשלון הפרויקט "זיכרון מגשר" מסייע לנו להבין את הפער העצום הקיים בין שני הצדדים. הצלחתו, במידה וקיימת, היא בסימון הפער הזה, בהצבעה על האתגרים שעומדים בפנינו בדרך לפיוס עתידי בין הצדדים. המילה פיוס בהקשר הזה, שהיא אולי החזון של זוכרות, מקבלת אופי של אשליה אמיתית לאור הפער בין אלראס אלאחמר לכרם בן זמרה.

הכשלון מרשים במיוחד לאור המשאבים הגדולים שהושקעו בפרויקט. פעילי נג'דה בלבנון אספו עדויות בוידאו מעשרות פליטים בלבנון וערכו אותם במטרה להפיק סרט על הפרויקט. העדויות הגיעו לזוכרות שערכה מהן סרט שאורכו רבע שעה וכולל תקציר של מספר עדויות וצילומים של המושב הישראלי ושרידי הכפר הפלסטיני. זוכרות גם צילמה צילומי סטילס בכפר וערכה ראיון עם מרקו רוזיו מהראשונים שהגיעו למושב, בשנת 1949. בנוסף לכך צילם טיירי ברסילון חלק מפליטי הכפר ותמונותיהם הוגדלו לגודל אדם, הוצבו סמוך לשרידי הכפר הפלסטיני וצולמו. הטקסט של טיירי מספר על כך. זוכרות גם ציינה 60 שנה להחלטת החלוקה בשדרות רוטשילד בת"א והציגה לציבור את הפרויקט של אלראס אלאחמר דרך התצלומים.

זוכרות ביקשה לקיים אירוע ציבורי בשטח של כרם בן זמרה כדי להציג את החומרים השונים של הפרויקט עבור תושבי המושב וישראלים נוספים אך נציגי המושב סירבו להתיר זאת. אין זו הפעם הראשונה בה נתקלת זוכרות בסירוב כזה. גם מושב עמקה, שבשטחו שרידי הכפר עמקא, וגם קיבוץ מגידו שיושב על חלק מכפר אללג'ון, סירבו להתיר לקיים בשטחם אירועי זיכרון העוסקים בנכבה הפלסטינית. הדבר מעיד על הקושי או הסירוב של הישראלים לקחת אחריות על טרגדיה לה הם אחראים.

זוכרות מאמינה שלקיחת אחריות כזו כוללת את ההכרה בזכות השיבה של פליטי אלראס אלאחמר, עמקא, אללג'ון ושאר הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם. רק אפשרות בחירה אמיתית של הפליטים אם לשוב בפועל לארצם או להעדיף פתרון אחר עשויה לתת סיכוי ממשי לפיוס בין העמים. משער הכניסה הנעול למגידו, עמקה וכרם בן זמרה הפיוס הזה נראה כבלתי אפשרי בעליל. אבל אולי להיאבק למען השגת הבלתי אפשרי הוא הפוליטיקה האופטימית היחידה הקיימת.

זוכרות
דצמבר 2008

ראיון עם מרקו רוזיו מכרם בן זימרה

נערך בתאריך 29.4.2007
ראיינו אסתר גולדנברג, איתן ברונשטיין

- סיפרת שאביך הגיע למקום ונכנס לגור בית נטוש של ראס אל אחמר.

- זה היה בשנת 49-50. אני באתי ארצה לבד. לפני ההורים. לבד, במלחמת השחרור ב-48. לבד אני בגיל 17, 17 וחצי. אהבתי את המדינה שלנו, מאוד.

- אז אתה באת לפני אבא אם ככה.

- ברור, באתי לבד. ישר גויסנו לצבא. בינתיים הורי עלו ארצה, היו בסנט-לוקס, היום שער עלייה. אבא שלי הגיע הנה, בן-אדם סוחר מעולה, הגיע עם הרבה ילדים אנחנו משפחה ענפה. אני לצערי הייתי בצבא, השתחררתי בינתיים. עשו פרופגנדה על כפר מסוים בגליל, יש לימודים, יש בית-ספר, יש תפוחים כל הפרופגנדה המקובלת. מה יעשה? הוא בא להנה עם כובע ספארי, עם עניבה, ולעבוד. ישר הלך לעבוד. השתחררתי מהצבא, הייתי בא להנה, נשאר שבוע, הייתי רואה את המצב, בורח לתל אביב. הסתובבתי שנה שלמה בצורה כזאת, הלוך וחזור, עובד שבוע ובורח. בסוף ראיתי שנעשה קשה לאבא. הרבה ילדים בבית. היות והיסוד הלימודי שלנו היה טוב מטורקיה, מאיזמיר, לא הידרדרנו. לא הידרדרתי, אפילו לא עישנתי. התחלתי לעשן פה כשהכרתי את אשתי.

