תרשיחא
נפה:  עַכָּא (עכּו)
אוכלוסיה 1948:  4460
תאריך כיבוש:  30/10/1948
ישובים יהודיים על אדמות המקום לפני 1948:  אין
ישובים יהודיים על השטח הבנוי של המקום אחרי 1948:  אין
ישובים יהודיים על אדמות המקום אחרי 1948:  מעלות, מעונה, כפר ורדים, עין יעקוב

השם תרשיחא:

סיפורים שונים מסופרים אודות השם תרשיחא (כלת הגליל):

הסיפור הראשון:

אומרים שהשם המקורי של העיירה היה "טרשיחא" המורכב משתי המילים "טור" ו"שיחא".  משמעות המילה "טור" היא הר בשפה הארמית, והמילה "שיחא" מקורה בשם צמח "שיח", שהוא צמח ריחני נפוץ באזור.  כלומר:  השם תרשיחא נובע משיבוש הצירוף "הר שיח"

הסיפור השני:

סיפור זה עבר מדור לדור, וטוען ששם העיירה המקורי היה "טאר שיחא", שם זה מתיחס למנהיג הערבי המוסלמי "שיחא ג'מאל אלדין" שלחם בשורות צבאו של סלאח אלדין אלאיובי, כשנהרג, ראשו הכרות עף (טאר – בערבית) מעל פסגת הר "אלמג'אהד" הקרוב לעיירה ונחת במקום בו נבנתה תרשיחא, ומשמעות השם היא "שיחא עף".

הסיפור השלישי:

מספרים שמשורר עבר באזור, וכשצמא ביקש מנערה מקומית שתשקהו מיים.  בעקבות מעשה זה כתב המשורר בית שיר, בו השתמש במילה "התעבות" (כגון התעבות טיפות טל או מיים על דפנות בקבוק) והיא "רשח" ובהטייה "תרשיחאן" לתאור המאורע שקרה לו.

אחד הסיפורים אודות הכינוי "כלת הגליל"

אדמות תרשיחא השתרעו מהעיירה לכיוונים מזרח צפון ודרום, והגיעו עד לעמק החוף במערב.  הכפר היה דומה לכלה העומדת, פניה למזרח, ושמלותיה משתפעות ממנה, ושובל ההינומה הארוכה מגיע עד לים. 

מיקומה הגיאוגרפי, המקומות הקדושים ומערכת החינוך:

העיירה תרשיחא ממוקמת על כתף הר אלמג'אהד בגליל המערבי העליון, בצפון פלסטין.  היא מרוחקת 16 ק"מ מזרחית מחופי הים התיכון, 25 ק"מ דרומית לגבול לבנון, ו-27 ק"מ צפונית מזרחית לעכו.

שכניה הם הכפרים, מעליא, פסוטה, חרפיש, אלבקיעה, כפר סמיע והכפר ההרוס סוחמאתא.  על אדמותיה הוקמו, אחרי שנת 1948, בין השאר ההתיישבויות מעלות, מעונה, חוסן, עין יעקב, גדין וגעתון.

תרשיחא נמצאת בגובה של כ-600 מ' מעל פני הים.

היא ממוקמת במקום מרכזי, בו עוברים כל הדרכים המקשרות בין הישובים אותם הזכרנו, וכתוצאה מכך הפכה תרשיחא למרכז עסקי, מסחרי, ומרכז השירותים, ובעיקר השוק שנערך בעבר ברחובות הכפר הישן, ועד היום מתקיים ברחוב השוק שבכניסה לעיירה.

מספר תושבי תרשיחא בשנת 1922 היא כ-1880 נפש, ובשנת 1948 הגיע ל-5700, גבוהה ממספר התושבים היום.  

בעיירה נמצאים מקומות תפילה ומקומות קדושים מוסלמיים ונוצרים, הקיימים עד היום, מלבד "מסגד אלעומרי" שנהרס כולו ולא נותר ממנו דבר מלבד האדמה עליה היה בנוי.

מקומות התפילה המוסלמיים:

מסגד "אלחמולה", נבנה בשכונת אלחמולה באמצע המאה השמונה עשרה.

