שכונת אלמַנְשִיָה (יאפא)
נפה:  יאפא
אוכלוסיה 1948:  13000
תאריך כיבוש:  24/04/1948
יחידה כובשת:  ארגון (אצ״ל)
ישובים יהודיים על אדמות המקום אחרי 1948:  התרחבות של תל אביב

שנת 1879 היתה שנת מפנה בתולדות העיר יאפא (יפו). באותה שנה התחילה הריסתן של חומות העיר, שהוזנחו מזה עשרות שנים ונמצאו במצב של התפוררות. התוצאה הראשונה של צעד זה היתה יצירתן והתפשטותן המהירה של שכונות חדשות לדרומה ולצפונה של העיר העתיקה, הקמתן של שכונת עג'מי וג'בליה בדרום, מנשיה בצפון- מזרח ושכונת אלנוזהא במזרח.

מנשיה הוקמה בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19, על שפת הים, והפכה אחת השכונות הערביות הגדולות של יאפא. באותם שנים הוקמו והושלמו גם השכונות היהודיות הראשונות מסביב למנשיה, נווה צדק, שנבנתה ב-1885 והשכונה נווה שלום ב- 1890. שתי השכונות הללו עודדו קניית אדמות ובניית שכונות יהודיות נוספות באזור, וכך הוקמו בין השנים 1896-1906 השכונות היהודיות יפה נוף, אחוה, מחנה-יהודה, מחנה יוסף, אהל-משה וכרם התימנים. האחרונה בניהן, תל-אביב, נבנתה כמה שנים לאחר-מכן, בשנת 1909. התפשטות שכונות אלו לא החלה סביב נווה-צדק ונווה-שלום, כמקובל להניח, כי אם סביב מנשיה הערבית ומערבה ממנה ומהים.

היהודי הראשון שבנה במנשיה, קרוב לים, עוד לפני בניית השכונות היהודיות, היה חיים שמרלינג. לא רחוק מבית זה בנה את ביתו ידידו חכם משה, שהיה חבר ועד הקהילה היהודית. בנוסף לביתו בנה בית-כנסת ומקוה טהרה אשר סיפקו במשותף את הצרכים הדתיים של שתי המשפחות. גם לאחר שנבנו השכונות היהודיות מסביב למנשיה המשיכו יהודים לגור בשכונה, חלקם בנו בה בתים וחלקם שכרו את בתיהם מתושבי השכונה הפלסטינים. הבנייה של השכונה התאפיינה במבנים חד קומתיים ומבנים דו קומתיים לאורך  חוף הים
על פי דו"ח תחנת המשטרה בשכונה, חיו במנשיה בשנת 1944 כ- 12 אלף פלסטינים, ובערך 1000 יהודים. אדמת השכונה השתרעה על כ- 2400 דונם. למרות הפרדסים הרבים שהיו אז באזור, התפרנסו מרבית תושבי מנשיה ממסחר. על פי דו"חות תחנת המשטרה של מנשיה משנת 1944, היו בשכונה 12 מאפיות, 20 בתי קפה, 14 נגריות, 3 חנויות לתיקון אופניים, 5 רופאים, 7 מפעלים, 7 חנויות למכירת תכשיטים וצורפים ، 6 בתי מלון, 10 מכבסות, 3 בתי מרקחת, 3 בתי דפוס, 6 מסעדות, תחנת חשמל ועוד בתי עסק ומסחר. עסקים אלה הוקמו ברובם ברחוב התחנה, בשוק היהודים, רחוב אלעאלם ורחוב חסן בק.
במנשיה היו שלושה מוח'תאירים ערבים, חאג' ח'מיס אלעומרי שגר ברחוב אלעאלם, חאג' חסן אלחות  שגר ברחוב חסן בק, ואבו אחמד אלשרקואי, ומוח'תאר יהודי שאחראי על היהודים שחיו אז במנשיה ושמו משה לוי, אך תושבי מנשיה קראו לו משה אלפול.