- אז היה חינוך טוב מאיזמיר

- החינוך היה טוב, מעולה לא הידרדרנו. הייתי סך הכול בן 19. ראיתי מצבו של אבא, פתאום מתחיל להידרדר, נפשית ובריאותית. אמרתי מרקו, אתה תישאר פה. נשארתי, התחלתי לעבוד.

- ואתה גם גרת בבית שהיה בית ערבי לפני זהר

- כן, בבית של אבא שלי גרנו שמונה ילדים ואני הבכור. גרנו בבית נטוש.

- איפה היה הבית הזה פה?

- למעלה. הבית עדיין קיים. גרים שמה. משפחה של יוסף בלה. למעלה ברחוב השני באמצע, במרכז. הוסיפו לו

ממשרד השיכון. שמה גרנו. בקיצור, היה קשה. אחר כך, הבנות, אחיותיי התחילו לגדול והתחילו לבוא חתנים. נולדנו שש אחיות וארבעה אחים, אני הבכור. אז באו חתנים והמשפחה התרחבה. הסבתא שלי זיכרונה לברכה, הייתה לי סבתא בשם לאה, הייתה הולכת מלקטת עשבים, בשביל לעשות אוכל. בשר היה בנקודות, הכול בנקודות היו נותנים לנו בולים לקנות מהצרכנייה. היינו יורדים אחי, אנוכי ואבא זכרונו לברכה, היה לנו חמור גדול, כשבאנו מקפריסין קנינו, קראו לו ג'יג'ו. חמור ענק. היינו יורדים שלושתנו אבא ושני הבנים יורדים לוואדי פארע לכיוון מושב דישון, חפרנו תעלות. אז לא היו שופלים, הכול בקומפרסור ידני. עבודות קשות מאוד, פיזיות. והקבלן מסתכל עלייך כשאתה עובד. אבא שלי, אני רואה אותו... בן אדם כזה, איך לוקח פטיש של ששים קילו מתחיל לחצוב. אז הוא מסתכל עלי, אני בוכה, מסתכל עליו גם הוא בוכה. אבל, בזיעת אפיך תאכל לחם. אמרתי לכם שהוא היה אידיאליסט גדול. התארסתי כאשר אחותי התחתנה. אבא שלי הביא מנדולינה של אחותי שלמדה בטורקיה, עם מיתר אחד, כל המיתרים כבר הלכו. התחיל לנגן, אמר אני מחתן את הבת שלי הגדולה, אבל יש עוד שמחה בביתנו, הבן שלי מתארס עם קלרה. האורחים ישבו, היה בית נטוש כפי שאמרתי, כל הגשם נכנס בפנים. היה בפורים, בשושן פורים. אז האורחים הרימו את הרגליים כי היה מים. מה האכלנו אותם? דג מלוח, הרינג. היו גם אשכנזים במושב, הם באו מאוחר יותר, בשנת 52-53. הטורקים המייסדים, לא נשארו. באו, ראו זה לא זה, ברחו. מי שנשאר זה כמה משפחות. מהמבוגרות כולם כבר הלכו לעולמם. דור שני, כמוני כבר הגענו לגיל 75 פלוס.

- איפה היית במלחמת העצמאות?

- הייתי בגדוד 54. לא נלחמתי, הובלנו נשק. בפלוג'ה. הייתי ילד. עליתי לאנייה ב-10 באוקטובר 48, ב-12 באוקטובר היה יום כיפור. יום כיפור הייתי באונייה ושרתי להם פיוטים וכולם הקיאו. אני לא אכלתי כלום. אנייה איטלקית בשם רמה-פנמה. הוצאנו דרכון, הצעירים, הלכתי למשרד הפנים להחתים אותו. היה כתוב, מטרת הנסיעה: המשך הלימודים באיטליה, בנאפולי. אמר לי בטורקית: אתה נוסע לישראל להלחם בערבים. הכול היה ידוע. שיחדנו את הקפטן, במקום לנסוע לנאפולי נסע לחיפה. הכול היה מאורגן דרך ההגנה.

