קטעים מתוך החוברת:

הקדמה

חוברת זו, שיצאה לאור לרגל סיור מתוכנן להריסות הכפר סמסם, הינה נסיון לתעד את ההיסטוריה המושכחת של הכפר הפלסטיני, ש- 1500 פלסטינים ופלסטיניות ניהלו בו את חייהם החברתיים, התרבותיים והכלכליים. בה- 13 במאי 1948 , "חטיבת הנגב" של הפלמ"ח קטעה את התהליכים השונים של החברה בכפר סמסם ושיבשה את חלומות תושביו. הכוחות הציוניים גירשו אותם לכיוון עזה. רוב פליטי הכפר חיו ועדיין חיים במחנה הפליטים ג'באליה, כ- 15 קמ' מכפרם, ואינם מורשים לחזור אליו ואף לא לבקר בו. שתי משפחות בלבד גרות היום בתחום מדינת ישראל, רק הן מתוך אלפי הפליטים של סמסם יכולות להגיע לשרידי כפרן ולהתחבר עם השורשים, ולו לשעות בודדות.

קיבוץ גברעם שהוקם ב- 1942 סמוך לכפר סמסם היה נקודת יציאה של המתקפה הישראלית ב – 1948, מאוחר יותר הקיבוץ "זכה" באדמות הכפר. כיום מרכז הכפר שכולל שרידים של כ- 345 בתים, בית קברות מחולל, בארות מים יבשות ומסגד הרוס, מגודר לטובת "שמורת גברעם" ולטובת בקר הקיבוץ.

מאז גירושם ועד היום סבלו פליטי סמסם, כמו מאות אלפי הפליטים החיים ברצועת עזה, בנוסף לתנאי חיים קשים, גם מהתקפות אלימות נוספות מצד ישראל, שכללו כיבוש נוסף ב-1967, הפצצות, הפגזות וחיסולים. ההתקפה הישראלית הברוטלית בסוף דצמבר האחרון ותחילת ינואר הייתה פרק אלים נוסף בנכבה הפלסטינית שהחלה ב- 1948.

הקסאמים שהפלסטינים משגרים מרצועת עזה מגיעים לכפריהם ולאדמותיהם שגורשו מהם ב-1948. הקסאמים משוגרים לשורשים. השורשים של הסכסוך. במקום להבין שפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני מתחיל בקבלת זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, ובמקום להתחיל בדרכי פעולה להסדרת שיבתם, התגובה הישראלית הייתה עוד מלחמה אכזרית. הצבא הישראלי גרם לאבידות קשות ביותר, בעיקר בקרב אזרחים כולל נשים וטף, זרע הרס נורא, וכמובן לא פתר את הבעייה.

עמותת זוכרות קוראת לצד הישראלי לקחת אחריות על הסבל והנכבה שגרמה ועדיין גורמת הציונות לעם הפלסטיני וקוראת להשבת הפליטים הפלסטינים לאדמותיהם כבסיס לפתרון הסכסוך בין העמים באזור.

ברור אם כך, שבחירת כפר פלסטיני בדרום הארץ כדי להנציח את זכרו בתקופה הזאת אינה בחירה מקרית. עמותת זוכרות רוצה, דרך פעילויותיה, להציב מראה בפני הציבור הישראלי שמתעלם מסוגיית הפליטים הפלסטינים, מתחמק מפתרונה ומגיב כלפיה בפחד ובאלימות.

החוברת מביאה את הסיפור של סמסם גם מפי פליטיו. מי שיחק מתחת לשקמה ליד ביתו ומי רעה בעדרו בעת שהיהודים תקפו את כפרו וגירשו אותו ואת משפחתו. המפות שבחוברת משמשות עדות נוספת על נוכחותו של הכפר במרחב עד שהציונות החליטה להעלימו. "זוכרות את סמסם" היא החוברת ה- 30 בסדרת החוברות שעמותת זוכרות מפיקה לתיעוד הכפרים הפלסטינים שנכבשו ורוקנו מאז 1948.

זוכרות
מרס 20ם9

על הכפר סמסם

מיקומו של הכפר סמסם היה על מישור בגובה של כ- 50 מטר מעל פני הים, באזור מישור החוף. מספר גבעות לא גבוהות מקיפות את הכפר שהיה, לפני כיבושו ב 1948, חלק מנפת עזה. הכפר היה במרחק 19 קמ' מהעיר עזה, ובמרחק של כ- 5 קמ' מכביש החוף, שחיבר את עזה עם אלמג'דל )היום אשקלון(. הכפר היה מחובר ברשת דרכי עפר עם הכפרים באזור: דיר סוניד, בוןיר, נג'ד, הוג', חוליקאת, בית גoe'רג'א ודoeמרה, כולם כפרים שנכבשו גם הם ב- 1948. בקצהו הדרומי עובר נחל אלשקפאת הנשפך לתוך נחל הoeרoeביא הנשפך לתוך נחל אלחסי )השקמה( שזורם מערבה אל הים התיכון. תושבי הכפר הערבים קראו לנחל שעובר בכפרם בשם "ואדי אלחסי" והבחינו בין שני פלגים: אלואדי אלסע'יר ) הנחל הקטן( ואלואדי אלבכיר.

