עין כַּארִם
נפה:  אלקֻדְס (ירושלים)
אוכלוסיה 1948:  3690
תאריך כיבוש:  18/07/1948
יחידה כובשת:  ארגון (אצ״ל) & גדנ"ע
ישובים יהודיים על אדמות המקום לפני 1948:  אין
ישובים יהודיים על השטח הבנוי של המקום אחרי 1948:  עין כרם (ירושלים)
ישובים יהודיים על אדמות המקום אחרי 1948:  קרית מנחם (ירושלים), אבן ספיר, בית זית

הכפר שכן בגובה 650 מטרים מעל פני הים, 7.5 ק"מ ממערב לירושלים, ונחשב לשכונה של העיר. היה לכפר חלק עליון וחלק תחתון ששכן ממערב, בעמק. ואדי אחמד חצה את הכפר והשקה את מטעי הזיתים שבאדמותיו הצפוניות. על פי עדויות ארכיאולוגיות, אתר הכפר היה מיושב כבר באלף השני לפנה"ס. על-פי המסורת, הכפר מזוהה עם מקום הלידה של יוחנן המטביל. בתקופת הצלבנים נקרא הכפר סנט זִ'יהַן דֶה-בּוּאָה. על פי מסמכים עות'מאנים, ב-1596 מנתה אוכלוסייתו 160 תושבים. בין 1936 ו-1939 היה בעין כַּארִם מרכז הפעילות של הכוחות שבפיקוד עבד אל-קאדר אל-חוסיני. ב-1931 התגוררו בעין כַּארִם ובעין אל-רואס ועין אל-חנדק הסמוכים 2,637 תושבים ב-555 בתי אבן גיר, שפתחיהם מקושתים. ב-1945 נמנו בעין כַּארִם 3,180 תושבים, מהם 2,510 מוסלמים ו-670 נוצרים. שטח הכפר עמד באותה עת על 15,029 דונם, מהם 1,362 שנרכשו בידי יהודים. היה זה הכפר הגדול ביותר בנפת ירושלים, הן בשטחו והן בגודל אוכלוסייתו. תושבי הכפר שאבו מי-שתייה ממספר מעיינות. היו בכפר שני בתי-ספר יסודיים, לבנים ולבנות, חנות ספרים ובית מרקחת. היו בו גם מספר מועדוני ספורט ומועדונים חברתיים, כולל של ארגון הצופים. התושבים צפו בכפר במחזות תיאטרון, והיו בכפר גם קולנוע באויר הפתוח ורדיו בבית הקפה של הכפר, שחובר לרמקולים, כך שמספר גדול של אנשים יוכלו להאזין לו. היתה בכפר מועצה מקומית שניהלה את ענייניו. באזורים השטוחים של אדמות הכפר גידלו התושבים ירקות ופירות, ואילו במורדות בנו טרסות על מנת להגדיל את התפוקה החקלאית. עצי זית ופרי וכרמים ניטעו במורדות, וכמו כן גידלו התושבים דגנים. בנוסף לחקלאות, עסקו תושבי הכפר במלאכות ובמספר תעשיות זעירות, כמו מפעל למים מינרליים. היו בכפר מספר מנזרים וכנסיות, העיקרי בהם כנסיית יוחנן המטביל, שנאמר שנבנתה במערת הולדתו. מוסדות נוצריים נוספים בכפר כללו את המנזר הפרנציסקני, כנסיית הביקור, מנזר סנט זכריה ומנזר האחיות מציון. היה בכפר גם מסגד עם צריח, ליד עין מַרְיַם [מעיין מִרְיַם].
 
הכפר כותר בידי יחידות צבאיות מאצ"ל וגדנ"ע בעת עשרת הימים שבין שתי ההפוגות של המלחמה (9-18 ביולי 1948), כשישראל ניסתה לחזק את אחיזתה מדרום-מערב לירושלים. לפי 'תולדות מלחמת הקוממיות' הכפר קודם הופגז משתי פסגות גבעה סמוכות שהשקיפו עליו, שאחת מהן כונתה בהמשך הר הרצל. ההיסטוריון הישראלי בני מוריס כותב שהכפר "ננטש" ב-11 ביולי, אך דיווחי ההגנה גורסים שהכפר נכבש שבוע לאחר מכן. לפי דיווח של ה'ניו יורק טיימס' נכבש הכפר ב-18 ביולי. ההתקפה על הכפר החלה לפנות בוקר, עם פשיטת הישראלים על ג'בּל רַבּ שמשקיף על עין כרם. הכפר נכבש בבוקר, ללא מאבק מצד הצבא המצרי וצבא הליגיון הערבי שהיו מוצבים בו, לפי העיתון. התושבים עזבו עוד קודם לכן. מוריס גורס שחלק מהתושבים ברחו כבר באפריל, אחרי טבח דיר יאסין, 2.5 ק"מ מצפון-מזרח.

עין כַּארִם הוא אחד מהכפרים הבודדים שנותרו על תילם. כ-150 משפחות יהודיות התיישבו בדצמבר 1948 בעין כַּארִם, שנעשה חלק מהתחום המוניציפלי של מערב ירושלים. ישראל הקימה את [המושבים] בית-זית ואבן ספיר על אדמות הכפר ב-1949. בית-הספר החקלאי של עין כרם הוקם על אדמות הכפר ב-1950, ושאר אדמות הכפר מסופחות לשטח ירושלים. משפחה נוצרית אחת שהוגלתה מהכפר אִקְרִת ב-1949 חיה בעין כַּארִם, בבניין בית ספר ישן שצמוד למנזר הפרנציסקני. חלק מהבתים הגדולים יותר הם בתי אבן יפים בני שתיים או שלוש קומות. עוד נשארו בכפר שבע כנסיות ומנזרים, בית קברות נוצרי בצד מנזר רוסי, וכן בית קברות מוסלמי במרכז הכפר, מכוסה בפסולת ועפר. מסגד הכפר עומד מוזנח עם צריחו. מעיין עין מרים זורם מתוך חצר המסגד.

מקור:

Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 269-273

מידע ממקורות נוספים:

מוריס מציין כי הכפרים עין כַּארִם ובית סֿפפא "רמזו על שאיפתם לחתום על הסכם שלום רשמי", וכי באותו שבוע הגיעו לכפרים לוחמים בהנהגת עבד אל-קאדר אל-חוסיני, ותושבי הכפרים "לא הסבירו [להם] פנים" (בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991, 61).
לפי הערכתו של סלמן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 3,689 תושבים ב-1948 (Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 52).
לפי אנדי יחזקאל גם שכונת קרית מנחם שבירושלים הוקמה על אדמות-הכפר (http://nakba-online.tripod.com/InformationFrame.htm).
 

זוכרות ברשת