- אז התגייסת ישר למלחמה?

- ב-14 באוקטובר הגעתי ארצה, ב- 16 כבר חוילתי. ישר, בתל השומר. אני הבאתי תיק כזה עשוי משעווה, באתי עם חליפה ועניבה והכול. ומצלמה. חליתי, פתאום התמלאתי פצעים. חודש חודשיים אחרי שהייתי בארץ. לקחו אותי למחנה דורה, היה שם בית חולים. אושפזתי, עשו לי קרחת. זה עבר לי, חזרתי לבסיס ולא

מצלמה, לא תיק לא חליפה, הכול גנבו. נכנסתי לצריף, פתאום אני רואה חסרה לי שמיכה, התחלתי לבכות כמו ילד קטן. מספיק שגנבו לי הכול, עכשיו השמיכה. בא אחד, חבר, אומר לי למה אתה בוכה, קח משמה עוד שמיכה, קח ממנו... אמרתי, זה לא יפה, לגנוב? אמר, גנבו לך, מותר לך. הגונב מגנב פטור. כשעברנו ממחנה למחנה הייתי צריך להחזיר ציוד. חיפשתי את האפסנאי, הוא היה טורקי, מדבר לדינו. אומר לי: אל תפחד, קח שמיכה, תחתוך אותה לשתיים, תקפל אותה במקום שתיים יהיה לך שלוש. כשתבוא להחזיר אני אספור שלוש ויזרוק לערימה. אז הבנתי שבמדינה שלנו הכול קומבינות.

- לאן לקחו אותך? היית בחיל אספקה?

- הובלנו נשק במשאיות ווייט כאילו ארוכות. מתי למדתי שיש פה גם בעיה עדתית? סוף שבוע עושים ניקיונות במחנה.

- בתל השומר?

- לא. כבר עברתי למחנה אחר. בקיצור התחלתי לנקות, היה תימני אחד שעבד איתנו, היה לו את חפירה ביד. הוא התחיל להגיד "עולה חדש, טורקי...". אחרי חודשיים שלושה חודשים בארץ כבר התחלתי לקלוט. כאב לי. אני עזבתי חיים כל-כך טובים, באתי ארצה ממש בהתנדבות, במסירות, באידיאליזם, הייתי סוציאליסט.

- אבל היית שם בתנועה הציונית?

- כן. בקיצור הוא כל-כך הרגיז אותי, קמתי נתתי לו סטירה. הוא דחף אותי, נפלתי. לקח את האת, הסתכל אלי ואמר: אני רואה שאתה שחור כמוני, אם לא הייתי מרסק לך את הפרצוף. אמרתי לעצמי תראה מה זה, גניבות, גזענות, לאיזה מדינה הגעתי.

- פה היו הרבה בתים ערבים אזר

- ברור.

- כשנכנסו לכאן, הדור של אבא שלך הכפר לא היה הרוס?

- היו בתים נטושים. ברחו. אמרו שברחו למארון-א-ראס. איפה שלחמו הישראלים עכשיו במלחמת לבנון.

- הרבה בתים נשארו?

- כן, בטח. קראו למקום הזה ראס-אל- אחמר. הפירוש זה: הראש האדום. שאלנו את הצ'רקסים, דיברנו איתם בטורקית, הצ'רקסים באו מקווקזיה לפני מאה חמישים שנה, ידעו טורקית. דיברנו איתם, אבא שלי דיבר איתם. אמרו שהמקום הזה היו מסתכלים במבט ציפור מלמעלה היו רואים הכול אדום לכן קראו למקום הזה ראס-אל-אחמר. לא אחמר, במלעיל לא במלרע. לא חמור, אדום. היו שותלים פה עגבניות ללא מים. גם אנחנו שתלנו. בt?ל?ט«. בעל.

- היו שותלים גם הערבים לפני?

- כן. בשביל זה קראו את המקום הזה ראס- א-אחמר. רואים מלמעלה הכול אדום. אז באו היהודים שלנו, אמרו, למקום הזה יקראו בישראל ההר האדום. שינו את השם. אנחנו צעירים, השתחררנו, באנו, התחלנו לעבוד, אמרנו זה לא ההר האדום, זה חרא אדום. בסוף כמו סלאח שבתי, מצאו שם איזה קבר. אני ראיתי קבר של ערבים. היו ממש קברים של ערבים, עד היום אפשר ללכת ולראות שמה עם הכתב הערבי. אני וחבר שלי אמרנו נחפור כאן, אולי נמצא משהו. חפרנו, חפרנו, ראינו עצמות. באו ה... רצו להפשיר את הקרקע, איפה שמצאו כביכול את הרבי בן זימרה. זה כמו סאלח שבתי, אני תמיד צחקתי. פה? היה פה קבר של ערבים!

