קַאקוּן
נפה:  טולכרם
אוכלוסיה 1948:  2290
תאריך כיבוש:  06/06/1948
יחידה כובשת:  אלכסנדרוני
ישובים יהודיים על אדמות המקום לפני 1948:  המעפיל
ישובים יהודיים על השטח הבנוי של המקום אחרי 1948:  יכון (מרכז איזורי)
ישובים יהודיים על אדמות המקום אחרי 1948:  גן יאשיה, אמץ, עולש, חניאל
אתרים נוספים שהוקמו על אדמות המקום אחרי 1948:  גן לאומי מבצר קאקון

הכפר ניצב על גבעה המשקיפה אל מישור קאקון [עמק חפר], כששה ק"מ מצפון-מערב לטול כרם, באתר היסטורי שכלל מצודה צלבנית. בתקופה הצלבנית נודע המקום בשמות קאקוּ וצא'קוֹ, וסבל מהרס רב. ב-1267 נכבש בידי הסולטן הממלוכי בַּיבַּרְס, אשר הורה לבנות את המצודה מחדש ולהפוך את הכנסייה ההרוסה למסגד. שווקי קאקון נפתחו מחדש ובמהרה הפך הכפר למרכז מסחרי עם ח'אן. ב-1596 חיו בקאקון 127 תושבים, וב-1799 הביסו שם כוחות נפוליאון את החילות העות'מנים אשר נשלחו לעצור את התקדמותם לעבר עכו. הכפר נהרס בשנית במאה ה-19 על ידי הצבא המצרי בפיקודו של אברהים פאשה, מכיוון שתושביו השתתפו במרד נגד מצרים. בסוף המאה ה-19 היה קאקון כפר גדול שבתיו בנויים מאבן ובוץ סביב המגדל המרכזי של המצודה. ב-1931 התגוררו בכפר 1,367 תושבים ב-260 בתים, וב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-1,970, מוסלמים כולם. אדמות-הכפר השתרעו באותה עת על 41,767 דונם, מהם 4,642 אשר נרכשו בידי יהודים. התושבים התפללו במסגד שבמרכז הכפר, סמוך לשוק המרכזי, והשתמשו במי-בארות. בית-ספר יסודי לבנים נוסד בכפר בתקופת המנדט. החקלאות היתה מבוססת על אבטיחים, ירקות, זיתים, הדרים ודגנים.

לפי 'ספר תולדות ההגנה', הכפר היה קורבן למתקפת פגע וברח שבוצעה על ידי האצ"ל ב-6 במארס 1948. העיתון הפלסטיני 'פִלַסטין' דיווח למחרת שיחידה גדולה נכשלה בניסיונה לחדור לכפר, אך מספר רימוני יד שהיא זרקה פצעו שתי נשים בכפר. בתחילת מאי היה קאקון אחד הכפרים [הערבים] האחרונים שנותרו ברצועת-החוף מצפון ליפו. לפי ההיסטוריון הישראלי בני מוריס, קציני מודיעין של ההגנה החליטו ב-9 במאי "להרחיק או להכניע" את תושבי קאקון וקומץ כפרים אחרים במישור החוף [מוריס, 1991, 166]. נראה כי תוכנית זאת לא יושמה באופן מיידי, מכיוון שהכפר נכבש בחודש שלאחר מכן: כשבוע לפני הפסקת האש הראשונה של המלחמה. ב'תולדות מלחמת הקוממיות' נמסר שהכפר הותקף בליל ה-4-5 ביוני 1948, בעיקר בידי הגדוד השלישי של חטיבת אלכסנדרוני. המתקפה החלה בירי מרגמות כבד ונתקלה בהתנגדות יחידות הצבא העיראקי שהגנו על הכניסה הצפונית של הכפר. עם שחר, הוכרע הקרב לטובת התוקפים. ה'ניו יורק טיימס' הגדיר את הקרב כ"אחד העקובים ביותר מדם עד היום" ותאר אותו כקרב פנים-אל-פנים כאשר שני הצדדים משתמשים בסכינים, רימוני-יד או קתות רובים. הגירסה הישראלית הרשמית הינה שגדוד עיראקי שלם (450 לוחמים) הושמד בעימות, בעוד שהאבידות הישראליות הוערכו בתחילה ב-12 הרוגים בלבד. עוד נאמר בדיווחים הישראליים כי שני הצדדים השתמשו בחילות האוויר שלהם בקרב. יומיים לאחר כיבושו התלבט פקיד בכיר של קק"ל אם יש להרוס את הכפר, אולם הדבר לא בוצע מייד. כמה מתושבי הכפר נשארו בבתיהם לפחות עד יולי 1949, ומנהיגים ישראליים הוזהרו על ידי הקהילייה הבינלאומית לבל יגלו אותם. בהתייחסו לקאקון ולכמה כפרים אחרים ציין שר החוץ, משה שרת, ב-28 ליולי 1949: "הפעם הערבים למדו לקח: הם לא בורחים. לא [ב]כל מקום אפשר לסדר מה שסדרו בחורים אחדים שלנו בפלוג'ה שהבריחו את הערבים ללכת אחרי שחתמנו התחייבות בינלאומית חגיגית" (מוריס, 332).