"מזאר אלשיח' מג'אהד" (מקום העלייה לרגל וקברו של שיח' מג'אהד) נבנה על הר אלמג'אהד שליד העיירה.

"המסגד החדש" (אלג'אמע אלג'דיד) נבנה בזמן עבדאללה באשא מושל עכו, בערך בשנת 1840، המסגד נבנה באותה תקופה בה נבנה מסגד אלג'זאר בעכו ולשניהם יש אותה צורת מבנה.

"פינת התפילה השאד'לית" נבנתה ע"י השיח' עלי אלישרטי ומשרתת עד היום את המסדר הסופי השאד'לי, הרבה מבקרים שבאו לתרשיחא ביקרו בה, והיא הייתה הפינה הראשונה שנבנתה בפלסטין.  

מקומות התפילה הנוצריים

הכנסייה הקתולית – נבנתה בערך בשנת 1865 והיא מהכנסיות הגדולות ביותר בגליל המערבי.

הכנסייה האורתודוקסית – הוקמה כתחליף לכנסייה הישנה.  החלו בבנייתה בשנת 1905 וסיימו בשנת 1913.

הכנסייה האורתודוקסית הישנה (לא בשימוש) בת יותר מ-500 שנה.

מערכת החינוך

בשנים 1944 – 1945 בבית הספר לבנים בתרשיחא התקיימו לימודים עד כתה ז' ובבית הספר לבנות עד כתה ו'.

במקורות אחרים מוזכר ש"כאמל אלקאדי" הוא שהקים את מערכת החינוך המודרנית בעיירה, ובית הספר הראשון נמצא בבית עבד אלוהאב אלקאדי، שנהרס ע"י היהודים אחרי נפילת הכפר, וכתוצאה מהפיצוץ נהרגה אחת מתושבות הכפר מאבן שעף ופגע בה.  כשנבחר כאמל אלקאדי כראש העירייה, יזם בניית בית ספר מודרני, במבנה בו נמצא עד היום המתנ"ס, ובשנת 1924 התחילה שנת הלימודית הראשונה. מספר הכיתות בבית הספר היה שבע (בתחילת שנות השלושים).  בשנת 1946 נוספה לבית הספר הכיתה הראשונה של התיכון (כיתה ט').

בתקופה ההיא הלימודים בתיכון נמשכו 4 שנים, ובסיומן קיבל התלמיד תעודת "אלמתרכס" (מקבילה לתעודת בגרות בימינו).  בתי ספר תיכוניים נמצאו בערים הגדולות בלבד.

בתרשיחא היתה הערכה גדולה לחשיבות הלימודים, ובשנת 1937 למדו בבית הספר 350 תלמידים.  בכתה א' היו יותר מ-60 תלמידים ובכתה ו' יותר מ-40.  בסוף שנות השלושים למדו בבית הספר יותר מ-70% מהילדים.  בית הספר לבנות הוקם בשנות ה-20' כבית ספר בן 3 כיתות, ובסוף שנות ה-30' הגיע מספר כיתותיו לחמש כיתות.

המורה הראשונה מתרשיחא היתה עליא עלי אבו חמידה, שלמדה במכללה להכשרת מורים בראמאללה.  המורים הראשונים מתרשיחא בבית הספר המודרני היו מייסד בית הספר כאמל אלקאדי ועבד אלואהאב אלקאדי, עבדאללה עודה, ח'אלד שכרי אלקאדי, פוזי מחמד, חנא בשארה, יוסף מע'יזל, כרם חביב ח'ורי וג'ורג' פאח'ורי.

ממרד 1936 ועד נפילת תרשיחא:

מפעולות ההתנגדות הערביות הבולטות ביותר לשלטון המנדט היתה השביתה הגדולה, אשר היתה כלילת בכל אזורי הארץ ונמשכה ששה חודשים, ופרוץ מרד 1936.  השביתה הוכרזה בחמישי לאפריל 1936 בעקבות התנגשויות דמים שפרצו בעקבות מתקפה ערבית על שיירה יהודית ליד ענבתא שבמחוז טול כרם.  בהכרזת השביתה נאמר שהיא תמשך עד שהבריטים ישנו את מדיניותם בארץ.  הועד הערבי העליון החל בשתי פעולות מקבילות:  מו"מ עם בריטניה, וארגון הפעילות המלחמתית.