- ייהדו הרבה קברים פה באזור...

- ועשו אחוזת קבר לרבי בן זימרה ופעם בחודש, בראש חודש מביאים זמר, מביאים אוכל, ואני לא הולך! אני לא הולך! אני מאמין, אני לא כל-כך אפיקורס, עם אשתי הדלקנו בשבת נרות והתפללתי.

- מתי מצאו את הקבר? בראשית ימי כרם בן-זימרה?

- לא! אחרי 30 שנה.

- איך קראו למקום לפני זהר

- לפני זה קראו לו ההר האדום. אחר-כך היות ומצאו את הקבר, פתאום כרם בן- ....! סליחה על הביטוי. אנחנו הצעירים היינו צוחקים מהפרשה הזאת. היום יש לי בת דתייה מאוד. אומרת, אבא בוא, ניקח אותך לראש חודש... לחגיגה... 37//36

- עכשיו אני מבין. זה הגיוני, ההר האדום והאחמר של הערבים זו משמעות דומה.

- אז היו כאן בתים של ערבים. כמה זמן בערך היו פה הרבה בתים? עשרות בתים אני מבין.

- בטח! בטח!

- מתי התחילו לבנות בתים חדשים?

- אחרי עשר שנים. היו פה גנים. פה במרכז, הרחוב האמצעי היה מלא גנים. גן עם כל טוב, אגסים, תפוחים, שהיה עוד מזמן הערבים. היה שומר מגוש חלב, היה שומר שאף אחד לא יגנוב. שמו מטעם "מטעי האומה", שמו שומר שלא יגנבו.

- מי?

- אנחנו, הצעירים. היה של "מטעי האומה", ככה היו מכנים. אבל איזה גן...

- ומי טיפל בגן? אתם?

- ומי היה השומר? זקי ג'וברן. היום הוא ראש המועצה של ג'יש. תמיד אני מזכיר לו שחטפתי סתירה, לא אני... אשתי חטפה סתירה. ניסינו לגנוב. היה מין פרי כזה עסיסי, היה כזה בטורקיה קוראים לזה בספניולית אספפיה. אחר כך נעקר הכול, התחילו לבנות את הבתים. ובנו, במיוחד את הרפתות והדירים, בנו בצורה פרטיזנית ביותר. במקום לשים שלושה מסמרים, שמו מסמר אחד. היו פה רוחות עזות. קיבלנו עזים, אחר כך כבשים מטורקיה, חילקו לנו. היו יוצאים למרעה בתורנות, ואני הייתי קונה תורנויות של מישהו אחר בשביל להרוויח שתי לירות. הייתי יורד בהר עם מאה כבשים, של כולנו, אם כיבשה המליטה הייתי לוקח את הכבשה, שם על הכתף והייתי הולך... אחר כך התחילו לבנות בתים, אני הייתי גר בבית ערבי נטוש למעלה.

- יש לך תמונות מהזמן ההוא של הבתים האלה?

- היה לי אלבום תמונות. פעם ירדתי לדישון ב' אז היינו מוכרים גם את הנשר של התפוחים. ממלאים ארגזים, והיינו מוכרים לריחניה ולגוש חלב. פעם ירדתי עם הטרקטור בשביל להעמיס את הארגזים ולמכור, עוד כמה פרוטות. בדרך נפל לי הארנק. היה לי תמונות, הכול הלך.

- הייתי גר שם למעלה בבית נטוש, מכרתי את הבית ב 25 לירות וקניתי פה ב-50 לירות. קניתי ממיר מפריד. בצומת שעולים לכיוון רבי שמעון, הייתה מסעדה שם של פריד. יש קיוסק לבן שלו. אני תמיד הולך אליו, אומר "מאבא שלך קניתי את הדירה ב 50 לירות".

- למי מכרת את הבית שהיה שלך? הוא היה בבעלותך? המדינה נתנה לך?

- הייתה הגרלה, אז קיבלתי.

- ומה קרה לבית שלכם?

- שמה, היום גר הנכד של אבא שלי, הבן של רחל אחותי שטיפלה בהורים שלנו, הבן גר שמה. באותו בית נטוש. הבית הנטוש עדיין קיים.

