קטעים מתוך החוברת:

ילדי הכוכבים - אטפאל אל-נג'ום

אדורם שרון-שנידלידר

אנחנו שנולדנו בצד הנכון של הציונות חונכנו על ברכי אהבה דוגמאטית ובלתי מתפשרת לאדמת ארץ ישראל. אך כתוצאה מכך, רבים השקיעו מאמץ כה רב בנסיון להשתכנע באהבתם לאדמה זו, עד ששכחו לגמרי מה בעצם פירוש הדבר לאהוב אדמה. על כן ניסו רבים לכפות אהבה ובעלוּת בכוח המחשבה והדמיון.

פעמים כה רבות נגלתה לעיניי הארץ הזו מבעד לחלון של מכונית בקצה הדרך שעה שישבנו מבודדים ממנה במיזוג אוויר. הנה היא לנגד עיני, ממוסגרת כאילו בגלויה, מקום שמחוץ להישג ידינו. במקומות כה רבים כל שאנו מסוגלים הוא לשלוח אליה את מבטנו השואל מעבר לסבך גדרות התיל שמתחנו לאורכה ולרוחבה. האדמה היקרה ללבנו נמחקת, נרמסת במאבק ללא מוצא שאנו מנהלים על מנת לבעול אותה ולהקפיאה בזמן מדוּמיןָ נתון. כזו היא כיום, מבותרת איבר- איבר בתיל ובטון כך שלכל אחד מאיתנו יישאר משהו לאהוב.

לעתים, אפילו באין יודעין, השתוקקתי לחוות חיבור לאדמה הזו שלא תווך בסחרחורת ההתחבטות האינטלקטואלית. חיבור שהתקיים בטרם הומצאו מלים לתארו... או להצדיקו. חיבור שמוצא את מקומו בנפש האדם בשוויון נפש חף מהגיגים, כזו המוליכה אותנו אל מתחת לצל העץ בצהרי יום קיץ, במקום לשבת חשופים לשמש לצדו. לפני חמש שנים קראתי מאמר בהארץ ובו נכתב על תושבי שני כפרים שאינם מוכנים לוותר על זכותם לשוב לאדמות מהם גורשו ב 1948- . כוחות כבירים גויסו נגדם, ועדיין הם חוזרים לשבת ולהרהר בעבר, הווה ועתיד על גבעות הטרשים הגליליות של כפריהם החרבים. זה נראה היה לי מקום אידיאלי לבחון את גורלה העתידי של צורה אחרת של התחברות לארץ הזו, אותה חוו האחרים של הציונות, הילידים, הפלסטינים. התחלתי עבודת דוקטורט על שני הכפרים. בדומה לרבים אחרים גיליתי את אִקרִת' בו בזמן שגיליתי את בִּרעִם. שמות הכפרים נקשרו זה בזה בעיתונות ובתודעה הישראלית הקיבוצית עד כדי כך שלעתים קשה להבין שמלבד גורל דומה, בעצם אין הרבה קשר בין השניים. לא פעם דומה שבמצפון הישראלי הקיבוצי נדון אִקרִת' שלא בצדק לחיות בצלו שלבִּרעִם. אך אִקרִת' אינו בִּרעִם. ואִקרִת' חי.

כמו כן ולרוע המזל, אִקרִת' וברעם הן רק שתי אפיזודות במפעל כביר של עיצוב נופי הארץ מחדש בכוח הזרוע, קורבנות של מנגנון אחוז תזזית ואובססיה להשתלטות על אדמות ולהדרה אתנית. מנגנון שיצא אולי מכלל שליטה. איבדנו המון בעטיו של המנגנון הזה. למשל: הביטוי הארכיטקטוני של משוואה מקומית בין אדם לאדמה. ביטוי ארכיטקטוני כזה היה מצוי בכפרים אִקרִת' וברעם... כמו בכפרים כה רבים אחרים. הוא נרמס, ואבד לגמרי בין גלגלי השיניים של המנגנון. אבדן זה הוא אובדננו כולנו. האין חשש כי ההתחברות האיתנה לארץ, זו שמתוך שוויון נפש, היא שתיפול כעת קורבן? האם עלינו לקבור את צורת ההתחברות הזו לצד שרידי הבתים שנפוצו לכל עבר? מדרך לפרות שומרה?

טובתם המשותפת של כל תושבי הארץ הזו וכל המתיימרים לאהבה (בין אם נוח להם לכנותה ישראל, פלסטין, כנען... או בכל שם אחר) תובעת שאנשים מסוימים יסרבו להניח לחיבור האורגאני שלהם לאדמתה לקמול ולגווע. בין המתנגדים הללו ראוי למנות את תושבי אִקרִת'. אולי התחלתי בעבודת הדוקטורט שלי בחיפוש אחר היכרות אינטימית ואורגנית עם האדמה. אבל מצאתי בני אדם. מאז 2006 אני מבקר באִקרִת' דרך קבע. התברכתי בחוויה אנושית שמעתה ואילך תהיה לחלק בלתי נפרד ממני. אפשר שאִקרִת'אווים רבים כלל אינם יודעים זאת. הם העניקו לי שבריר מחווייתם, נתנו לי את הכבוד לטעום שמץ מחיבורם למקום זה, לגבעת הטרשים הזו ועליה כיפת הכנסייה. נשארו כמה חוליות בעמוד השדרה של אִקרִת' – זקני הכפר. אלה שחוו על בשרם את הגירוש ( תהג'יר) של 1948 . אלה שהתנסו בייסורי הגלות בכפר אלראמה. אלה שהיה להם האומץ – על רקע האנדרלמוסיה והבלבול של הנכּבה והקמת מדינת ישראל, למרות הזעזוע והקושי שליוו את ימי ראשית ההפקעה – להביא את טיעוניהם בפני בג"ץ. אלה שנודע להם על הרס כפרם בערב חג המולד של 1951 . אלה הפוסעים בין חורבות אִקרִת' וקוטפים עדיין תאנים וסברס ( סַבְּר). אלה שבאים, ואלה שכבר באים פחות, אך נוכחותם מתגלמת בגופם של אחרים. אלה שנאבקו בתקווה מחודשת בשנות ה 70- וצעדו אל משכן הכנסת. אלה שישנו מתחת לכוכבים או בתוך הכנסייה, קיימו נוכחות ושבו להלך על אדמתם. אלה שמתבישים או שמכאובם טרם מצא מלים ואלה שאף פעם אינם מחמיצים קייטנה או כל הזדמנות לפתוח צוהר כאוב אל עברם מרובה הרבדים. אלה שרבים מתוכם מצאו "שיבה" באדמת בית הקברות.