אחרי שבריטניה נכשלה בדיכוי המרד, היא פתתה אל המדינות הערביות השכנות (מצרים, ירדן, סעודיה ועראק) להתערב, אז הופסקה השביתה והועד הערבי העליון הסכים לבקשת מדינות ערב לדון בתוצאות המרד.

רגיעה זו לא נמשכה זמן רב, ובשנת 1937 חלה התפרצות מחודשת.    בתקופה זו החלה התארגנות צבאית במחוז הגליל שמטרתה התחמשות.  מפקד היחידה הלוחמת של תרשיחא היה אחמד עלי אבראהים דרוויש.  היחידות הלוחמות השונות נהגו להפגש בתרשיחא בכדי לתכנן ולבצע פעילות משותפת כנגד הצבא הבריטי.  מפקד היחידה הצבאית היה בקשר עם הועד המרכזי בדמשק, וכך הפכה תרשיחא לאחד המרכזים הראשיים של המרד בגליל.  הצבא הבריטי אבד את השליטה על האזור כתוצאה מהפעילויות הצבאיות הרבות אותן בצעו היחידות הלוחמות, יחידת תרשיחא ערכה כמה התקפות , ביניהן ההתקפה על מרכז המשטרה שבכפר (13/4/1938) תקיפת התיישבויות ושכונות יהודיות ושיירות צבאיות בריטיות, ואף השתתפו בקרבות, ביניהם:  קרב תל אלווקיה (18/8/1937), קרב אם אלעמד ליד נצרת, קרב עין אלזיתון ליד צפת, קרב אלליאת ליד אלברווה.

הכוחות הבריטיים הגיבו במסעות צבאיים כנגד כפרי הגליל, במטרה להחליש את ההתנגדות, אך העיירה נותרה בשליטת היחידות הלוחמות עד שנת 1948.

תרשיחא בשנת הנכבה

תחילת המלחמה ותפקידם של תושבי תרשיחא וצבא ההצלה:

אחרי קבלת החלטת החלוקה ע"י האו"ם והתנגדות הועד הערבי העליון והמנהיגים הפלסטינים להחלטה זו, החלו ההתנגשויות בין הערבים והיהודים, והתפתחה מלחמה פתוחה במצב בו העם הפלסטיני אינו מחומש, וזאת בעקבות החוק הבריטי האוסר על החזקת נשק בידי הערבים, בעוד שצבא היהודים אומן וקיבל סוגים שונים של נשק, כולל תותחים, טנקים ומטוסים.

העם הפלסטיני התעורר והחל במאמצי התחמשות.  מרבית הנשק הגיע מסוריה ולבנון, משאריות מלחמת העולם הראשונה והשנייה.  הפלסטינים לא היו מאומנים, ההתארגנות הצבאית היתה לא מאורגנת והתבססה בעיקר על הנסיון הצבאי של שוטרים ושומרי גבול פלסטינים ששרתו בצבא הבריטי.  יחידה כזאת, בת מאה גברים כונתה "עוצבת תרשיחא" ובראשה עמד קצין לשעבר בצבא הבריטי בשם מחמד כמאל אלסעיד.

צבא ההצלה:

בתרשיחא הוצבו יחידות של צבא ההצלה שאורגן ע"י הליגה הערבית, והן:  גדוד אג'נאדין והעוצבה התימנית ויחידת התותחים 105מ"מ.  המפקד של איזור זה היה מהדי סאלח, מפקד גדוד אג'נאדין שהיה אחראי גם על אזור מג'ד אלכרום ואלברווה, ומפקדו היה הקצין הסורי אדיב אלשישכלי, מפקד חטיבת אלירמוק השנייה, שכללה 330 חיילים.  

החטיבה הגיעה לתרשיחא ב-18/1/1948 והחלה להתמקם על הגבעות הגובלות בתרשיחא ובעריכת מיפוי טופוגרפי של השטח וזאת במשותף עם תושבי תרשיחא בעלי הניסיון הקרבי, במיוחד נסיון במרד 1936.  עם סיום המיפוי הוחלט לתקוף את מבצר ג'דין.