- אז תמונות לא נשארו בכלל מהתקופה ההיא?

- יש כמה תמונות. זה הנכד מארה"ב, זה הנין, זו תמונה של שלוש דורות: אבא, אנוכי והבן. זו תמונה משנת 41, היית פה בן עשר, דומה לתימני, שחור. תמונות של ההורים שלי, המשפחה, משפחה גדולה. ופה, אחרי שבמלחמת ששת הימים כאשר נכבשה הרמה. היה לי ג'יפ. אמרתי, תעלו כולם אני אקח אתכם לגולן. לקחתי אותם, על יד אליעד באזור ההוא היה תלוי ג'יפ. תלוי, סתם, פרופגנדה. הלכנו כולם עם הג'יפ שלי לקחתי את הסבתא, אימא של קלרה, שני גיסים שלי, הצטלמנו שמה.

- אמרת שהערבים הלכו מכאן למארון-א- ראס?

- כך סיפרו לנו.

- אתה יודע אם יש שנשארו בארץ, שבאו לבקר אחר כך?

- יש לנו מטע זיתים בוואדי. היו באים לגנוב. משם, מלבנון. פעם ירדנו בשביל לתפוס אותם. התחלנו לירות. ערבי אחד עלה לטרסה, במקרה קיבל כדור בראש, נפל. היה לנו בחור אחד שעבד בחברה קדישא. ירד למטה עם פרד, לקחו אותו, שמו אותו על הפרד והעלו אותו למעלה. באו, חקירות עניינים. אז כשתפסנו גם ערבי חי, אמר לנו "אין לנו מה לאכול בלבנון. אם נתפסים, לפחות יהיה פה מה לאכול. באנו לקחת את הזיתים, זיתים שלנו!" אני וחבר שלי, היינו בשמירה, אפילו ביום כיפור ירדנו לשמור שמא יבואו ערבים.

- אלה היחידים שבאור אתה לא יודע אחרי זה שבאו לבקר?

- לא, לא באו לבקר. אנחנו היינו ידידים טובים עם אנשי גוש חלב הותיקים, ואנשי ריחנייה. אנשי ריחנייה הזקנים ידעו את שפתנו והיינו יורדים למטה לקנות בורגול ועדשים. משפחה גדולה, עושים מרק עדשים נותנים אוכל לכולם. ריחנייה כפר צ'רקסי יפה. כל יום שישי אני יורד לקנות שמה מצרכים. כבר לא יודעים טורקית, מדברים עברית.

- ובגוש חלב אין מראס אל אחמר? לא עברו לשם או לריחנייה?

- יכול להיות שעברו... לריחנייה לא. היינו יודעים. יש משפחה אחת שעברה מלבנון, עברה לריחנייה, היה מן שטינקר כזה. נשאר פה.

- הוא במקור מכאן?

- לא, מלבנון.

- לא פלסטיני? לא ערבי מפלסטין?

- לא, לבנוני.

- ומי זאת פה בתמונה?

- זו אשתי.

-היא הייתה חיילת?

- היא התאמנה בנשק כשבאה ארצה.

- זה הבית! הנה זה הבית הגבוה, איפה שההורים גרו, זה הבית במרכז הכפר.

- כן.

- ומתי ההורים עזבו?

- ההורים גרו שם כל הזמן, בבית הנטוש. עד שאחותי הקטנה קיבלה את הבית.

- ומי גר עכשיו בבית השני? יש שני בתים ערבים ישנים.

- גרים שמה...

זכרון מגשר

טיירי בריסלון (פריס)

תחילה, לא היה זה אלא שם, משחק מילים קונבנציונאלי:" גשר"," זכרון". לגשר בין הזיכרונות, זיכרונות של אנשים ושל מקומות שהופרדו ע"י ההיסטוריה. לקבץ את הסיפורים ואת המקומות שהתפזרו ונמחקו, נעלמים בהדרגתיות, מכוסים בידי סיפורים אחרים.

שיירי הזיכרונות האלה, המנותקים והעקורים מהטריטוריה שלהם, ממשיכים להתקיים למרות הכול ונמסרים מדור לדור. המקומות מתעקשים שלא להיעלם תחת הנוף החדש. לגשר בין השניים, מבעד לאחד הגבולות האטומים בעולם, כדי לקבע את הזהות עליה מעידים השרידים האלו, זוהי מטרתו המקורית של הפרויקט שהתחיל באופן אימפולסיבי ונקרא: "Bridging Memories".