יש עמוד שדרה שחוליותיו הן בניהם. אלה שנאלצו לשאת על כתפיים את מורשת הוריהם במציאות חדשה ולנוכח אתגרים חדשים במדינה צעירה שהפנתה אליהם עורף של הדרה ואפליה. לימודים, קריירה, פרנסה. אלה שעתידים היו לצקת בסיס חדש לקיומה המתמשך של הקהילה שנפוצה לכל עבר. אלה שהיו צעירים בשנות השבעים וטעמו כילדים את טעם המאבק הפוליטי המתחדש. אלה שלא תמיד היה קל להם לחלץ מפי הוריהם את סיפור השנה ההיא והשנים שלאחריה. אלה שהוטל עליהם לבנות את גשר המכאוב בין 1948 לימינו אנו. ואלה שמחפשים עדיין נתיבים חדשים מנקודת תצפיתם שעל אותו גשר ממש. אלה שקיבלו על עצמם את המשימה כפוית הטובה הזו, ולא פעם נתקלו באי- הבנה מצד הוריהם כמו גם ילדיהם. ברם, לאִקרִת' יש עוד עמוד שדרה. לאִקרִת' יש את ילדי הכוכבים. הצורה היצירתית והדינאמית ביותר של "שיבה" שבה התנסו תושבי אִקרִת' היתה הקייטנות הסדירות שלהם. קייטנות אלו של תקווה והתנגדות ליוו קבוצה מגובשת במיוחד של ילדים לאורך כל ימי נעוריהם והכתיבו את קצב חייהם, צעד אחר צעד. הצעירים הללו אולי אינם בקיאים בכל השלבים הכואבים של המאבק הפוליטי שניהלו סביהם. הם אולי אינם מבינים את אופן הפעולה של כל גלגל שיניים במנגנון שנישלם. הם אולי אינם מבינים את המניעים ורוח התזזית של שכניהם. קשה להניח שהם יודעים איזו חורבה היתה פעם ביתו של מי. אבל הם מרגישים בבית באִקרִת'. אִקרִת' הזין אותם והם מזינים אותו בתמורה. הם מילאו את המקום הזה חיים, וכעת אִקרִת' חי בזכותם. בזכותם ממשיכים החיים במסלולם היורד מהכנסיה אל בית הקברות. בזכותם נושמות האבנים חיים, נושמים השדות, שרים העמקים ורוקדות הגבעות.

כמה לילות הם ישבו על תלם! פעם מסביב למדורה ופעם בלי, פעם ברוח טבת מקפיאה ופעם באביב, תמיד מתחת שמים עטורי כוכבים, באמצע הדרך בין הכנסיה לצלב הנישא מעל לעמק. תמיד הגבעה הקטנה להם כתר, אבני החורבות חרוזים נוצצים באור הכוכבים. למרגלותיהם משתרעים לאורך העמקים אורות היישובים היהודיים שמסביב. מעבר לבית העלמין ולגבעה המערבית, מצפון יורד לאטו המצוק עד היבלעו במימיו הארגמניים של הים התיכון בראש הנקרה/ראס אל- נאקורה. מדרום הכרמל צונח הימה בין האורות המרקדים של חיפה. שתי שרשרות ההרים נחות למרגלותיהם כמו זרועותיה המתוחות של אדמה השלוחות לחבק את הים. הם יושבים, שרים ומספרים סיפורים עד לשעות הקטנות של הלילה. מיתרי עוד נפרטים וקול התן (אל-וואוּיהֶ) נשמע.

הזמן והמרחב תמיד היו מוקפאים בערבים אלה. אִקרִת' הפך לספינה שבה הם מפליגים אל הלילה, נישאים על גל אלי כוכב. אִקרִת' הוא הספינה והם קברניטיה. בין שיאי האדמה הגלית לשפליה הם מפליגים אל המאפליה, ושוכחים לרגע את מצוקות היומיום במדינה שהיתה מעדיפה שלא לראות אותם, שייעלמו. הם ירשו אבנים ומכאוב. הם ירשו את האתגרים של קיום המורשת ונשיאתה על פני מים עתירי סכנות עד ליעד הסופי: אל- עַוּדְָה, השיבה. אלה הם אטפאל אל-נגֻ'וּם. הם אלה שרואים בלילה, מפליגים לאִקרִת', על גן של אבנים אבל כל כך קרובים לכוכבים.

הקדמה

הדגל הלבן לא הועיל. הדרך המנומסת וקבלת הפנים לה זכה הכובש הטרי מצידם של תושבי אקרת' לא סייעו להם להישאר בכפרם ולחיות את חייהם הטבעיים מבלי שיזיקו לאיש ומבלי שאיש יפגע בהם. אקרת' נכבש חמשה חודשים אחרי הקמת מדינת ישראל, ע"פ תכנית החלוקה הוא היה אמור להיות במדינה הערבית והכפר נכנע ללא קרב. עובדות אלו לא מנעו את כיבושו, מה שמלמד כי היה חלק מפרויקט כיבוש רחב שיוזמיו היו נחושים להשלימו ולא היו מרשים שכפר כמו אקרת' יהווה מכשול בדרך להשגת מטרתם.

מיד כשהבינו את מעשה המרמה המכוער של הצבא הישראלי כדי לגרשם מאדמתם, החלו תושבי אקרת' בפעולות מחאה ציבוריות, משפטיות, פוליטיות וחברתיות במטרה לשוב אליו וכן לשמר את מאבקם ואת סיפורם בשיח הציבורי ובמרחב הפוליטי. בחוברת זו יספרו פליטי אקרת' את הסיפור של כפרם ויתארו את מסע הפליטות שלהם. הצוות שהכין את החוברת יסכם את ההיסטוריה של הכפר לפני הנכבה ואת פעילות התושבים במאבקם מאז ועד היום. בחוברת תמונות ומפות המשקפות את סיפור הכפרבנוסף לתיאור ההיסטורי. טקסטים ביקורתיים, שנכתבו על ידי כותבים יהודיים, מנתחים בעין לא ציונית תמונות ואירועים מההיסטוריה החדשה של אקרת'. בחוברת כלולה שירה אקרת'ית, שירים שכתבו פליטים מאקרת' בשפה הערבית על הטרגדיה שלהם והכמיהה לשיבה.

פעילות זו של זוכרות היא במסגרת העשייה שלה להגברת המודעות והרחבת הידע בנושא הנכבה והפליטים הפלסטיניים. זוכרות מדברת את הנכבה בעברית כדי לאפשר לציבור הישראלי להכיר את ההיסטוריה לא רק מנקודת מבט ציונית. חוברת זו הופקה במסגרת פעילות, שזוכרות מקיימת בשותפות עם עמותת קהילת אקרת', לזכר הכפר במטרה לפתוח מחדש את תיק אקרת' לדיון במרחב הציבורי. הפעילות כוללת סיור בין שרידי הכפר ושמיעת הסיפור שלו מפי פליטיו שידריכו את הסיור. המסיירים יציבו שלטים עם שם הכפר ואתריו המרכזיים, כדי לאזכרם בשטח בו נותרו מעט סימנים מהחיים ששגשגו באזור במשך מאות שנים. בתחילת נןבמבר 1948 הורה המצביא הישראלי לתושבי אקרת' לעזוב את כפרם ובכך לעצור את חייהם באדמתם ולהפסיק את תרבותם וחברתם במקום. מאז, החלה פעולת העלמת הזהות של המקום ויצירת זהות חדשה. הכובש חפר בשטח, עקר עצים וצמחים, הרס בתים, השתלט על אדמות, החליף אוכלוסיות ושינה את השפה של המקום. השליט החדש לא חדל מלפעול במרץ כדי להגשים את הפרויקט שלו על חשבון אנשי אקרת'. זוכרות מאמינה שצריך, וגם אפשר, לפעול לביצוע תכנית בנייה מחדש של הכפר כדרך לעשיית צדק עם תושבי אקרת'. נקודת המוצא של תכנית זו, חייבת לכלול הכרה בזכות השיבה של הפליטים ובני משפחותיהם לכפרם והשבת רכושם.