רחוב אלמחטה (התחנה), ושכונת אלרַשִיד 

רחוב אלמחטה התחיל בנקודה שבה נפגש רחוב בסטרס ורחוב ג'מאל באשא מצפון ליאפא הישנה. בנקודה זו התחילה שכונת אלרשיד היפואית, שהייתה חיץ בין יאפא למנשייה וניבנתה במקביל.
את שכונת משניה בנו מחוץ לחומות העיר יאפא חיילים מצריים שבאו מכפר אלרשיד, השוכן על שפת הנילוס, ונשארו ביאפא לאחר נסיגתו של מנהיגם אברהים באשא, שכבש את יאפא בין השנים 1831 ו 1834. חיילים אלה גרו גם בשכונות יפואיות אחרות כגון סכנת דרווש, אבו כביר ותל אלריש. השריד היחיד שנשאר מהשכונה, עבר "שחזור ושימור" בתחילת שנות השמונים, ועם תום העבודה בשנת 1983, הפך הבית למוזיאון האצ"ל על שם עמיחי גידי (קצין המבצעים של האצ"ל), לזכר כובשי השכונה.

רחוב התחנה במנשיה היה רחוב צר וצפוף, מלא חנויות, בתי מגורים, סוחרים, הולכי רגל, ואוטובוסים של חברת האוטובוסים המאוחדת. כרכרות רתומות לשני סוסים, כרכרות רתומות לסוס אחד. שמו של הרחוב, רחוב התחנה, ניתן לו על שם תחנת הרכבת יאפא - אלקודס (ירושלים) שברחוב, שנוסדה בשנת 1892 על ידי חברה צרפתית. בתחנת הרכבת נבנו לאורך השנים מספר בניינים, ביניהם אחוזת משפחת וילנד, הטמפלרית. התחנה שימשה את האצ"ל במהלך המלחמה כמפקדה עורפית וכבסיס גיוס, וכיום היא עוברת שימור מאסיבי במטרה להפכה למרכז בילוי ותרבות

ליד התחנה עמד מבנה ארגון אלנַגָ'אדָה (1945- 1947), שהתפתח מתוך עמותת הנוער המוסלמי, במטרה להוות גרעין לארגון צבאי פלסטיני. אך אירועי 47/48 פרצו לפני שהארגון הצליח להתגבש וגרמו להתפרקותו. באותו אזור היה גם משכּנה של תנועת הצופים האסלאמית. 

הרחוב ממשיך צפונה עד לאזור ששמו היה "שוק היהודים". עד שנת  1947 היו בשוק מספר חנויות בבעלות יהודים שמכרו בהם את סחורתם אך בשוק עבדו גם לא מעט סוחרים ערבים. אך קרוב לשנת 1947 עזבו הסוחרים היהודים את מנשיה ועברו לעבוד בשכונת שבאזי היהודית הסמוכה למנשיה. על פי עדותו של סאלח מצרי, עקור ממנשיה שגר כיום ביאפא, הוא סיפר על מקור השם של השוק: "אני שמעתי שני סיפורים על מקור השם של השוק, הסיפור הראשון זה שקראו לו שוק היהודים בגלל שעבדו בו סוחרים יהודים, והסיפור השני טוען כי קראו לזה כך  בגלל שעבדו ליד השוק, בין מנשיה לנווה צדק, זונות יהודיות, ולכן קראו לו בשוק היהודים".

בכניסה לשכונת מנשיה, בצדו המערבי של רחוב התחנה, ברחוב שקראו לו אלג'אזלי הוקם אחד מבתי הקפה הגדולים והמפורסמים ביותר באזור "קפה אלאִנְשִראח"

 בבית קפה זה התאספו מנהיגים, אנשי ציבור ואנשי עסקים חשובים ומולו עבדה מאפיה קטנה בבעלות מהגרים גרמנים שעבדו באזור. בצדו השני של הרחוב, הוקם בית קפה, פחות מפורסם מקודמו, " קפה מִדהא" על שמו של חסין מִדהא בעל המקום, הוא נחשב לקפה עממי וזול שישבו בו בעיקר מבוגרי מנשיה.  

בחלקו הצפוני הפך רחוב התחנה לרחוב אלעאלם. בתחילת הרחוב הוקם בית קפה אללמדאני, שהיה בזמנו אחד מבתי הקפה העממיים המפורסמים של העיר. מצפון לרחוב אלעאלם הוקם שוק הכרמל, הקיים עד היום, בו עבדו וסחרו סוחרים פלסטינים ויהודים, וממנו התפתחה אז תל-אביב.