הקרבות שהתקיימו על אדמת תרשיחא

קרב ג'דין (יחיעם) (20/1/1948) היה הקרב הראשון באזור תרשיחא.  מצודת ג'דין (מצודת יחיעם) ממוקם 5 ק"מ דרומית מערבית לעיירה.  ההתיישבות היתה ממוגנת בגדר ממוקשת, כשהמוקשים התפוצצו במקרה של נגיעה ומשיכה בגדר.  התוקפים, שחלק מהם לא נשא נשק, נצחו והמתנחלים הניפו דגלים לבנים.  אך הבריטים שלחו כוחות צבאיים להסרת המצור מעל ההתיישבות ולמניעת נפילתה.  בכדי שלא להכנס לקרב עם הצבא הבריטי, נתנה לתוקפים פקודת נסיגה, אך המצור סביב ההתיישבות נותר על כנו, והמזון הונצח אליה ממטוסים.

בקרב זה השתתפו חטיבת אלירמוק ועוצבת תרשיחא וגברים נוספים מתושבי הכפר.  לפי ההיסטוריוגרפיה הישראלית, מספר התוקפים את מצודת יחיעם היה בין 400 ל-500 לוחמים.

קרב אלכאברי (כברי) 28/3/1948 (שיירת יחיעם): הנהגת צבא ההצלה החליטה לחתוך את קווי הסיוע למצודת ג'דין (יחיעם) וזאת ע"י התקפה של שיירות המזון.  מספר רב מהלוחמים בני תרשיחא, אלכאברי והכפרים השכנים לכאברי החליטו לתקוף את השיירות היוצאות מנהריה.  לפני הפעולה בנו הלוחמים מחסום אבנים בעיקול הדרך.  ב-27/3/1948 יצאה השיירה מנהריה לכיוון מבצר ג'דין (יחיעם) וכשהגיעה למחסום תקפו אותה הלוחמים בירי.  המחסום היה בסמוך למטעיו של אבו עלי תוסיס, והשיירה, שהיתה מורכבת ממספר אוטובוסים משוריינים,  לא הצליחה להתקדם ולא לסגת.  הלוחמים הערבים קראו ליהודים להכנע, אך הם סרבו, ואז החליטו הלוחמים להצית את האוטובוסים.  כשנאלצו היהודים לצאת מהאוטובוסים הבוערים ירו בהם הלוחמים הערבים והרגו אותם עד לאחרון שבהם.  צעירה יהודיה אחת העמידה פני נכנעת והניפה צעיף לבן, שמתחתיו הסתירה רימון יד, אותו זרקה על הלוחמים אך החטיאה, ותוך רגעים נהרגה גם היא.  בין המנהיגים הלא פלסטינים הבולטים של קרב זה היו ח'ליל כלאס (סורי) ואמיל ג'מיעאן (ירדני).  המקורות הישראליים מכירים בהרג 47 מאנשי השיירה ביניהם מפקד החטיבה בן עמי פכטר, האנגלים לא הצליחו להתערב להצלת השיירה מאחר ונתקלו במארב בדרך המובילה אל מקום האירוע. מאוחר יותר בנו היהודים יישוב ליד בית חולים נהריה, ע"ש בן עמי, היישוב נבנה על אדמותיו של כפר אום אלפרג'.

קרב תין אבו שריתח (11/6/1948)  אחרי שנפלה אלכאברי בידי היהודים, התקדמו כוחות היהודים אל גבעה זרועה בתאנים ועצי זית והתבצרו עליה.    כתגובה הקימו הלוחמים הפלסטיניים, צבא ההצלה ותושבי תרשיחא ביצורים מסביב לעיירה, בסמוך לכפר מעליא, על הכביש הראשי המוביל מתרשיחא לאלכאברי ולעכו, במקום המכונה "אלמטלה" (מצפה).  היהודים שאפו לחדור מבעד לביצורי תרשיחא, והרכבים המשוריינים שלהם התקדמו על הכביש הראשי מבלי שתארו לעצמם שהערבים פירקו את המוקשים שהם מקשו מסביב לביצוריהם והשתמשו בהם למיקוש הדרך.  כשהתקדמו היהודים התפוצצו המוקשים ועצרו את ההתקדמות ממערב.  זה היה השלב הראשון של הקרב.  בשלב השני היתה התקפה מכיוון אלשפייה ואדמות זהיר ודרך געתון, שנבלמה מול ההתלהבות של כוחות הסיוע של תושבי הכפר.  בקרב זה, שהיה חלק מהמערכה המכונה בהסטוריוגרפיה הישראלית מבצע דקל, נהרג מפקד המבצע יעקב מכדור שפגע בעינו, וגופתו נשאה ברחובות תרשיחא. מאוחר יותר נקרא היישוב "עין יעקב" על שמו של מפקד המבצע.