"זוכרות את אקרת'" היא החוברת ה- 40 בסדרת החוברות שעמותת זוכרות מפיקה לתיעוד המקומות הפלסטינים שנכבשו ורוקנו מאז 1948 . קדמו לה חוברות על המקומות האלה: כֻּפְר בִּרעִם, אלמנשיה - יאפא, אלעֻ'בַּיּאָת, אלעראקיבּ, כַּפר עִנאן, אלדאמוּן, מִסְכָּה, אלסֻמַירְִיהָ, סִמְסִם, אלראס אלאחמר, עין כּארם, עג'ור, כּויכּאת, ח'רבת אם בֻּרג', ח'רבת אללוז, אלשיח' מֻוּנַּסִ, אלמאלחה, אלעג'מי ביאפא, עִמְואָס יאָלוּ ובּית נוּבּא, חִטּין, אלכַּפְרֵין, אלשַג'ַרָה, תרשיחא, בִּאְר אלסַבְּע, ג'ְלִיל, אללַּג'ון, סֻחמאתא, אלג'וּלאן, אסְדוּד ואלמַג'ְדַל, חִ'רבּת ג'ַלַמה, אלרַמלה, אללִּד, עכּא, חַיפא, עין אלמַנסְי, אלחַרַם [סידנא עלי], עין עַ'זאל, לִפְתא ודיר יאסין.

זוכרות

אוקטובר 2010

אקרת' היה, אקרת' יהיה

הטרגדיה של אקרת' שונה מרוב אסונות הגירוש שנכפו על העם הפלסטיני באביב 1948 . בזמן שהצבא הישראלי גירש מאות אלפי פלסטינים באלימות, החליטו תושבי אקרת' להיאחז באדמתם ולהגן על בתיהם וכבודם מאימת העקירה והגירוש. הם, אזרחי המדינה מאז הקמתה, החזיקו מעמד על אדמתם עד סוף אותה שנת ביש. הצבא הישראלי נכנס לכפר ב 31 באוקטובר 1948 , ובדרכי רמיה עקר את האקרת'ים מאדמתם ומבתיהם. באותו יום שחור התחיל מסע הגלות והפליטות, אך גם מסע המאבק להגשמת חלום השיבה. בכפר אקרת' חיו תושביו בשלוה, בפסגה גבוהה ושובת לב. החיים בכפר היו טובים. אך, "שודדיך כפרנו, החליטו לגזול אותך מאתנו, כאילו החרימו מלבבותינו את פעימותיו.

לקחו את האדמה אך נשאר הניחוח גנבו את הפרחים אך נשאר הריח העלימו את הדרכים אך נשאר האבק ייבשו את המעיינות אך נשארו האדים הרסו את בית הספר אך נשאר הידע שדדו את הגורן אך נשאר האויר הנעים פוצצו את הבתים אך נשארו האבנים שללו את המציאות אך נשאר החלום

עמותת קהילת אקרת'

עמותת קהילת אִקרִת' נוסדה במאי 2009 ביוזמת חברי וועד תושבי אִקרִת' אשר נבחר לייצג את כלל חברי קהילת הכפר אִקרִת'. עמותת קהילת אִקרִת' הוקמה במטרה לייצג ולהוביל את מאבק בני הקהילה למען מימוש הזכות לחזור ולבנות את הכפר מחדש, על אדמת אִקרִת'. העמותה ומטרותיה, באו לענות על הצורך החיוני בניהול מאבק ציבורי מאורגן ומותאם לדרישות התקופה ולאופן הובלת מאבקים בנסיבות העכשוויות של ימינו.

מטרות העמותה

* לפעול למען החזרת בני הקהילה לכפרם ולמימוש זכויותיהם הקנייניות, האישיות והקולקטיביות.

* שימור ותחזוקת הכנסייה ובית הקברות בכפר אִקרִת'.

* טיפוח הקשרים החברתיים בין חברי הקהילה ושימור שייכותם לכפר מולדתם אִקרִת'.

החזון

שימור הקשרים החברתיים בקרב כלל בני הקהילה, מלוכדים במאבק ונחושים למימוש זכותם הלגיטימית בחזרה לכפר מולדתם ובניית הכפר על אדמת אִקרִת'.

דרכי פעולה

עמותת קהילת אִקרִת' דוגלת במאבקים במישור הציבורי, הפוליטי והמשפטי כדרכי הפעולה המועדפים להשגת מטרותיה. חברי העמותה רואים בבני החברה הערבית, וכל שוחרי השלום והצדק החברתי בעולם ובקרב היהודים בישראל, על כלל מוסדותיהם האזרחיים והשתייכותם הפוליטית, את קהל התומכים הטבעי במאבק בני הקהילה למימוש חזון החזרה ובניית אִקרִת' מחדש. בני קהילת אִקרִת' וכלל הציבור בארץ מודעים לייחוד של סוגיית הכפר « בית המשפט העליון » אִקרִת' ורואים בהחלטת והמלצות ועדת השרים משנת 1994 אבני פינה חשובות בהמשך ניהול מאבק צודק ולגיטימי להשגת זכות החזרה ובניית אִקרִת' מחדש .

אנחנו, בני ובנות אקרת', מתחייבים ונשבעים, עם חברינו מעמותת זוכרות, להפוך את החלום למציאות. אנחנו מודים ל"זוכרות" על היוזמה ההומנית והנחושה, וכן מודים לצעירות ולצעירים האקרת'ים ולכל מי שעזר ותרם להוצאת חוברת חשובה זו.