קיבוץ המעפיל נבנה ב-1945 על אדמות שהיו בעבר של קאקון, שלושה ק"מ מצפון-מערב לאתר הכפר. שלושה יישובים [מושבים] נוסדו על אדמת הכפר ב-1949: גן יאשיה, קילומטר אחד מדרום לאתר הכפר; אומץ, קילומטר אחד מצפון ועולש, ארבעה ק"מ מדרום-מערב לאתר. [מושב] חניאל        נבנה על אדמת הכפר ב-1950, מעברת ייכון, שנבנתה בראשית שנות ה-1950, הפכה מאוחר יותר לבית ספר אזורי. המצודה בראש הגבעה, באר ובניין בית הספר הם כל שנותר מהכפר. המצודה מוקפת בתלי אבנים ובשרידי בתים, ובניין בית הספר משמש כבית ספר על ידי ישראלים. שיחי צבר ועץ תות עתיק צומחים מדרום לגבעה. האדמות המקיפות את האתר מכוסות מטעי פרי, ומגדלים בהן גם כותנה, פיסטוק וירקות. מצפון לאתר הכפר עומד מפעל ישראלי לעיבוד מספוא [סילו].

מקור:

Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 559-560

מידע ממקורות נוספים:

לפי הערכתו של סלמן אבו סיטה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 2,285 תושבים ב-1948 Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 64)).
לפי אנדי יחזקאל, במאורעות 1921 תקפו אנשיו של מנהיג הכפר קאקון את המושבה חדרה, איתה היה מסוכסך. בשנות המרד הערבי (1936-1939), חיבלו מורדים שוב ושוב במסילת הברזל הסמוכה לכפר, בעמודי חשמל ובקווי טלפון. כוחות בריטיים-יהודיים משותפים פעלו נגדם. עם פרוץ אירועי 1948 שימש קאקון כבסיס לכוחות ערביים בשרון, ובכפר התמקמה יחידה של צבא ההצלה. תקריות אש רבות פרצו בין קאקון לבין קיבוץ המעפיל, כשני ק"מ מצפון-מערב, שהיה מבודד בלב הסביבה הערבית, ושימש כבסיס לכוחות ציוניים אשר יצאו משם לפשיטות בעומק השטח הערבי. יחזקאל מוסיף כי הכפר נשאר נטוש מאז כיבושו ביוני 1948 – זאת בניגוד לדברי מוריס, שמובאים אצל ח'לידי.
לפי אנציקלופדיה מפה, חלק תושביה של העיירה קאקו בתקופה הצלבנית היו פראנקים, וכיום יש סביב שרידי המצודה חורש של עי אורן וחרוב. המעברה שהוקמה במקום ב-1950 כונתה מעברת קאקון, ואילו השם ייכון ניתן לבית הספר שנבנה שם, לפי דמיון הצלילים לשם קקון. בבי הספר נותרו בתים אחדים מהכפר קאקון (אנציקלופדיה מפה, 2000, 3: 176, 7: 20).
על-פי נגה קדמן, אתר הכפר מצוי כיום בתוך גן לאומי מבצר קאקון (נגה קדמן, בצדי הדרך ובשולי התודעה, 2008, נספח א').
 

זוכרות ברשת