אזור מסגד חסן בֶּק

מסגד חסן בק, שמו גם המסגד החדש,  נבנה בשנת 1914 בקצה הצפוני של שכונת מנשיה, על ידי המושל התורכי חסן בק אלג'אבי ערב מלחמת העולם הראשונה. בתקופת כהונתו עשה חסן בק רבות כדי לפתח את יאפא ואת שכונותיה. המסגד הוא המבנה היחיד שנותר משכונת מנשיה יחד עם אזור תחנת הרכבת וכמה בתים בודדים ליד שכונת שבאזי, ועד ימים אלה מבקרים במסגד עשרות מתפללים, בעיקר מהעיר יאפא.
בספרו "סיפורים מיאפא" כותב המחבר, ח'ירי אבו אלג'בן, אודות סיבת הישארותו של המסגד ואי הריסתו על ידי המוסדות. "אחד החברים, וחיד אלג'עברי, הבן של השיח' מוחמד עלי אלג'עברי, ראש עיריית אלח'ליל [חברון] ושר ירדני לשעבר, סיפר לי כי אביו ביקש מחברתו גולדה מאיר – ראש ממשלת ישראל בין השנים 1969 ו 1973, שלא להרוס את המסגד, והיא הסכימה לבקשתו והשאירה אותו", בראיון עם הפליט סאלח מסרי על סיבת הישארותו של המסגד הוא סיפר: "הרשויות אסרו עלינו להתפלל במסגד אחרי 1948 והוא היה נטוש הרבה שנים אחרי שהרסו בו את צריח המסגד, וחשבו לעשות ממנו מוזיאון. בשנות הששים התאספנו כמה אנשים פעילים מיאפא והחלטנו להקים ועד מיוחד לשמירה על המקומות הקדושים בעיר. עד אז המסגד היה נטוש ומלוכלך מהצאן שגידלו בתוכו. בתחילת שנות השבעים הצלחנו לקבל אישור להפעיל את המסגד מחדש עם שמירה צמודה, כי היו אנשים מהשכונות היהודיות שסירבו לפתיחתו וניסו לפגוע בנו. אספנו כסף ושכרנו קבלן מנצרת ושיפצו לנו את הצריח"

סמוך למסגד, הוקם בית הספר אלמַרְוָּאנִיָּה. 1608 ספרים היו אז בספרייתו. בקרבת המסגד היתה גבעה קטנה ושמה "גבעת בידס", כיוון שעליה נבנה ארמון גדול השייך למשפחת בידס העשירה. עם הזמן הפכה הגבעה הזאת לסמל חשוב בשכונה.
דרומית למסגד היה  רחוב אלמנשיה. בצדו המערבי היו שני בתי הספר, אלאֻמַוִּיָּה ובית הספר אלעַבָּאסִיָּה. ליד בתי הספר היתה עמותת הצעירים המוסלמים, שהוקמה בשנת 1924, ולה תפקיד חשוב בהעלאת המודעות הלאומית בקרב הצעירים הערבים ובפעילות קהילתית כגון פתיחת בתי ספר ומרפאות.

1948-1936
בשנות ה- 30 וה -40 התרחבה תל-אביב במהירות ומצאה עצמה מוקפת בישובים ערביים. בצפון שיח' מוניס, ג'מאסין וסומיל, בדרום סלמה , יאפא ומנשיה. במפות מתקופה זו, נראית שכונת מנשיה כרצועה ארוכה המפרידה בין תל אביב לים.
בשנת 1936 התחיל המרד הערבי הגדול, בו מחו הפלסטינים נגד מדיניות המנדט הבריטי ונגד הציונות והגירתם של אלפי יהודים לארץ. עד המרד, היתה שכונת משניה עשויה להיות גשר בין שתי הערים, מקף המחבר בין תל אביב ליאפא. אך החל בתקופת המרד ועד 1948 נתפשה השכונה על ידי היישוב היהודי כמטרד הביטחוני הגדול ביותר של תל אביב והשכונות היהודיות מסביב. זאת אולי הסיבה למחיקתה מרוב ציוריו של נחום גוטמן, הצייר של תל אביב, אשר בציוריו את תל אביב הקטנה בשנות השלושים ואת השכונות היהודיות האחרות, לא ראה את מנשיה.

ימים מועטים קודם למבצע "חמץ", שנועד לכיתור העיר יאפא ולניתוקה מהכפרים הערביים שסביבה, פתח האצ"ל בהתקפה ישירה על שכונת מנשיה. לצורך הפעולה ריכז האירגון, זו הפעם הראשונה, יחידות מחלקים שונים של הארץ, ומספר אנשיו הגיע לפי מקורות אצ"ל עד 600 לוחמים עם הרבה נשק ורימונים שחלקם נגנבו זמן-מה לפני כן מתוך רכבת צבאית בריטית בסביבת פרדס-חנה.
התקפת האצ"ל נועדה לנתק את שכונת מנשיה מיתר חלקיה של העיר יאפא, להשתלט עליה ולכבשה. 