באהבה והערכה

עמאד אליאס יעקוּבּ

חבר הנהלה בעמותת קהילת אקרת'

אוקטובר 2010

אקרת' לפני הנכבה

אקרת' היה כפר ערבי בפלסטין, ישב על גבעה תלולה בגובה 600 מעל פני הים, בגליל המערבי, כ 25 קילומטר צפון מערב לעכו ושבעה קילומטר דרומית לגבול עם לבנון. הכפר, שהשקיף מצד מערב על נחל אלבַּסָּה (בצת), היה מחובר בדרך צדדית צרה לכביש עכּא – ראס אלנאקוּרה (ראש הנקרה). מסביב לאקרת' היה מספר רב של כפרים ערביים פלסטיניים אשר גם הם נכבשו ב- 1948 , רובם נהרסו ותושביהם גורשו. מצפון היו הכפרים: תרביח'א (עליה הוקמה שומרה), סרוּח ואלנבּי רובין (עליהם הוקם אבן מנחם), ממזרח היה ועודנו הכפר פסוטה, מדרום הכפר מעליא (קיים) וממערב ח'רבת עִרִבִּין, ערבּ אלסַמְניִהָ ואלבַּסָּה (הרוסים) וערבּ אלעראמשה (קיים). ההיסטוריה של אקרת' מגיעה ככל הנראה לימי הכנענים אשר הקימו בכפר פסל של אל צור "מלקרט" ומכאן כנראה התגלגל שם הכפר. אקרת' הוזכר בין 19 כפרים שכבש הפרעוני תחתמוס השלישי במהלך כיבושו את הארץ בשנת 1468 לפני הספירה. הצלבנים קראו לכפר בשם "אקְרֵף". השם "אִקְרִט" או "אִקְרִת" היה בשימוש בתקופה העת'מאנית והבריטית. שבטים בדואים באזור ביטאו את השם "אִג'ְרִף" אך תושבי הכפר קראו בשמו המוכר היום אִקְרִת'. בתקופה העת'מאנית היה אזור אקרת' חלק מלבנון. הכפר עצמו השתייך למחוז צור שבלבנון. בשנת 1923 , בעקבות הסכם סייקס פיקו, סירטטו הבריטים והצרפתים מחדש את גבול פלסטין - לבנון. בעקבות הזזת הגבול נכלל הכפר אקרת' בתוך פלסטין ושויך למחוז עכּא. האחריות הדתית על כנסיית אקרת' נותרה בידי מוטרנות צור עד 1933 , אז הועברה לאחריות מוטרנות הגליל.

בשנת 1596 , גרו בו 374 תושבים. תושבי הכפר שילמו באותן שנים מסים על גידול עזים ודבורים וכן על בית בד. בשלהי המאה ה - 19 גרו בכפר , כ מאה אנשים בלבד. בשנת 1933 על-פי מסמכים בריטיים היו באקרת' 339 תושבים, ובשנת 1945 כ- 460 תושבים. בשנת 1947 גרו באקרת' כ 500 תושבים, כולם נוצרים קתולים, - מהמשפחות אשקר, איוּבּ, בשארה, ג'דעוּן, חדאד, חנא, ח'ורי, ח'יאט, דאוד, דוּח'י, סְבֵּית, טעמה, עטאללה, קסיס, מרון ויעקוּבּ.

אדמות

ברשותם של תושבי אקרת' היו, לפני גירושם, יותר מ - 25 אלף דונם אדמה. מסמכים בריטיים משנת 1932 מאשרים מספר זה, וכן מסמכים של מנהל מקרקעי ישראל. לפי רישומי רשויות המסים, רשום שלתושבי אקרת' היו 16 אלף דונם, מתוכם 73 דונם שטח בנוי, 324 דונם לחקלאות בהשקיה, 1588 דונם שדות וכ - 14 אלף דונם שטח מרעה. תושבי אקרת' הרבו לזרוע חיטה, שעורה וטבק. את הטבק הם מכרו בחיפא לחברת "קרמאן, דיכּ וסלטי". באדמת הכפר היו מטעי תאנים נרחבים וכן עצי זית וענבים. שטחים גדולים מאדמת הכפר היו מכוסים בעצי אלון, אורן, ודפנה. אנשי הכפר גידלו גם ירקות בגינות ירק סמוכות לבתים. רוב תושבי אקרת' התפרנסו מעבודת אדמה וחקלאות. בכפר היו מספר מכּולות ושני בתי בד. בשטח הכפר יש שרידי עתיקות כמו רצפות פסיפס, גת, קברים חרותים בסלע ובריכות מים.

הכנסיה

מבנה הכנסיה הקיים היום בפסגת . הגבעה באקרת' נבנה בשנת 1875 הוא נבנה על שרידי כנסיה קודמת שנבנתה בשנת 1635 . גם זאת נבנתה במקום כנסיה עתיקה יותר. אורך הכנסיה הוא 11 מטר ורחבה 9.5 מטר. במרכז הגג כיפה משושה. פעמון הכנסיה עומד על הפינה הצפונית מערבית. רכוש הכנסיה כלל את מבנה הכנסיה, שלושה בתים סמוכים לקיר הצפוני, חדר הכומר בן שתי קומות, באר מים ושטח אדמה של 823 דונם.

בית הספר

בתחילת שנות השלושים נוסד בכפר בית ספר שהשתייך למוטרנות צור עד 1933 ואח"כ עבר לניהול מוטרנות עכּא. בית הספר היה בקומה הראשונה של דירת הכומר מערבית לכנסייה. בית הספר כלל שני חדרים וחצר במרכזה באר מים.

עם היווסדו, היה בבית הספר מורה אחד, פאיז סלום מהכפר יארון (לבנון), ואחריו עבדו שני מורים, מישל ע'פרי והמורה ודיע מהכפר עלמא אלשעב (לבנון). אחריהם לימדו בבית הספר ד'יבּ אליאס עטאללה מאקרת', נאסיף מעלמא אלשעב, סמעאן סלים סבית מאקרת' ופהד ח'ורי מאלבסּה. בית הספר היה יסודי, ולמדו בו מכיתה א' עד כיתה ז'. תלמידים שרצו להמשיך את לימודיהם בתיכון המשיכו ללמוד בכפר אלבסה בבית ספר שהשתייך למוטרנות או בתיכון עכּא. בבית הספר למדו רק בנים. בשנת 1945 היה נסיון, שלא הצליח, של נזירות להקים כיתה לבנות.

המח'תאר

עד הנכבה, ניהל המח'תאר את ענייני הכפר, ושימש חוליית קשר בין התושבים לשלטונות. המח'תאר מונה על ידי נציב המחוז של העיר צור עד 1923 , ואחרי כן על ידי נציב מחוז עכּא. בכפר היה ועד שכלל תשעה חברים, נציגי משפחות הכפר. המח'תאר היה בדרך כלל יושב ראש הועד. מח'תאר הכפר של אקרת' ב 1948 היה מְבַּדּא חנא דאוד. לפניו מילאו את התפקיד עטאללה יוסף עטאללה ( 1947 – יולי 1948 ), נעמת אללה יוסף עטאללה 1947 ) ולפניו ח'ליל יוסף סבית. – 1936)

כיבוש הכפר

כאשר גדוד 92 של הצבא הישראלי הגיע לאזור כדי לבסס את שליטת ,« חירם » במסגרת מבצע ישראל בגבולה הצפוני. הצבא נכנס לכפר ולא נתקל בהתנגדות. היה תיאום מלא בין נציגי הכפר לבין הפיקוד הצבאי והשכנים היהודים מקיבוץ אילון, שליוו את הצבא. כל תושבי הכפר נמצאו בו בעת כניסת הצבא והמשיכו לקיים אורח חיים רגיל, ללא חשש מפגיעה או ממעשה אלימות.