התקפת הנגד ימים מעטים אחרי סיום קרב "תין אבו שריתח" ארגן המפקד מהדי סאלח את תושבי הכפר להתקפה על ביצורי היהודים באומרו "היום, גברי תרשיחא, נגיע עד עכו".  תושבי תרשיחא התלהבו, והלוחמים בני העיירה יצאו, ביניהם גם נשים.  היהודים הופתעו ע"י התקפה בלתי צפויה זאת.  הקרב היה קשה והיהודים החלו בנסיגה.  אך מסיבה שאיננה ברורה נפסקה הפגזת התותחים הערבית, הלוחמים נסוגו, וליהודים הגיעו כוחות סיוע בשריוניות.  בקרב זה נהרגו מבני העיירה אחמד חמודי ורושדי ג'ומעה

קרב אלתל אלאחמר: מערבית למעליא ישנה גבעה הצופה על הקוים הקדמיים של היהודים בתין אבו שריתח.  באזור זה התבצרה עוצבה תימנית שלמה.  היהודים החליטו לתקוף עוצבה זו בלילה בכדי להרחיקם.  התימנים החליטו לטמון ליהודים מארב, וכשהתקרבו עד למרחק של כמה מטרים, התנפלו עליהם והרגו אותם.

ההתקפה הגדולה ונפילת הכפר

תרשיחא הטילה אימה על סביבותיה, והשתתפה מעל ומעבר בקרבות השונים, והזעם והשנאה אליה מלאו את ליבות היהודים.  בדו"חות הצבאיים היהודיים מוזכרים הביצורים של תרשיחא ואומץ ליבם של בני העיירה וחיילי צבא ההצלה המגינים עליה.  המבצע בו נכבשו תרשיחא ושאר מחוז הגליל המערבי כונה "מבצע חירם", והמקורות הצבאיים הישראליים הועידו להתקפה זו 4 חטיבות: חטיבה משוריינת, שתי חטיבות רגלים, יחידה צ'רקסית מחטיבת  "עודד", יחידה דרוזית  מחיילי חטיבת גולני,  וחטיבת כרמלי.  על יחידות אלו הוטל ביצוע המבצע.  

המקורות היהודיים אינם מזכירים שאוניית קרב בריטית המשייטת מול חופי נהריה תקפה במשך המבצע את תרשיחא.  קיומה של אותה אניית קרב נחשף באחד המפגשים הפוליטיים שנערכו בין השגרירים וראשי השלטון הלבנוניים, כשהשליט מג'יד ארסלאן שאל את השגריר "האין זה נכון שספינת קרב בריטית הפגיזה את תרשיחא" והשגריר הבריטי שתק.

היהודים אינם מזכירים גם את המטוסים תוצרת בריטניה, בעלי ארבעת המנועים הגדולים אשר השליכו חביות בנות 200 ליטר ממולאות בדינמיט וחתיכות מתכת אשר הרסו חלק נכבד מהכפר.  