בשל תקלות מנהליות נתאחרה שעת האפס, וההתקפה שנועדה לשעות הלילה החלה עם שחר, ב- 25 באפריל, בלא שיעמוד לרשות המתקיפים נשק מסייע די צרכם. ב-25  באפריל ובלילה שלאחריו לא הושגה המשימה. בינתיים הוזעקה לעיר תגבורת של הצבא הבריטי וניתנה התראה חמורה על ידי השלטונות לחדול מהתקפה זו. למרות זאת חידש אצ"ל את התקפתו בבוקר ה-27 בחודש ובאבדות ניכרות למדי הגיע עד לים.
תושבי מנשיה והכפרים האחרים ניסו להילחם באצ"ל. הם התאספו בעיקר בסביבת מסגד חסן בק וניסו להיאבק, למרות מספרם הקטן ולמרות המחסור הרב בנשק. במהלך ימי הלחימה מספר ההרוגים והפצועים הלך וגדל עד לנפילתה הסופית של מנשיה, ב- 28 לאפריל 1948 וניתוקה מיאפא. ולאחר מכן פתחה ההגנה במבצע "חמץ", שמטרתו הייתה כיבוש יאפא וכפריה מהדרום ומהמזרח.
הבריטים דרשו מהאצ"ל למסור לידם את בנין תחנת המשטרה במנשיה ולפתוח הכביש ברחוב חסן בק מיאפא לתל-אביב, בחלקה הדרומי של מנשיה, בשביל לאפשר תנועה לכלי הרכב והמשמרות של החיילים הבריטים. יום למחרת, פיצצו אנשי האצ"ל את בנין משטרת מנשיה ותלו את הדגל העברי מעל חורבות הבניין. כך הפכו את חלקה הדרומי של השכונה לתל-חרבות. הבתים משני עברי הכביש ברחוב חסן בק פוצצו, ונמנעה האפשרות של תנועת כלי רכב בריטיים מיאפא לתוך משניה. בחוצות מנשיה עברו רמקולים שקראו ללוחמים הפלסטינים למסור את נשקם ולהיכנע. חלקם נלקחו כשבויים.

עם סיום כיבושה של מנשיה מסר האצ"ל באורח רשמי לידי כוחות ה"הגנה" את כל שטח השכונה הכבוש במטרה לייצב את קן הכיבוש בגבול הדרומי של מנשיה. ובאותו יום פרסם הודעה בזו הלשון : "אור ליום שבת כ"ב בניסן תש"ח הפך חלקה הדרומי של מנשיה המשוחררת לתל חרבות. משטרת מנשיה חדלה להתקיים".
חלק מתושבי מנשיה גורש לירדן, וחלק האחר גורש לעזה ומצרים דרך הים. מעט מהם גורשו ליאפא וחיו לאחר מכן עם פליטי יאפא ופליטי הכפרים הסמוכים בתוך הגטו של עג'מי, ב- 28 לאפריל תיאר עיתון "המשקיף" את מנשייה:

"תלי חרבות בכל אשר פונים, חורים פרוצים בקירות, שברי מטלטלים, פלגי מים, הזורמים מהברזים הפתוחים בבתים ההרוסים ו...דממת-מות- "אלה הם ממראות מנשיה היום. הדממה נפסקת מפעם  לפעם ע"י ירייה בודדת... אלו הן יריות-גישוש של אנשינו" – מסביר למסיירים המפקד גדעון שניהל את הקרבות החזקות של הערבים ועל המתקיפים ניתכה אש מ "שפנדאו" ו "ברנים". ברוב מקרים אלו נעזרו מתקיפי האצ"ל ע"י פעולת הנדסה שנעשתה בצורת קידוח ופריצת קירות בין הבתים, וכך התקדמו לתוך לבה של מנשיה.... במקרים אחרים, כאשר המתקיפים כבשו עמדה, הם סחבו איתם את שקי החול מהעמדה הכבושה כדי שישמשו להם בהתקדמותם קיר מגן נגד האש שניתכה עליהם. כאשר המתקיפים הגיעו לרחוב אלעאלם בלבה של מנשיה, הם נתקלו בשתי עמדות איומות משני עברי הכביש וכל גלי המתקדמים נעצרו. אז פיצצו הבחורים את גושי הבתים משני עברי הכביש, העמדות התמוטטו ועיי מפולת כיסו את הכביש".

