סֿפסֿאף
נפה:  סַ'פַד (צפת)
אוכלוסיה 1948:  1060
תאריך כיבוש:  29/10/1948
מבצע צבא:  חירם
יחידה כובשת:  חטיבה 7
ישובים יהודיים על אדמות המקום לפני 1948:  אין
ישובים יהודיים על השטח הבנוי של המקום אחרי 1948:  ספסופה
ישובים יהודיים על אדמות המקום אחרי 1948:  אור הגנוז

הכפר שכן על גבעה נמוכה, שבעה ק"מ מצפון-מערב לצפת. שם הכפר משמעו עץ ערבה בערבית, ובתקופה הרומית הוא נקרא סַפסופה. ב-1596 גרו בכפר 138 תושבים, ובסוף המאה ה-19 חיו בו כ-100 איש, לפי דיווח של נוסעים שביקרו במקום. המבקרים הבחינו שאבנים מעוטרות של מבנה ציבורי קדום שובצו בפתח המסגד, ומכאן ניתן לשער שהאתר ננטש לתקופה ואז יושב מחדש. ב-1931 חיו בכפר 662 תושבים ב- 124 בתים, וב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-910, מוסלמים כולם. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 7,391 דונם. במרכז הכפר היו חנויות אחדות ומסגד, ובית-ספר יסודי הוקם בכפר בזמן המנדט הבריטי. כלכלה הכפר התבססה על גידול דגנים, פירות וזיתים, שהושקו מי מעיין ומי גשמים.

לפי ההיסטוריון הפלסטיני עארף אל-עארף, בחודשי המלחמה הראשונים שכן בסֿפסֿאף המטה הכללי של גדוד ירמוך השני של צבא השיחרור הערבי. סֿפסֿאף היה הכפר הראשון שנכבש במהלך מבצע חירם, אור ליום ה-29 באוקטובר 1948 בידי שתי מחלקות של כלי-רכב משוריינים ופלוגת טנקים של חטיבה שבע. כל שנאמר ב'תולדות מלחמת הקוממיות' הוא שהכפר נכבש לאחר קרב קצר; לעומת זאת, ישראל גלילי, ראש מפקדת ההגנה לשעבר, מנה את הפשעים שבוצעו בכפר בידי החיילים הישראלים: "52 גברים נקשרו בחבל. שולשלו לבור וירו בהם. 10 נהרגו. נשים ביקשו רחמים. 3 מקרי אונס (...) ילדה בת 14 נאנסה. עוד 4 נהרגו" [מובא במוריס, 1991, 307]. עדי ראייה מסרו שאנשי המיליציה הופתעו מהמתקפה על הכפר ונסוגו ללבנון עם מתנדבי צבא השחרור הערבי, כשהם משאירים מאחור את רוב התושבים, רבים מהם הרוגים או פצועים. תושבים שנותרו בכפר סיפרו שהחיילים הישראלים נכנסו עם שחר ופקדו על התושבים להתאסף בצפון הכפר. תושב אחד סיפר להיסטוריון נאפד' נזאל: "מספר חיילים יהודים פקדו על ארבע נערות להתלוות אליהם כדי להביא מים לחיילים. במקום זה, הם לקחו אותן לבתים הריקים שלנו ואנסו אותן. לכ-70 גברים כיסו את העיניים וירו בהם למוות מולנו בזה אחר זה. החיילים לקחו את גופותיהם, השליכו אותן על מכסה המלט של מעיין הכפר וזרקו עליהן חול". בימים הבאים הגיעו חיילים לכפר ואמרו לתושבים שעליהם לשכוח את מה שארע ושהם יכולים להישאר בבתיהם. למרות זאת, תושבי הכפר עזבו אותו בהדרגה, עד שהתרוקן לחלוטין.

ב-1949 קם על אדמות הכפר [מושב] השחר, שבהמשך הוחלף שמו לספסופה. הישוב בר-יוחאי הוקם ב-1979 על אדמות הכפר. שני הישובים הוקמו בסמוך מאוד לאתר הכפר, אם לא על האתר עצמו. היום מכוסה אתר הכפר בעשבים ובעצים שביניהם ניתן להבחין במספר טרסות ובערימות אבנים שנותרו מהבתים ההרוסים. ישראלים מתגוררים בכמה מבתי הכפר. חלק מהאדמה שמסביב מעובד בידי הישובים הישראלים, ושאר השטח מיוער.

מקור: Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 490-491

מידע ממקורות נוספים:

על-פי PalestineRemembered.com, רוב תושבי סֿפסֿאף נעקרו ללבנון, ומיעוטם לסוריה http://www.palestineremembered.com/Safad/Safsaf)/ ).

לפי הערכתו של סלמאן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 1,056 תושבים ב-1948 Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 58)).

אנדי יחזקאל מציין שגם הישוב אור הגנוז הוקם על אדמות הכפר אחרי 1948 (http://nakba-online.tripod.com/InformationFrame.htm).

על-פי נגה קדמן שוכן כיום מושב ספסופה, אשר שמו הוחלף לכפר חושן, על חלק מאתר הכפר סֿפסֿאף (נגה קדמן, בצדי הדרך ובשולי התודעה, 2008, נספח א'). 

זוכרות ברשת