ביום ה' אחר הצהריים 28/10/1948 הגיעו מטוסים מצפון וממערב וחגו מעל תרשיחא.  התושבים חשבו שאלה הם מטוסים סורים שבאו להלחם באויב, מאחר ושבוע קודם לכן הותקפה נהריה מהאוויר, אך הם התבדו.  המטוסים הפציצו את מרכז העוצבה ועמדות התותחים, ואחרי שעה קלה החלה הפגזת תרשיחא.  תותחי האויב ירו מחמש נקודות, מג'דין (יחיעם) מתין אבו שריתח, מהתיישבות גליל, מתל אבו וקיה ומהים.  תוך שעה נפלו כחמישים פגזים, וההפצצה נמשכה כל הלילה.  צבא ההצלה ירה רק 20 פגזים בלתי מכוונים, אשר נפלו באזורים פתוחים, מרוחקים מעמדות האויב.  ב-29/10/1948 בערך בשעה 5:00 בבוקר, תקפו את הכפר 3 מטוסים שהחלו בהפצצת הכפר.  המטען הראשון נפל על כרמי הזית של אבו ראשין, הפצצה השנייה נפלה בגינה "אלרע'ב" והשלישית בבניין המשטרה הישן, שבבעלות המוכתאר שפיק אלמחמוד.  הפצצה הרביעית נפלה על בית אלעבד עומר, וחמישית נפלה ברחוב דאר חידר.  החבית הששית פגעה בבית משפחת אלהוארי.  

תושבי העיירה ניסו לפגוע במטוסים בכדורי רוביהם הקלים, אך יריות אלו לא השפיעו על המטוסים.  ההיסטוריה מראה שתרשיחא היתה הישוב האחרון שהחזיק מעמד  בפלסטין כולה.  גבורתם והחזקת המעמד של בני תרשיחא נרשם לתפארתם בספר דברי הימים, אך ההרס הנוראי שהפילה ההפצצה הביאה לעזיבתם של בני העיירה, עזיבה שהחלה אחרי ההפצצה.  כל האנשים החלו לאסוף את מה שיכלו ולברוח צפונה, דרך ואדי אלמסקא, ואל דיר אלקאסי ופסוטה, משם עברו את הגבול והתאספו ליד בריכת המיים של בינת ג'בייל.  משם הועברו לצור וממנה ברכבת אל מחנות הפליטים בורג' אלבראג'נה שליד בירות, חומס וחמאת וחלב וחלק עבר משם לדמשק.

היהודים נכנסו אל השכונות החיצוניות של  העיירה ב-30/10/1948 ואת מרכז הכפר הצליחו לכבוש רק כעבור 3 ימים, אחרי עזיבת תושביה והלוחמים.  הם לא נכנסו לבית מבלי שירו לתוכו מחשש שמסתתרים לוחמים בבתים.  העוצבה התימנית שעזבה את תרשיחא היתה היחידה האחרונה של צבא ההצלה שנסוגה מהארץ.

תרשיחא נפלה בידי היהודים ב-30/10/1948, כמו שנפלו ערים וכפרים פלסטיניים רבים אחרים, אך תרשיחא היתה המעוז הפלסטיני האחרון אותו כבשו היהודים.  תושבי העיירה סרבו לדיכוי ולכניעה באמצעות משא ומתן. היהודים שלחו לסלים מוסטפא, מנהיג העיירה, איגרת בידי רועה ממשפחת עלאא אלדין, בו הציעו לאנשי תרשיחא להשאר בכפרם במידה ויגרשו את צבא ההצלה ויסרבו לשתף עמו פעולה.  סלים מוסטפא אסף את גברי הכפר בבית הקפה "אלמוכתאר שקיק" בשכונת הסוחרים, שם הוקראה האיגרת ונשאל לדעתם של התושבים בנושא.  עמדת תושבי העיירה היתה מאוחדת – סירוב לשיתוף הפעולה עם היהודים והמשך הלוחמה.  סלים מוסטפא תמך בעמדה אחרת, מאחר והוא הבחין שהקרב כנגד היהודים אבוד והחליט לעזוב, ואכן עזב למחנה בורג' אלבראג'נה.

תרשיחא אחרי הכיבוש והשתכנות העולים החדשים.

כשנכנס הצבא הישראלי לעיירה ב-30/10/1948 הוא מצא בה 50 מתושבי הכפר בלבד – זקנים ונכים שהתאספו, בחסותה של הנזירה מארי לויז חדאד שגרה בתרשיחה, בכנסייה הקתולית.  הכוחות הישראלים ערכו חיפוש בבתים השתלטו על תכולתם, שכללה, מלבד הרהיטים, שקי מזון, תבואה וטבק, והעבירו אותם למחסנים מיוחדים.