הכומר אנדראוס קרדאחי, שהיה בראש מקבלי הפנים של הצבא הישראלי, החזיק בידו את הברית החדשה, תושבי הכפר שהיו אחריו הניפו דגלים לבנים, לחם ומלח כאות לשלום ואהבה.

כעבור שבוע, ביום חמישי 5.11.1948 הגיע אחד המפקדים, משה אירם, וביקש מהתושבים לפנות את בתיהם. הוא נימק את בקשתו בכך שהצבא מתכוון לערוך באזור אימונים ופעילות צבאית שיסכנו את חיי התושבים. המפקד הבטיח לכומר ולנציגי התושבים שהפינוי יהיה למשך שבועיים בלבד והציע לתושבים להשאיר את מטלטליהם בבתים ולהצטייד במזון לאותה תקופה.

בין 6-8.11.1948 פינה הצבא את כל התושבים – 60 אנשים אשר נשארו לשמור על הבתים - למעט 50 והרכוש. הפינוי בוצע לכפר ראמה במשאיות וכלי רכב של הצבא, (מרחק 30 דקות נסיעה מאִקרִת'). בתום שבועיים, על פי המוסכם עם הצבא, ניגשו התושבים למושל הצבאי בכפר ראמה ובקשו אישור לשוב לאִקרִת'. חשוב לזכור כי באותה עת שרר בגליל ממשל צבאי ותנועת תושבים ערבים ממקום למקום חייבה את אישור המפקד הצבאי של אותו אזור. לתדהמת התושבים לא אישר המפקד הצבאי את חזרתם לאִקרִת'. הם נענו בשלילה בכל פעם שהגישו בקשה להיתר.

התושבים הבינו, בדיעבד, שנפלו קורבן למזימה מתוכננת של השלטונות הישראליים כדי לפנות את תושבי אקרת' מכפרם. כעבור תשעה חודשים הוכרז הכפר אִקרִת' כשטח צבאי סגור. ב 24.9.1949 פינה

הצבא את האנשים שנשארו לשמור על הרכוש בתוך הכפר ואסר את הכניסה לאזור. כשהתברר, מעל לכל ספק, שאין כוונה להחזיר את התושבים לבתיהם, התארגנו נציגי הכפר ובצעד אמיץ פנו לבית המשפט הגבוה לצדק בבקשה להורות לשר הביטחון וממשלת ישראל להחזירם לבתיהם. ב 31.7.1951- הורה בג"ץ -- בהחלטה היסטורית – לשר הביטחון להחזיר את תושבי אִקרִת' לכפרם ולהשיב להם את רכושם, החלטה שלא מומשה עד עצם היום הזה.

חמישה חודשים לאחר החלטת בג"ץ, ערב חג המולד 24.12.1951 , פוצץ הצבא הישראלי את כל בתי הכפר, מלבד הכנסייה ובית הקברות, כדי למנוע כל סיכוי לשיבת תושבי אקרת' לכפרם.. ב 1953- , הפקיעה המדינה את כל אדמות הכפר אִקרִת' והכריזה על סביבתו כעל שטח צבאי סגור שהכניסה אליו אסורה. גם הכניסה לכפר עצמו נאסרה.

המאבק

במשך השנים הבאות, ובצל הממשל הצבאי, התקשו התושבים לגייס תמיכה ציבורית ולנהל מאבק להפעלת לחץ פוליטי על ממשלות ישראל. כאשר הוסר הממשל הצבאי ב 1966- עלו זקני אִקרִת' לכפרם והכריזו על שְׁבִיתַת שֶׁבֶת עד החזרה המלאה. במקביל לשביתה שופצה הכנסייה והתושבים חזרו לקבור את מתיהם בבית העלמין של הכפר, מנהג המתקיים עד עצם היום הזה.

המאבק הציבורי עלה לכותרות ב 1972- , הבישוף יוסף רָיאָ, הצליח לגייס תמיכה ציבורית רחבה של ערבים ויהודים כאחד. שיאו של אותו מאבק בא לידי ביטוי בהפגנת האלפים בירושלים ובשביתת השבת מול משרד ראש הממשלה. פוליטיקאים ונציגי הממשלה המשיכו להבטיח מתן פיתרון לעוול שנגרם לתושבי אִקרִת' והודו בזכות של התושבים לחזור לכפרם. ב 1977- תוך כדי מסע הבחירות של הליכוד, הבטיח מנחם בגין ראש הממשלה דאז , פתרון שבמסגרתו יוחזרו תושבי אִקרִת' ובירעם לאדמותיהם. גם הבטחה זו לא קוימה עד עצם היום. המאבק נמשך. בתחילת שנות השמונים שוב עלה לכותרות נושא אִקרִת'. הציבור הישראלי גילה אהדה ותמיכה בזכות התושבים לחזור. דמויות רבות מעולם התרבות והאמנות הובילו תנועה ציבורית שתמכה במאבק וברעיון של החזרת העקורים.

בתחילת שנות התשעים מינה ראש הממשלה, יצחק רבין, את שר המשפטים שלו דוד ליבאי, לעמוד בראש ועדת שרים לבחינת סוגיית עקורי אִקרִת' ובירעם. בתום שנה וחצי של התייעצויות ופגישות רבות עם נציגי הממשלה, נציגי המושבים השכנים וכל הנוגעים לדבר, הגישה הוועדה את מסקנותיה ועיקרן:

- הכרה בזכות תושבי אִקרִת' וברעם לחזור לאדמתם ובניית הישובים מחדש.

- העדר סיבות שימנעו את חזרתם u1513 של עקורי אִקרִת' וברעם לכפריהם.

- חובת ממשלת ישראל לסייע בבניית הישובים.

- חובת הממשלה לפצות את העקורים וצאצאיהם על הריסת הבתים והפקעת האדמות.

המלצות ועדת השרים לא הוגשו לאישור הממשלה כמקובל ושוב היו התושבים עדים לסחבת והבטחות. מציאות זו הביאה את נציגי העקורים להגיש עתירה חדשה ץ, כדי להורות לממשלת ישראל לקבל לבג"ץ וליישם את המלצות ועדת ליבאי ואת ההסתייגויות שהוגשו בשם נציגי העקורים. העתירה הוגשה במקביל למשא ומתן עם נציגי הממשלה, רבין נרצח בשנת 1995 ושמעון פרס הכריז על בחירות,שבהן זכה בנימין נתניהו וכהן כראש ממשלה ימנית, אחריו הרכיב אהוד ברק את הממשלה בשנת 2000 . שתי הממשלות הצהירו, באמצעות שרי המשפטים שלהן, צחי הנגבי ויוסי ביילין, כי המלצות ועדת ליבאי מקובלות עליהן והן מעוניינות להגיע להסדר על בסיס ההמלצות הללו. ב 2002- החליטה ממשלת שרון שלא לקבל את המלצות ועדת ליבאי וב 2003- ץ את עתירת העקורים. תחת « דחה בג זאת הציע לממשלת ישראל לשקול בחיוב את עניין החזרת עקורי אִקרִת' ובירעם, כשהנסיבות המדיניות יאפשרו זאת.