לאסוף את החתיכות הפזורות של הזהות ולחבר אותן עם הטריטוריה שלהן בזמן שכוחות ההיסטוריה והפוליטיקה מנסים בקנאות לפזר אותן, זה הרבה יותר מדו-שיח: זהו פרק במאבק ארוך לגירוש חרדות ההעלמות והשכחה. ועוד יותר מכך. אם עד עכשיו נמנעתי מלתת שמות או תאריכים לזיכרון הזה, זה היה במטרה להגן זמן מה על הסיפור מהתבנית הכל- כך מוכרת שמופיעה בכל פעם כשאומרים את המושגים " פלסטין", "1948", "פליטים", "ישראל". כל אחד מחזיק בדעתו על הדרך לתאר את הקשר בין ארבעת המושגים האלו. אך לא בכך עסקינן.

אם כן, לגשר בין הזיכרונות. מה אני עושה בסיפור זה שאינו שלי? כעיתונאי, עסקתי זמן מה בצדדים היותר פיסיים של הקונפליקט: במחסומים ובריקדות ברמאללה או בחורבות ג'נין, או בפיענוח הפוליטיקה. הרגשתי מהר מאוד שמקור הבעיה עמוק יותר. מדובר בטריטוריה. האלימות העיקרית של הקונפליקט נובעת מהשעבוד ומהחלפת משמעות אחת באחרת. טריטוריה היא יותר משטח. זהו מקום קיום כלכלי, מרחב של זיכרון אישי, המקום בו נבנה הזיכרון הקולקטיבי ובו נחזה העתיד. זהו הבסיס שעליו הריבון יכול להבטיח מסגרת פוליטית ושבה יכולים להתגשם זכויות הפרט והעמים. בו גם מעוצבים העבר, ההווה והעתיד.

בישראל של היום יש יותר מקום לשרידים רומאים מאשר לסימנים מתחילת המאה. פלסטין לא צריכה להתקיים יותר: היא נקברה, עברה פלורקלוריזציה והוסבה במטרה להבנות מחדש את הזהות. בזיכרונם של הפליטים, פלסטין חיה ונאבקת על קיומה. לגשר בין זיכרונות הפליטים לבין האדמה שלהם, לקשר מחדש באופן וירטואלי את מה שהכוחות הפוליטיים החזקים ביותר במאה הקודמת התירו והפרידו, זהו פרויקט שנוי במחלוקת בישראל. אך זה דבר שצריך לקרות אם ברצוננו לפעול ביעילות בלב הסכסוך.

מרחב פוסט-קולוניאלי

יותר מהרצון להיות יעיל בדרך שתואמת את הבעיה להבנתי, זה ה"גשר", שבאופן אינסטקטיבי היה נראה לי כמקום מוכר, שבגללו נסחפתי לפרויקט. הגשר הזה מאפשר התנגדות נחרצת למציאות הקיימת של גבולות והפרדות. הפרויקט בין זוכרות בישראל ונג'דה הפועלת במחנות הפליטים בלבנון פותח דלת לאנשים מודעים לזהותם ולערכיהם המוסריים והפוליטיים, תוך שהם מסירים מעליהם את עול השייכות ומגדירים מחדש את הגבולות בין "הם" ו"אנחנו". יצירת מרחב לעתיד אחר, שבבסיסו ראייה אחרת של העבר. מרחב, מחד מציאותי ומאידך וירטואלי.

התחלתי את המסע שלי לעבר מרחב זה בוקר אחד בינואר 1991 כאשר חבלי אוניית "נפוליאון" הושלכו למים השמנונים בנמל מרסיי. בעוד אני מפליג לאלג'יר בימיה הראשונים של מלחמת המפרץ הראשונה, הצרפתי היחיד על אונייה כמעט ריקה.

נגד המלצתם של אלו שהורו לי ל"היזהר מערבים". יצאתי על מנת לחרוט את סיפורי האישי בתמונות השחור לבן של אבי שהיה חייל במלחמת אלג'יר ב1961. הסיבות לצורך לחצות את גבול הזמן הופיעו מאוחר יותר לאורך השנים. סביר להניח שהצורך לא הגיע מתחושות אשם. ליתר דיוק היה זה הצורך להשאיר מאחור ירושה שניתנה לי, ולהוכיח שיחסים אחרים אפשריים. להוכיח שאלימות העבר, שאבי היה בה הן המחולל והן הקורבן, יכולה לפנות את מקומה להבנה בין עמים מפורדים, שבבסיסה ההכרה בכאבי ה'אתמול' ובערכים המשותפים של ה'היום'. במילים אחרות הצורך ביצירת מרחב פוסט-קולוניאלי.