רב בתי סמסם היו בנויים מאבן ומלט. השטח הבנוי, שסמוך לשנת הנכבה הגיע לכדי 44 דונם, קיבל צורת מעגל )מרכז הכפר( עם הסתעפויות )התרחבות ושכונות חדשות(. רב הבתים היו במרכז הכפר ושם גם היו האתרים הציבוריים כמו המסגד, מעיין הכפר, בית הקברות ומקום קדוש על שם הנביא דניאל, בו התנהלו טקסים דתיים עממיים. לא רחוק ממרכז הכפר לכיוון דרום עמד בית הספר היסודי של הכפר, שנבנה בשנת 1934. בשנת 1947 התחילו ללמוד בבית הספר גם ילדי הכפר הסמוך נג'ד.

תושבי הכפר התפרנסו מיבול אדמתם ומגידולי צאן ובקר. הם עיבדו את אדמתם רחבת הידיים, זרעו קטניות לסוגיהן, גידלו ירקות ופרי הדר. הם השקו את אדמתם מבארות המים העמוקות שהיו בשטחי אדמתם, חלקן עתיקות וחלקן בארות שבנו תושבי הכפר הערבים, שהרכיבו משאבות ממונעות בחדשים שבהן. בסמוך למועד בו גרשו כוחות חטיבת הנגב את התושבים מכפרם, עיבדו תושבי הכפר הפלסטינים כ – 240 דונם פרי הדר, 12000 דונם קטניות וכ- 250 דונם של גידולי ירקות. בבעלותם של תושבי הכפר היו 16,797 דונם אדמה. בשנת 1942 רכשו מהם יהודים 3386 דונם והקימו עליהם את קיבוץ גברעם. אדמת האזור ידועה כאדמה חולית, בוצית, "חמרא" ופוריה. האזור עשירגם במי תהום, שנמצאו בעיקר בחלק הדרום- מערבי של הכפר. אזור זה היה נמוך יותר ומי הגשמים והנחלים זרמו דרכו בדרכם לנחל הרביא. מכאן, רב הפרדסים ועצי הפרי גודלו בחלק זה של הכפר. בתקופה העת'מאנית, על פי רישום משנת 1596, שילמו תושבי הכפר מס יבול חקלאי על חיטה, שעורה, פירות, עזים וכוורות דבורים.

שטח הכפר כולל אזורים היסטוריים עתיקים כמו: תל אלראס )תל הפסגה(, אלבאבליה )הבבלית(, תל המערות, שבו קברים רומאיים חצובים בסלע ההר.

מקורות היסטוריים מציינים שמספר תושבי סמסם בשנת 1596 היה 110. בשנת 1922 גרו בכפר כ- 760 תושבים, בשנת 1931 היו כ- 855 תושבים ובשנת 1945 גרו בו 1290 בני אדם. מספר תושבי סמסם בעת גירושם במאי 1948 היה כ- 1500 בני אדם.

בה- 13 במאי 1948 כבשו כוחות מחטיבת הנגב את הכפר, הבריחו את תושביו ומנעו מהם לחזור אליו. כיום שטח הכפר ואדמותיו שייכים לקיבוץ גברעם. מאוחר יותר, כל מבני הכפר נהרסו, כולל בית הספר והמסגד. ניתן להבחין בעיי הבתים ההרוסים ובחלקי קירות של מספר בתים. בית הקברות מוזנח ועדרי הבקר של הקיבוץ השכן רועים בו ומחללים אותו. חלק מאדמות הכפר הוכרזו כשמורה ושאר האדמות מעובדות על ידי הקיבוץ.

הצהרה של מח'תאר הכפר סמסם, עת'מאן עבד אלקאדר עת'מאן, מתאריך 3.4.1947 בנושא מכירת קרקעות ליהודים:

"בשל עסקות מכירת האדמות שאירעה לאחרונה בכפר סמסם ...אני מודיע כאן בפרהסיה על גינוי מכירות אלה, ועל התנערותי ממעשי פשע מעציבים אלה אשר גורמים לאסונות ולהרס למולדת הערבית ולאומה הערבית..."

המקור: ארכיון המדינה
www.archives.gov.il/ArchiveGov