ההצעה לאסור בחוק את ציון הנכבה ביום העצמאות הישראלי, מבטאת את הבּעתה שחשים חוגים הולכים ומתרחבים בישראל מהמפגש הבלתי נמנע שלהם עצמם עם הנכבה הפלסטינית, ומההבנה שהיא מרכיב מכונן בזהות הישראלית.


עד לפני שנים ספורות, האיום הזה של הנכבה המהלכת חשופה בינינו, כמעט לא הורגש. לכן גם לא היה צורך להיאבק נגד השד המודחק שלפתע מעז להרים את ראשו ולהפר את השלווה היהודית-דמוקרטית ההרמונית לכאורה. אין מדובר כאן בשד פרי הדמיון המתעתע. לכן גם אין להקל ראש באתגר הניצב מול החברה היהודית בישראל: להכיר בחלקה באחריות לגירוש רוב תושבי הארץ הפלסטינים ב-1948, הרס רוב יישוביהם (למעלה מ-500), חיסולה של התרבות העירונית הפלסטינית וביצוע עשרות מעשי טבח, אונס נשים, ביזה ונישול. נדרשת מידה לא קטנה של אומץ ובגרות להביט במראה אפלה כל כך כפי שתיארו למשל החוקרים מוריס, גלבר, מילשטיין, חלידי, פפה ואחרים וכן נתיבה בן יהודה ויוסף נחמני ביומניהם.


לא מפתיע ש"התגובה הציונית ההולמת" בדמות קיבוע שכחת הזוועה האנושית הזו בחוק, באה מחוגי הימין הפוליטי. אלה היו תמיד כנים יותר ביחסם הגזעני לערביי הארץ, לעומת השמאל שהיטיב לשווק לעולם ולנו את כמיהתו הכנה (אבל הכוזבת) לשלום.


לז'בוטינסקי, מנהיג הימין ההיסטורי ואולי ההוגה הציוני המפוכח ביותר, היה ברור לפני למעלה מ-80 שנה שהקמת המדינה היהודית תחייב את נתיניה להיות חיילים לנצח ולחיות בחסות "קיר ברזל". הוא הבין שעל הכוח היהודי האלים יהיה להרוג ולהיהרג בסביבה ערבית שלעולם לא תקבלו. תלמידתו ציפי לבני הציעה לפלסטינים לפני שנה למחוק את המילה נכבה מהלקסיקון שלהם, כחלק מעסקת שלום כוללת. ראש ממשלתנו דהיום הכריז בקמפיין הבחירות האחרון שהוא יוציא מתוכנית הלימודים את הנכבה (ממתי היא נלמדת?) ויורה ללמד את מורשת ז'בוטינסקי.


הפילוסוף היווני תרזימאכוס הוריש לנו את הקביעה "שהחוק הוא הצדק של החזקים", אבל שום חוק, אפילו לא של הכנסת היהודית והדמוקרטית, אינו יכול למחוק את זוועות ההיסטוריה. תמיד יהיו להן עקבות בנוף, בזיכרון ובשכחה הפרטיים והקולקטיביים. בישראל הפכו הסברס, שיחי הצבר, לאנדרטאות חיות וקוצניות של הנכבה הפלסטינית. את הצמח העיקש הזה ייבאו הפלסטינים ממקסיקו כדי לסמן טריטוריות ולהגן עליהן. הוא לא רק נותר בנוף אחרי שישראל גירשה את שותליו וגזלה את רכושם, הוא אף גדל פרא במקומות רבים למרות הניסיונות להכחידו. אולי, בתגובה לכך, תאסור ממשלת ישראל בחוק את אכילת הסברס?


במקביל עולה כפורח הזיכרון של הנכבה ומכה שורשים בסדקים הנפערים בקיר הברזל של ספרטה היהודית. הפליטים הפלסטינים, שהם רובו של העם, מבכים את הנכבה מרגע התרחשותה ודורשים שייעשה צדק. מאז הסכמי אוסלו, כשהבינו שעניינם נדחק לאחרית הימים, החלו להיאבק ביעילות נגד ההתעלמות העולמית מאסונם.


אבל דומה שהצעת החוק לשכחת הנכבה היא דווקא תגובה להתרבות הסימנים בחברה היהודית הישראלית לנכונותה להתמודד עם האסון הגדול ולקחת אחריות על חלקה בו. האיום האמיתי על קיר הברזל הקולוניאליסטי מתרחש דווקא כשרבים מחייליו מסרבים להיענות למצוות הלא תזכור שלו. בשנים האחרונות ביום העצמאות הישראלי משתתפים מאות יהודים בישראל (וגם בעולם) באירועים לציון הנכבה.

לעמותת "זוכרות", הפועלת להביא את הנכבה למודעות של יהודים בישראל, פנו בשנה האחרונה מאות ישראלים לבקש מידע בנושא. עיתונאים, סופרים, אמנים, ארכיטקטים, אנשי קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה שגדלו על סיפורי ישראל הטובה והישנה מבקשים לגלות את עברם המודחק. אנשי חינוך מבקשים לקבל לידיהם את ערכת הלימוד על הנכבה שפיתחה "זוכרות". לוחמי פלמ"ח פונים לזוכרות לקראת סוף חייהם ומציעים לספר את מה שעוללו ב-1948.


מי יודע, אולי לא רחוק היום בו הברירות שיעמדו במרכז הדיון הפוליטי של הסכסוך יהיו המדינה היהודית כפי שהיא עד היום לעומת הכרה בנכבה ובזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. אז גם יוכלו אזרחי ישראל לבחור בין שני חזונות ברורים: חזון ההפרדה הציוני והסכסוך לנצח לעומת חזון החיים בשיוויון לכל תושבי הארץ ופליטיה.

כדי לעזור לזה לקרות אולי כדאי להמציא בהקדם מילה בעברית לדה-קולוניזציה?