מאז כיבושה על ידי האצ"ל עברה השכונה כמה שלבים של הרס. למעשה, תכננה עיריית תל אביב להרוס את השכונה עם שוך הקרבות, תוכנית שנכשלה לאחר שכבר ביוני 1948 נכנסו מהגרים יהודים לבתים הנטושים. במהרה הפכה מנשיה להיות שכונה יהודית ענייה מדרום לתל אביב. 

משכונה למדשאה
בהדרגה הפכה משניה לשדה הניסויים של האדריכלות הישראלית והועברה לבעלות ציבורית.
בשנות ה-50 החלו להירקם תוכניות בנוגע לעתיד שטח השכונה. אחת הבולטות הייתה תכנית "הסיטי". על-פי תכנית זו אמור היה לקום בשטח השכונה המרכז העירוני החדש של העיר המודרנית. "שטח מנשיה", כותבים המתכננים, "נועד כאילו מבראשית לשמש מרכז חדש לעיר". אך בשכונה המוזנחת עוד נותרו מספר תושבים שלא ידעו על תכנית זו והתקשו להיפרד מבתיהם הקטנים מול הים. החלטת העירייה להקפיא כל בניה בשכונה הייתה תחילתו של תהליך שסופו מחיקתה המוחלטת, במהלכו חדלה העירייה לתחזק את המבנים ואפשרה את הפיכת השכונה למגרש גרוטאות. 

ההתעלמות המכוונת של הרשויות ממצב השכונה הביאה לעזיבה של רוב התושבים ונותרו בה רק אלו שמצבם הכלכלי והבריאותי היה ירוד. הזנחה זו חזקה את השכונה בתודעה הציבורית כמקום עלוב בה חיים אנשים שקיומם נתפס כנטל חברתי. 
ב-1963 הוחלט על בנייה במנשיה והפיכתה למרכז מסחרי מודרני לשם כך הוקמה חברה ממשלתית- עירונית, "אחוזת החוף", והוכרז על תחרות בין-לאומית לתכנון במקום. התוכנית כללה בנייני ציבור ומינהל, אזור מסחר וקניות, מגדלי משרדים ואלפי יחידות מגורים, מגרשי חניה, בתי מלון ומרכזי בילוי ופנאי, תוך ניצול מרבי של שפת הים לרווחת הציבור. מנשיה נהרסה כליל למעט מסגד חסן בק. מול המסגד הוקם פארק לזכרם של כובשי יאפא ובצדם חניונים למכוניות ומסופים לאוטובוסים. גולת הכותרת היתה הפארק על שם צ'רלס קלור, נדבן יהודי בריטי, בתכנונו של אדריכל הנוף והמשורר ע. הלל, שהוקם על  חלקה העיקרי של השכונה. הפארק הוקם בצורת "דיונות" שמכסות את הריסות השכונה אשר נדחפו על שפת הים. כדרכה של הציונות, מפריחת השממה, כוסו הדיונות בדשא ונצבעו ירוק. 
כמו במקומות אחרים ביאפא, פרויקט מנשיה מדגים כיצד תהליך ההרס שהתחיל בהתקפה על השכונה, נמשך עד עצם היום הזה, ודווקא תחת כותרת של "תכנון" או "פיתוח". בפועל, עיצובה של מנשיה דומה יותר מכל לחזונותיו של נחום גוטמן.  

-----------

מקורות/المصادر

طاهر أديب قليوبي. (2002). رسالة عشق الى يافا. 

مصطفى مراد الدباغ. موسوعة بلادنا فلسطين .

خيري ابو الجبين. (2005). كتاب حكايات عن يافا.

רוטברד, שרון. (2005). עיר לבנה, עיר שחורה. בבל. תל-אביב 

יהב, דן. (2004). יאפא, כלת הים- מעיר ראשה לשכונות עוני- דגם לאי שוויון מרחבי. 

אוסף אצ"ל, Manshieh Police Station, תיק מס' כ 4 - 8/ 10. מתאריך:  21/06/1943  ועד  תאריך:  17/05/1944. אתר מכון ז'בוטינסקי

מוריס בני. (1991). לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947 - 1949. עם עובד.

ישרון, יוראי. (2010). פוליטיקה אדריכלות ותודעה: מוזיאון האצ"ל וגן צ'ארלס קלור כמייצגי תהליכים של יצירת תודעה ציבורית.

אתר האצ"ל

זוכרות ברשת