שטח הכפר היום

כאמור, תושבי הכפר הצליחו להשיג, בתחילת שנות השבעים, היתר להשתמש בבית הקברות והכנסייה ולשמור עליהם ולתחזק אותם. מאז מתן היתר זה, תושבי אקרת' קוברים את מתיהם בבית הקברות עד עצם היום הזה. בית הקברות היום שמור ומגודר ותושבי הכפר מתחזקים אותו בהקפדה. גם הכנסייה שמורה ופעילה. מתקיימות בה תפילות סדירות וכן טקסי הטבלה ונישואין.

שרידי הבתים עדיין נראים באתר הכפר ואבני הבתים שהצבא הישראלי פוצץ מפוזרים לכל עבר.

מטעי עצי הפרי, בעיקר התאנים, שהכפר התאפיין בהם, נעקרו בתחילת שנות החמישים, היום ישנם עצים בודדים מאותם מטעים.

תושבים יהודיים מהיישובים הסמוכים, כדוגמת היישוב שומרה הסמוך (הבנוי על שרידי הכפר ההרוס תרביח'א), חוכרים ממנהל מקרקעי ישראל שטחים נרחבים מאדמת אקרת' ומשתמשים בהם כשטחי מרעה. בסמוך להריסות הבתים קיימת מכלאה לבקר השייך למתיישבים יהודים משומרה. לא נבנו יישובים יהודיים על אדמת הכפר, אך חלקים מהמושב גרנות שהוקם בשנת 1980 נמצאים, על פי פליטי אקרת', על אדמת כפרם.

בכל קיץ, מאז 1995 , ועד תושבי אקרת' מארגן בשטח הכפר קייטנות לילדי קהילת הכפר. כמעט כל פליטי הכפר, מלבד כמה בודדים בארצות הברית, חיים בתוך גבולות מדינת ישראלים וכ 90% מהם נמצאים בשלושה מקומות הם כפר אלארמה, חיפה וכפר יאסיף. משפחות בודדות גרות בנצרת, ירושלים, אלמכּר ועוד.

אחוז קטן מפליטי אקרת' נכנעו ללחצים והגיעו להסדר פיצויים עם המדינה, ואינם נכללים במספר הרשמי של 1225 פליטי אקרת' (לפי עמותת קהילת אקרת') הדורשים את אדמותיהם ואת השיבה לכפרם.

مصادر - מקורות

www.Iqrit.org -

- ראיונות עם פליטים، شهادت لاجئين

. - د. إبراهيم عطاالله، إقرث، قضية شعب وحق وأمل، 2006

Dr. Ibraheem R. Atalla, Iqrit, Case of People, Justice & Hope. 2006__

הסיפור של אקרת' מתוך עדויות הפליטים והפליטות

מילאד אשקר – אבו זיאד ( 1931 ): " תושבי הכפר עבדו הרבה בחקלאות. עבדו בגורן. הזקנים היו בונים סוכה בגורן ויושבים בה. לכל משפחה היה גורן , אחד ליד השני. היינו מעבירים את החיטה לגורן, דשים אותה במשך חודש חודשים על ידי סוס או פרה. כשמסיימים את הגורן היינו עושים ערימה גדולה של שברי השיבולת שעדיין החיטה והקש מעורבבים בה יחד. היינו מודיעים לכל האנשים שמחר, לדוגמא, אבו אליאס הולך לזרות את החיטה שלו, להפריד את החיטה מהקש. האנשים היו באים ועוזרים לו. היו באים עשרה, עשרים אנשים, כל אחד מביא מזרה, היא סוג של את אבל עם חמש אצבעות ארוכות. היו "נכנסים" בערימה. תופסים את היבול באצבעות ומעיפים כלפי מעלה באויר. האויר היה מעיף את הקש והחיטה הייתה נוחתת על האדמה. הקש היה משני סוגים, אחד דק וקטן, שהיה טוב לערבב בטית לבניית קירות וגגות בתים, וסוג שהיה מספוא לבקר.

ב[תקופת] הגורן, אחרי שהחיטה היתה מוכנה, היה מגיע הנוטר, הרועה השכיר, הספּר, השומר, מנעיל הפּרסות, כולם היו באים כדי לקבל את שכרם (חובות). באותם ימים לא היו מזומנים או ויזה כמו היום. אחר כך היו מכניסים את החיטה לתוך נפה, הייתה נפה לגרגירים הקטנים ונפה לגרגירים הגדולים. זאת עבודה לנשים. ה "רד'איד'" הם גרגירי החטה החולים והקטנים (מלשון גשם קטן, דלף), אלה לא ניתן היה למכור אותם, בדרך כלל אלה היו מאכל לבעלי החיים. לעומת זאת יש " קַמְחְ", זאת חיטה טובה וגדולה שהייתה נשארת בתוך הנפה, זו הייתה חיטה נקייה כמו זהב. זה מקור הפתגם שעדיף " הרד'איד' שלנו על קַמְחְ אלסַּליבִּיין"

(הצלבנים). זאת אומרת, תעדיף את הדֶלף שלך על החיטה הטובה של הזרים. זה פתגם שהיו אומרים אותו לגברים מהכפר שהתחתנו עם נשים זרות מחוץ לכפר. כי הבנות שלנו, אפילו אם היו "רד'איד'" (לא יפות, חלשות) יישארו עדיפות על הבנות הזרות שמביאים מחוץ לכפר.

נג'מה יעקובּ – אם יעקוב (נולדה ב 1927 באקרת' וגרה כיום בכפר יאסיף):

"התושבים היו מגדלים עונה חיטה ועונה טבק. גם זרעו עדשים, פול, חומוס, בצל. לא היינו קונים שום דבר מבחוץ. הכל מהבית. אף אחד לא קנה בכסף. את הטבק היינו מוכרים לחברה מבחוץ, היו באים ואוספים את הטבק מהכפר. האנשים קיבלו כסף תמורת הטבק. היו חוסכים אותם לחג ואז היו קונים בגדים, ממתקים ומצרכי החג".

