סֿבַּארין
נפה:  חיפא
אוכלוסיה 1948:  1970
תאריך כיבוש:  12/05/1948
ישובים יהודיים על אדמות המקום לפני 1948:  אין
ישובים יהודיים על השטח הבנוי של המקום אחרי 1948:  אין
ישובים יהודיים על אדמות המקום אחרי 1948:  עמיקם, רמות מנשה
אתרים נוספים שהוקמו על אדמות המקום אחרי 1948:  שמורת אלונה

הכפר ישב על שתי גדותיו של ואדי אל-תין, 28 ק"מ מדרום לחיפה, וכונה בפי הצלבנים סאבארים. בסמוך לו היתה באר בנויה גדולה, וסופר שממנה נלקחו המים עבור האקוודוקט של קיסריה. בסוף המאה ה-19 חיו כ-600 אנשים בכפר בבתי אבן ובוץ. ב-1931 חיו בכפר 1,108 תושבים ב-256 בתים. ב-1944-45 חיו בכפר 1,670 מוסלמים ו-30 נוצרים, ואדמותיו השתרעו על 25,307 דונם, מהן 4,209 בבעלות יהודית. בכפר נבנה בית-ספר יסודי לבנים והיו בתחומו מספר ואדיות ומעיינות אשר סיפקו מים. בני הכפר עסקו בעיקר בחקלאות ובגידול בעלי-חיים, וגידלו דגנים, ירקות וזיתים.

מידע לגבי נסיבות כיבוש הכפר והתרוקנותו מתושביו אינו בנמצא. [קיבוץ] רמות מנשה הוקם ב-1948 על אדמות הכפר, מצפון-מזרח לאתר הכפר. [מושב] עמיקם נבנה ב-1950, קילומטר אחד מדרום לאתר הכפר, על אדמותיו. אתר הכפר הגדול מכוסה בגלי אבנים משרידי הבתים ובקוצים, שביניהם פזורים שיחי צבר ועצי אורן, תאנה, זית ותות. חלק מהאדמות שסביב האתר משמשות ישראלים למרעה ולגידול עצי פרי.

מקור: Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 186-187

מידע ממקורות נוספים:

על-פי ההיסטוריון הישראלי מוריס כבשו יחידות אצ"ל חמישה כפרים ברמת מנשה, בהם סֿבַּארין, ב-12 במאי 1948, בשלהי קרב משמר העמק. מרבית תושביהם נמלטו עם התקרבות התוקפים שירו על הכפרים במרגמות, אך כשהגיעו יחידות האצ"ל לסֿבַּארין, הן נתקלו בהתנגדות. 20 מאנשי הכפר נהרגו במהלך חילופי האש, והנותרים נמלטו, כשרכב משוריין של האצ"ל יורה לכיוונם. יחידות האצ"ל סרקו את הכפרים אחרי כיבושם כדי לוודא שנשארו ריקים. למעלה ממאה זקנים, נשים וילדים שנשארו בבתיהם נעצרו והוחזקו מספר ימים מאחורי גדרות תיל ליד הכפר סֿבַּארין, טרם גורשו לאֻם אל-פָחֶם (בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991, 164).

על-פי PalestineRemembered.com לוחמי הכפר היו מיליציה פלסטינית מקומית ואולי גם מתנדבים של צבא השחרור הערבי (http://www.palestineremembered.com/Haifa/Sabbarin/index.html).

לפי הערכתו של סלמן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 1,972 תושבים ב-1948 Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 50)).

לפי אנדי יחזקאל עם פרוץ המאורעות בסוף 1947 נקטו תושבי הכפר עמדה השוללת מעורבות בלחימה. לוחמים ערבים שהגיעו לכפר נתבקשו לעזוב, ותושבים המשיכו לעבוד אצל שכניהם היהודים ולמכור להם תוצרת חקלאית. המודיעין של ההגנה (ש"י) דיווח כי ב-8 במארס 1948 הגיעו לכפר ארבעה קצינים סורים והודיעו לנכבדי הכפר כי עליהם להפסיק לעבוד או לסחור עם היהודים, וכי מוטל עליהם להכין מקום לקליטת 400 חיילים שיבואו בקרוב לכפר. ואכן ב-21 במארס, כפי שעולה מדיווחי הש"י, הגיעה לכפר יחידה של צבא ההצלה. אנשי הכפר, שהתעלמו מהאזהרות והמשיכו לסחור עם היהודים, נענשו. בעקבות זאת הפסיקו תושבי הכפר את עבודתם במושבות הציוניות ואת המסחר עימן. כחודש אחרי כיבוש הכפר הרסה קק"ל את הכפר ובן גוריון ציין זאת ביומנו (http://nakba-online.tripod.com/InformationFrame.htm).

על-פי נגה קדמן, אתר הכפר מצוי כיום בתוך שמורה אלונה (נגה קדמן, בצד הדרך ובשולי התודעה, 2008, נספח א'). 

זוכרות ברשת