שאר ארבעת אלפים התושבים עזבו את הכפר והפכו, ברובם לפליטים בלבנון.  חלק מהם התחבאו בכפרים השכנים  כדוגמת יאנוח, כפר סמיע בקיעה ופסוטה.  אותם אנשים שמצאו מקום מפלט בתחום שהפך למדינת ישראל, החלו, עם סיום הקרבות והפחד, להסתנן בחזרה לבתיהם, וכמוהם עשו חלק מתושבי הכפר שהתחבאו בכפרי הגבול הלבנוניים, ואשר הסתננו, בחסות החשכה בחזרה לכפר, כך שבסוף שנת 1948 הגיע מספר התושבים ששבו לתרשיחא ל-700, מוסלמים ונוצרים בנוסף מספר הפליטים והעקורים מבני תרשיחא היום הוא כ-60,000 איש.

על העיירה תרשיחא, כמו שאר הישובים הערביים, הוטל משטר צבאי.  האנשים לא יכלו לעזוב את העיירה, אפילו לכפרים הקרובים כגון מעיליא, ללא אישור מהמושל הצבאי.  משרדי הממשל הצבאי היו בהתחלה בתרשיחא, אח"כ הועברו למעיליא, ומאוחר יותר הוחזרו לתרשיחא.

צה"ל הוסיף לתבוע את פינוי רצועת הביטחון לאורך הגבול הצפוני וביקש ליישב בה, ככל האפשר, יהודים, במטרה לנוע את שיבתם של הפליטים. עיקר תשומת הלב התמקדה בתרשיחא, הגדול בכפרי האזור. המוסדות ההתיישבותיים ביקשו ליישב עולים יהודים בבתים הנטושים, והוא ראה בהתיישבות היהודית בכפר כ"חשובה ביותר", כי באותה עת רק 12 אחוזים מתושבי הגליל היו יהודים.

אנשי הכפר שנותרו בו היו נותנים בפחד מתמיד מפני גירוש ושיגרו משלחת לאישים יהודים שונים בבקשה שישאירו אותם במקומם.

אולם צה"ל פשט שוב ושוב על תרשיחא והכפרים הערביים המיושבים או הריקים למחצה כדי לעקור מהם את המסתננים (כלומר, תושבים שברחו בשעתם ואחר כך הסתננו בחזרה לכפר ולא נרשמו במפקד האוכלוסין בנובמבר 1948).

צה"ל נכנס לכפר תרשיחא ומעיליא ב-16 בינואר 1949, הקיף את הכפר בשרשרת והטיל עוצר. כל הגברים מעל לגיל 16 רוכזו בכיכר הכפר וכאן נחקרו על- ידי צוות של שמונה ישראלים. 33 ראשי משפחות ו- 101 מקורביהם נעצרו וגורשו.

דון פרץ וריי הארטסו, נציגי "ועד השירות של הידידים האמריקנים" 

(הקווייקריםAFSC- ) בגליל, ביקרו בתרשיחא זמן קצר לאחר מכן. הם הגיעו לכלל דעה, כי המסע ה"מתוכנן" של ישראל נגד המסתננים ונגד אלה שהעניקו להם מקלט נועד, ככל הנראה, "לפנות בתים בשביל עולים יהודים. הם מאמינים כי בדעת היהודים לעשות את תרשיחא לעיר שכל-כולה יהודית".

כל הרשויות של מדינת ישראל היו בדעה אחת שיש לעקור את ערביי תרשיחא מכפרם. ב-21 בינואר 1949 הציע האלוף אבנר להעבירם למעיליא, אלא שהדבר לא נסתייע בשל שיקולים מדיניים. במרס חשבו לרוקן את העיר מיושביה כדי ליישב בה 1000 משפחות יהודיות.  אולם הדבר לא היה אפשרי, כפי שהסביר זלמן ליפשיץ, מעוזריו של בן-גוריון: "דעת ראש הממשלה היא לא לעסוק כרגע בהעברות, וזאת מנקודת מבט בינלאומית", ובמקום זאת הציע "להשתדל לשכנעם לעבור".