ג'ריס טעמה – אבו ריאד ( 1932 ) נולד באקרת' וגר היום בכפר יאסיף:

" גרתי בבית עם אמא, אבא וארבעה אחים. משפחה מודרנית. (צוחק). אין הרבה ילדים. בתי הכפר היו בנויים מאבן. רובם קומה אחת, ובעלי החיים היו גם בתוך הבית. הבית שלנו היה בן קומה אחת אבל מאוד גדול. מי שהיה מתחתן מהכפר היה עושה את מסיבת החתונה אצלנו. הבית היה בנוי מקשתות ותקרה. לא היו בו חדרים. הקשתות היו מופרדות באמצעות ארונות. לא היה כמו היום שכל אחד יכול להתחתן ולגור לבד עם אשתו בבית של 150 מטר. האנשים היו מחלקים את ,100 הבית ביניהם. אני הייתי עובד כל היום בפלחה. לפעמים היה יורד גשם ולא הייתי חוזר הביתה עד שאני מסיים את העבודה. אמא שלי הייתה "גברית". הייתה עובדת יום ולילה. הייתה הלכת עם אבא שלי לאדמה, הייתה עובדת בכל דבר, במיוחד בזריעת בשתילת טבק ובהכנת שרשרת מעלי הטבק המוכנים." (צוחק).

חתונות

אם יעקוב: " אני התחתנתי בגיל 18 . כאשר פינו אותנו מהכפר, הבת שלי אבּתִהאג' הייתה בת 7 חודשים. החתנות בימים ההם היה להם טעם וכבוד. האנשים היו שמחים יותר. לא כמו היום, אנשים הולכים לאולם [חתונות]. אז האנשים היו עושים מסיבות במשך שבוע. הנשים היו יושבות ומכינות בעצמן אטריות לחתונה. לא כמו היום קונים מוכן. אחר כך הצעירים, בנים ובנות, היו מחזיקים ידיים ורוקדים דבקה יחד. השושבין של בעלי היה חנא שיבּאן סבית. השושבינה שלי הייתה רדא עטאללה. האנשים היו מאחלים לעצמם שהשושבין יהיה ממשפחת שיבאן. כי הם שרו וניגנו על כלי מוסיקה בחתונות, היו מלהיהים את החתונה. אם דרע'אם, אשתו של חנא שיבאן סבית, הייתה גם היא שרה בחתונות.

בית הספר

:( מערוף אשקר – אבו נעמה ( 1929

"בית הספר של אקרת' היה חדש. הוא נבנה בתקופת המנדט, בתחילת שנות השלושים. אני למדתי עד כיתה ז' באקרת'. אבל אני עד היום ממשיך לקרוא ולכתוב מאמרים ולשלוח מכתבים לעיתונים. האחים שלי למדו בבית הספר. יש לי אח שסיים תיכון. באקרת' היה אפשר ללמוד עד כיתה ז' ואחר כך ללכת לכפר אלבסה או לעכא להמשיך את הלימודים.

רמת הלימודים באקרת' הייתה טובה מאוד. אני זוכר בשיעורי אנגלית היו מבקשים מאתנו אחרי יום הלימודים לדבר רק אנגלית ואסור היה לדבר ערבית, כדי לחזק את האנגלית שלנו. המורה נתן לנו בהתחלה ,(Signal ) מקל קראנו לו סיגנל זאת אומרת ,punishment קראנו למקל עונש. מי שהיה שוכח ומדבר ערבית, החברים מהכיתה היו נותנים לו את המקל למחרת . take the signal ואומרים לו בכיתה, המורה היה שואל אצל מי נמצא הסיגנל השבוע?. והיה מעמיד אותו בפני התלמידים, מוריד לו ציונים ונותן מכות עם המקל על הידיים.

המורה לאנגלית היה מאקרת'. שמו ד'יבּ אליאס עטאללה. לפעמים גם הכומר היה מלמד אותנו. היה אצלנו גם מורה מכפר עלמא אלשעב, מלבנון. הוא היה אמור ללמד אותנו אנגלית, אבל פעם בשיעור .The boy במקום Ze boy היה אומר פיטרו אותו והמורה ד'יבּ המשיך במקומו. בסוף השנה בית הספר ביקש מכל ילד לשלם 20 גרוש יותר כדי להביא מורה נוסף לבית הספר. שילמנו. הם הביאו מורה מכפר אלבסה. שמו פ'הד. למדנו אצלו אבל לא עזר לנו חוץ מאשר באנגלית. למדנו לקרוא, לתרגם, לשוחח, לכתוב חיבור ולמדנו דקדוק. בשיעורי הגאוגרפיה הוא היה יושב על הכסא ונרדם. הבנות לא למדו. פעם הביאו מורה ופתחה כיתה לבנות אבל לא המשיכה. הייתה משפחה אחת שהתעקשה ללמד את הבת שלה ודאגה שתלמד אצל מורה פרטי, לילדה קראו נורא סבית, אמא של ג'ריס אשקר. אני זוכר שיום אחד היא מילאה שני מיכלי מים מהמעיין והלכה לשדה כדי להרטיב את הטבק, ואז פגש אותה שוטר בריטי ושאל אותה באנגלית למה את עובדת? אז היא ענתה לו באנגלית I work to assist my parents because my father is an old man also my mother בשנת 1947 , ילדים רבים עזבו את בית הספר בגלל המלחמה והמתח. מספר התלמידים התחיל לרדת בהדרגה עד שנשארתי בכיתה לבד. אז גם אני עזבתי את בית הספר."

משחקי ילדים

אבו נעמה: "כשהיינו ילדים שיחקנו הרבה משחקים. בעיקר כדורגל. הכדור היה עשוי מעור של חיות. שיחקנו את משחק הדבורה והדבור, שני אנשים עומדים גב אל גב, משלבים ידיים, הראשון מתכופף ובכך מרים את חברו על גבו כאשר הפנים של החבר כלפי מעלה. כל אחד עושה את התרגיל בתורו. במשחק אחר הטמנו זתים בתוך ערימת עפר והיינו אמורים להחדיר קוץ לתוך הערימה, ולאתר את הזתים אחד אחד, מי שהיה חושף שניים במכה אחת היה מפסיד את תורו. היו הרבה משחקים, נדנדות, גולות, היאבקות תרנגולות, ועוד משחקים כמו אלמַנּהָ, אלזקאל, אלכּאזי, אלסבּרכּי, אלזקאליט, [כל אלה שמות משחקים]. בקיץ שיחקנו בגורן מחבואים".

גיוס לצבא בזמן הטורקים

אבו זיאד: " בשנת 1914 , היה גיוס חובה לצבא הטורקי. אבא שלי התגייס ונסע לטורקיה כשהיה בן 17 . לקחו אותו לאלשאם [דמשק], אחרי איזה תקופה הוא ברח עם חבר שלו אנדראוס, שמכפר עלמא. הם הלכו בלילות וישנו בימים. הדרך מדמשק לאקרת' לקחה להם הרבה זמן. עברו דרך אזור אלשריעה בין סוריה ופלסטין, ליד גשר בנות יעקוב. כשהתקרבו לכפר, הבנות של מח'תאר הכפר ראו אור בשדות. היה ידוע באותם ימים שאם רואים אור רחוק אז יש שם עריקים מהצבא. הבנות סיפרו לאבא שלהם שראו אור בשדות. המח'תאר דיווח לצבא. הצבא הגיע ועצר את אבא שלי והחזיר אותו ברכבת לדמשק. שם הוא למד סיעוד ועבד בתור אח בצבא. הוא גם עבד דוור בין דמשק וג'בּל אלדרוּז. הוא עבד ארבע שנים. בסוף, טורקיה התחילה לסגת ולתפורר, אז אבא שלי חזר לאקרת'".