אני משתף את סיפורי האישי על-מנת לחשוף את קיומו של קו קוהרנטי המחבר בין החוויה הראשונית שלי למעורבותי העכשווית בסכסוך שאינו שלי. קו זה נראה לי ברור מאליו בעוד אני מתבונן בתמונות פליטי הכפר 'ראס אל אחמר' נשענות על קירותיו של משרדי 'זוכרות'.

אז מה בדיוק רציתי לעשות? עבודה של ייצוג

ההווה שאנו מבקשים להטותו לעתיד שונה, צופן בחובו קוד גנטי של דימויינו את עצמנו ואת ה'אחר'. במשך מספר שנים, אני ורבים אחרים, כילינו את כוחותינו למען שינוי: במאמרים תקיפים ובמנשרים חריפים, בהפגנות ובכעסים כבושים. לאור המאבק הלא מאוזן נראה השינוי בלתי אפשרי. במקום לנטוש את המערכה, העדפתי לשנות את דרך פעולתי לצלם.

הרעיון עלה תחילה כמעט כגחמה: לצלם פליטים שמסרו עדותם לנג'דה בנקודת המעבר האינסופית, מחנה עין אל-חלווה, לפתח את הצילומים בתל אביב לגודל אנושי, להציבם ברחובות אלראס אלאחמר, כיום כרם בן-זימרה, לצלמם במקום זה, שהוא בו בזמן עבר והווה, ולבסוף למסור לפליטים צילומים בהם, 'זמן' ו'מקום' נפגשים. להראות, באופן פיזי כמעט, את הצל האנושי של מקומות אלה הטעונים היום משמעות אחרת. להמחיש לפליטי הכפר את המשמעות של שיבתם הסמלית ולהעמיד את הישראלים של היום בפני מימד אנושי של שיבה סמלית זו.

המסע שהחל במרסיי בינואר 1991, הוביל אותי כשמצלמתי בידי, לסמטאות מחנה 'עין אל חלווה' שליד צידון באוגוסט 2007. צילמתי שם את דיוקנותיהם של כעשרים פלסטינים, שזיכרונות 'ראס אל-אחמר' עדיין מקננים בהם, זיכרונות מהחיים לפני הגירוש ומעזיבתם הכפויה לילה אחד באוקטובר 1948, כשהפחד דוחק בהם. השלב הבא היה ליצור דו-שיח בין זיכרונותיהם וכעסיהם של הפליטים לבין חלומותיהם של כמה ישראלים שניתקו עצמם, פחות או יותר, מהנרטיב הציוני.

גשר או מנהרה חשאית?

מקום המפגש הוירטואלי התמלא בסימני שאלה, ומטאפורת הגשר המחבר בין שתי גדות נדמתה עמומה. על ידי יצירת קשר בלתי ישיר בין ישראלים לפליטים פלסטינים בלבנון, פתחנו פרצה דרכה יכולנו להעביר מספר עדויות, וכמה אלמנטים קונקרטיים. מנהרה קטנה וחשאית בין שני איים בלב ים עוין. אך לא ייתכן שרק בכך מדובר. דרך פרצה זו מוקרן גם אור שונה על הסיפורים והזהויות. יצירת קשר בין זיכרון לבין המקום אליו הוא שייך כנגד המפעל שרוצה למוססם, אינה רק פעולת מחאה כי אם מבט לעבר אפשרות לעתיד שונה.

אחרת, מה הטעם? אך מהי אפשרות זו? זיכרונותיהם של זקני 1948 עמוסים בריחות מוסק ולימון, בעגבניות שהיו לאגדה ובעצי זית בני מאות שנים, בחיטה שופעת ובמשב בריזה קרירה, בחברים יהודים ובאויבים ציונים, בשקרים בריטיים ובבגידות ערביות, באלימות צבאה של מדינה שלא ניתן לומר את שמה.

במשך כל חייהם, מזה 60 שנה, הם חיים באבל בלתי אפשרי. הפלישות הישראליות ללבנון וההרס הכמעט מוחלט של המחנה ב-1982, העמיקו את נזקי הטראומה תוך חיזוק מקומה של ישראל בתפקיד החמסן והפולש שלוקח את מקומו במכות מלחמה וטבח.