ב 5 ביוני נפגשו פקידים יהודים עם ראשי האוכלוסייה בכפר ואמרו להם, לדברי נציג ה- AFSC , כי לא תהיה בררה לערבים אלא לצאת את כפרם, אולם "הערבים סירבו". בעקבות זאת אמרו הפקידים היהודים, כי 115 התושבים הבלתי-חוקיים שהסתננו לעיר יגורשו מן הארץ ו 600 התושבים החוקיים לא יצאו מרצונם לכפרים ערביים אחרים. אך ערביי תרשיחא נשארו יושבים בכפרם.

בפברואר ומרץ 1949 השלטונות הישראליים הביאו לתרשיחא משפחות של עולים חדשים מרומניה, ושכנה אותם בבתים הריקים, שתושביהם גורשו מהם והמשפחות הערביות רוכזו באזור אחד.  העולים החדשים החלו בניצול הקרקעות, כולל הקרקעות שבבעלות התושבים שנותרו בעיירה.  השלטונות מתחו רשת חשמל ומיים לשימוש העולים החדשים, אך התושבים הערבים נהנו מפרויקטים אלה רק בתקופה מאוחדת יותר, ואחרי תשלום דמי התחברות גבוהים יחסית.

שלטונות הממשל הצבאי מינו שלושה מוכתארים לכפר, אחד לכל עדה, והתעלמו מהמוכתארים שמונו ע"י שלטונות המנדאט (המוכתאר בשארה ז"ל ומוכתאר פהד שריח ז"ל).  כמו כן הוחרמו רישומי המועצה המקומית.

בין התושבים הערבים ויהודים התפתחו יחסי שכנות סבירים בהחלט, למרות השתלטות האחרונים על אדמות שכניהם ולמרות הממשל הצבאי.  אך במהרה עזבו העולים החדשים מרומניה את העיירה אל הערים, וחלק מהם עבר לחיות בישוב שיתופי חדש שהוקם בעמק תרשיחא המערבי ונקרא שמו מעונה.  אחרי עזיבת הרומנים הביאו השלטונות לתרשיחא עולים חדשים מצפון אפריקה, והם חיו בעיירה עד סוף שנות החמישים.  עם הקמת מעלות עזבו תושבים אלה את תרשיחא ועברו להתיישבות החדשה.

אחרי עזיבת היהודים הרשו השלטונות למשפחות עקורים פנימיים לעבור לגור בתרשיחא, והגיעו אליה משפחות מעמקא, סוחמאתא, דיר אלקאסי ואקרת', ובשלב מאוחר יותר משפחות בדואיות מערב אלנעים וערב אלסויטאת ופאעור שהתגוררו בשכנות לקיבוץ אילון, המדינה הפקיעה את אדמותיהם ובמקביל נתנה להם חלקת אדמה קטה מאדמות תרשיחא והכריחה אותם לגור שם, וכך עלה מספר תושבי העיירה והגיע היום ל 4500 איש.

בשנת 1963 אחדו השלטונות את תרשיחא ומעלות במסגרת עירייה משותפת, וזאת במטרה למנוע קיומה של מועצה מקומית נפרדת לתרשיחא, מחשש שמועצה מקומית עצמאית כזאת תדרוש הרחבת שטח השיפוט של העיירה, והשבת קרקעות אשר הופקעו, דבר שיפגע בהתרחבותן של מעלות ומעונה... חשוב לציין כי היה בבעלות המועצה המקומית בתרשיחא 17,000 דונם, לפני 1948 בנוסף לסכומים גדולים של כסף שקשה מאוד לאמוד אותם היום בעקבות אובדן המסמכים והניירות.

תרשיחא איבדה את מקומה המנהלי המיוחד, ובמקום להיות מרכז ליישובי האזור, כפי שהיתה בעבר, הפכה לשכונה כפופה למעלות.

 ----------

מקורות:

תרשיחא ערוס אלג'ליל אלע'רבי (תרשיחא כלת הגליל המערבי) – עבד אלוהאב אחמד מוסטפא

תרשיחא/ זהרה עלא סדר אלג'ליל (תרשיחא פרח על חזה הגליל) – מוחמד נאסר

תרשיחא אלמאדי ואלחאדר ו... (תרשיחא העבר ההווה וה...) – סלים כאמל נחאס (1995)

בני מוריס. לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים. 

 

 

זוכרות ברשת