הפינוי השני

אם יעקובּ: " אני, בעלי והבת שלי אבתהאג' היינו בין האנשים שנשארו לשמור על הכפר אחרי שהצבא פינה את רוב התושבים בפינוי הראשון. נשארנו בכפר כששים אנשים. אני לא רציתי להישאר בכפר. כבר הכנתי כמה בגדים כדי לנסוע לאלראמה ואצטרף למשפחה שלי, הייתי צעירה ורציתי להישאר עם משפחתי. אבל בעלי אמר לי תשארי באקרת'. עברנו תקופה כמעט נורמלית באקרת' מנובמבר עד מאי 1949 . כל הזמן החזקתי את הבת שלי. לידי גרה אשתו של מוסא אלח'ליל עם הבת שלה והיינו מבקרות אחת את השנייה. הכפר כמעט ריק. לא היו אנשים. הייתי נכנסת לכפר והייתי נתקפת פחד, כי הכפר שומם. האנשים עבדו באדמתם וזרעו תירס במקום טבק. כי התירס דורש פחות עבודה, טיפול וזמן מאשר הטבק. הצבא ראה את המשפחות ולא הפריע.

אני זוכרת שאנשים מהכפרים הסמוכים היו גונבים את חבילות הטבק ואת החיטה מתוך הכפר. היו באים גנבים מפסוטה ומלבנון. אנשים מאקרת' ניסו לחזור לכפר. הם הבינו שהצבא לא מקיים את הבטחתו. אבל הצבא הביא משאית והחליט לפנות מהכפר את כולם. הצבא לא נתן לאנשים לקחת איתם בגדים. אלחאג'ה פהדה ביקשה מהחיילים שיתנו לה לקחת את סבון השמן שלה, ולא הסכימו. אשתו של חביב אלשבלי, מסכנה, ביקשה לקחת את הזהב שלה, היא ביקשה רק לקחת את הצרור שהכינה ולא הסכימו. המשאית הורידה את האנשים ליד הסיבוב הראשון של אלראמה. היו איתנו זקנים שלא יכלו ללכת. הגיע סלימאן סבית ולקח אנשים על הגב שלו, מלמטה אל תוך אלראמה. מצאתי את המשפחה שלי, הלכנו, אני, הבת שלי ובעלי לגור איתם. גרנו באלראמה כמה חודשים. עבדנו במסיק זיתים. בעלי מצא עבודה במעליא עם האח שלו ולכן עברנו לגור שם בשכירות . ניסינו לקנות אדמה במעליא אבל תושבי מעליא לא מכרו לנו. קנינו בכפר יאסיף ועברנו לגור שם".

אבו נעמה: " תושבי אלראמה היו פלאחים ולא היה להם מקומות תעסוקה. הפליטים חיפשו עבודה מחוץ לאלראמה, וכדי לצאת מהכפר היית צריך לבקש אישור מהמושל הצבאי. חלק מהאנשים קיבלו היתר וחלק לא. מי שלא קיבל אישור יצא לעבוד בסתר. מה שכאב לנו הוא לא רק המצב הכלכלי, כאב יותר שהפסדנו מולדת.

בתקופת השלטון הצבאי, היה מותר לנו לבקר את אקרת' רק ביום העצמאות של ישראל. ביום הזה היה אפשר לנסוע ללא אישורים. אני זוכר את הביקור הראשון שלי לאקרת' אחרי הפינוי משם, אני והמשפחה שלי שכרנו רכב עם נהג מאלראמה ונסענו לכפר. הכפר אז לא היה הרוס. כשראיתי את הכפר לא הפסקתי לבכות. מרוב עצב לא הצלחתי ללכת לבית שלנו. ראיתי מרחוק שדלת הבית פתוחה, הכפר היה שומם.

באותם ימים, האנשים היו עדיין בטוחים שהם יחזרו לבתיהם באקרת'. פנינו לבתי המשפט הישראליים ודרשנו לחזור לכפר. בתקופה שקיבלנו את החלטת בית המשפט שניתן להיכנס לכפר, והתכוננו ללכת לשפץ את הבתים, הצבא נכנס לכפר ערב חג המולד בשנת 51 ופוצץ את כל הבתים בחומרי נפץ ובהפגזה והרס את כל המבנים חוץ מהכנסייה.

אני עד היום, מרגיש שחסר לי משהו. חסרה לי המלה מולדת. אני ישן, מתעורר ואוכל וחושב כל הזמן על הכפר. אני מבקר תמיד בכפר. אני אומר שבני אדם גרים במולדת, אבל אצלי זה הפוך, המולדת גרה בתוכי. רצינו להשתקע באלראמה. היינו הפליטים הראשונים שקנו בית באלראמה. פליטי אקרת' האחרים כעסו עלינו כי חשבו שויתרנו על הכפר שלנו. אחר כך, התחילו גם פליטים אחרים לקנות ולבנות בתים. 57- . בשנת 1971 עברנו זה היה בשנות 56 לגור בכפר יאסיף. אני עדיין חותם בסוף המאמרים שאני כותב, מערוף אשקר, אקרת', כפר יאסיף".

מאבק משפטי

אבו ריאד: " כשהיינו באלראמה הציע לנו המושל הצבאי פעמים רבות שיתן לנו אדמות במקום האדמות שלנו באקרת'. תמיד סירבנו. הציעו לנו להחליף עם אדמות פליטים מכפר שעבּ, פסוטה, כפר ענאן, אלסֻוּאנה או כפרים אחרים. עם הזמן המדינה התחילה לבנות על האדמות שלנו. היא בנתה את מושב גרנות הגליל על האדמות שלי ושל בני דוד שלי. אחרי סיום הממשל הצבאי היה אפשר לבקר בכפר. ביקשנו מהכומר לפעול אצל השלטונות כדי לקבל אישור לשפץ את הכנסיה ובית הקברות. אכן קיבלנו היתר ושיפצנו את הכנסיה ואנחנו מתפללים בה עד היום. בשנת 71 קיבלנו, אחרי בקשות רבות, אישור לקבור את מתינו בבית הקברות. היום מי שחוזר לאקרת' הם רק המתים שלנו. אנשי אקרת' אינם יושבים בשקט. מאז הפינוי ועד היום אנחנו במאבק משפטי מול המדינה. קיימנו הרבה הפגנות ועצרות מחאה. וכל שנה אנשי ברעם מארגנים קייטנה לילדים ולצעירים של אקרת' כדי שהם ימשיכו את המסע".__

להורדת הקובץ