"הם לקחו מאיתנו את בתינו, את כפרינו, את אדמתנו. שיחזירו לנו אותם!"

לכבוש את הדמיון

עבור הפליטים הפלסטינים, מה מייצגים אותם יהודים-ישראלים המתעניינים בסיפורם ומכירים בזכותם לשיבה? התקווה לראות שוב את כפרם. התקווה ללכת באותה דרך שהביאה אותם לגלות, אך הפעם בכיוון ההפוך. התקווה למחוק את הגבול שהופיע בלב המרחב בו הם נהגו לשוטט ללא מכשול. התקווה למצוא את הכפר ממנו גורשו ב-1948, להרגיש מחדש את שהרגישו ביומם האחרון בפלסטין, למצוא את חוט קיומם שנקטע, גם אם יהיה זה ליום אחד. לקרוא תיגר על מגבלות הזמן והגיאופוליטיקה.

האם יהיה יעיל יותר להחליף את התמונות הקיימות בנפשם, תמונות של עבר שחלף, בתמונות ההווה? להציג בתים חדשים של מושב שנבנה על אלראס אלאחמר במקום שרידים של קירות נופלים? או שמא עדיין יש לטפח את הנוסטלגיה שבהם, למרק את צערם האינסופי? מה נשיג אם נשבור את הזיכרון?

BRIDGING MEMORIES מאפשר להם לשמוע את ההדים הרחוקים של אדמת מולדתם, לשלוח סימן לקיומם אל המקום של זיכרונותיהם. האם חשוב להם הסימן שייתנו בחלל ובזמן, דמותם ושמם בראס אל-אחמר, בכרם בן-זימרה, שכל אלה יביאו לתמורה בהלך רוחם של הישראלים שיעמדו לפני נוכחותם הוירטואלית? נראה לי מאוד לא סביר. אלא אם כן יקבלו בו ביום הזמנה לחזור לכפר תוך הכרה במה שנגזל ובזכויותיהם. מדינת ישראל, החלומות של כמה ישראלים שכוונותיהם טובות, ופחות מכך הלך נפשם של כמה ישראלים שדובקים בצדקתם, לכל אלה אין מקום בחלומות שלהם. ניתן להבין זאת. BRIDGING DREAMS – לקשר בין החלומות – יהיה המפעל האמיתי, במקום חלוצים הכובשים שטחים, הסכסוך זקוק לחלוצים כובשי דמיונות.

ירושה מפורקת

במרץ 2008, עם מסירת התמונות הסופיות לפליטים שצולמו שישה חודשים קודם לכן, דמעות רבות זלגו. הזכרונות עלו שוב, בערבוביה, המבטים אבדו באופק לא מוחשי. פגשתי זקנים נאחזים בחלום, חשים שכבר קרב הזמן לעזוב מבלי שיוכלו שוב, ולו לרגע, לשאוף את האוויר של אלראס אלאחמר. מסביב, בעין אל חלווה, הכפר נקרע בין פלגי ג'יהאד מנוגדים. הפת"ח משתדל לשמר את המעט שנותר מהמונופול על המאבק הלאומי, בזמן שהצעירים חולמים על ג'יהאד או על ויזה לאוסטרליה. עבור אלו שנולדו במחנות, זכות השיבה היא עמוד השדרה של זהותם, אך הזכרונות של הותיקים היא ירושה מפורקת. יהיה כואב מדי לוותר על התקווה לשוב, אך הדרך הפוליטית של תקווה זו אבדה מזה זמן רב.

האם נבון יהיה לפעול כך נגד היסודות עצמם של המצב הגיאופוליטי והמוסדי הקיים? לעורר תקוות מוגזמות? אינני יכול להכריע בסוגיה זו. אבל נדמה לי שהפצעים בנפשם של אותם זקנים פלסטיניים, שמבטם לעולם יתמקד באופק חסר-הכרה, מצדיקים פעולה, שגם אם לא תהפוך את ההיסטוריה על פיה, תתרום לפחות למניעת ההשתקה של צערם. ייתכן אף וזו תהייה אבן היסוד של חלל פוסט- קולניאלי זה והיא אינה האבן הקלה ביותר להניח.

Thierry Bresillon
Tel Aviv – Paris – Bujumbura
Decembre 2008 

להורדת הקובץ