לִפְתָא
נפה:  אלקֻדְס (ירושלים)
אוכלוסיה 1948:  2960
תאריך כיבוש:  01/01/1948
ישובים יהודיים על אדמות המקום לפני 1948:  אין
ישובים יהודיים על השטח הבנוי של המקום אחרי 1948:  מי נפתוח (ירושלים) - נטוש
ישובים יהודיים על אדמות המקום אחרי 1948:  שכונות צפוניות של ירושלים (רוממה עילית, קרית בעלז, קרית צאנז, הר חוצבים, סנהדריה המורחבת, רמות אשכול, גבעת המבתר, רמות אלון)
אתרים נוספים שהוקמו על אדמות המקום אחרי 1948:  שמורת ליפתא

הכפר ניצב בגובה 675 מטרים מעל פני הים, במורד גבעה תלולה, וצפה לעבר ואדי סלמן [נחל נפתוח]. ירושלים שכנה חמישה ק"מ מדרום-מזרח. יש הסבורים כי לִפְתָא הוקם על אתר מֵי-נַפְתוֹחַ, מקור מים ליד ירושלים שמוזכר בספר יהושע. בתקופה הרומית שמר המקום על שם זה, ובתקופה הביזנטית נקרא נֶפְת'ֹו. בתקופת הצלבנים היתה התייחסות למקום בשם קְלֶפְּסְטָה. ב-1596 מנתה אוכלוסיית לִפְתָא 396 תושבים. ב-1834 במקום נערך קרב בהלכו הביס הצבא המצרי בפיקוד אבראהים פשה מורדים מוקמיים. ב-1931 התגוררו בכפר ובשכונת שנלר 1,893 תושבים ב-410 בתים, בנויים בעיקר מאבן. לקראת סוף תקופת המנדט התרחב הכפר בצורה ניכרת לכיוון מזרח, במעלה הר ח'לת אל-תרחא, עד שהכפר התחבר לשכונת רוממה של ירושלים. ב-1944-45 חיו בכפר 2,550 תושבים, מוסלמים ברובם, מלבד 20 נוצרים. אדמותיו השתרעו באותה עת על 8,743 דונם, מהם 756 שנרכשו בידי יהודים. היה בכפר מסגד, אתר מקודש לזכר שיח' בדר, ומספר חנויות במרכז הכפר. היה בו בית ספר יסודי לבנים ובית ספר בנות שנוסד ב-1945. בנוסף היו בו שני בתי קפה ומועדון חברתי. הכפר היה למעשה פרבר של ירושלים, וקשריו הכלכליים עם העיר היו חזקים. חקלאי לִפְתָא שווקו את תוצרתם בשווקי העיר והשתמשו בשירותיה. הם נטעו באדמותיהם דגנים, ירקות ופירות, כולל זיתים וענבים. מי השתייה נשאבו ממעיין בואדי אל-שאמי.

'ספר תולדות ההגנה' מוסר שאבטחת היציאה המערבית מהעיר הצריך את פינוי הערבים מרוממה ושיח' בדר, וכי לאחר מכן, הערבים של לפתא התפנו אף הם. לפי ההיסטוריון הישראלי בני מוריס, ההגנה הרגה בדצמבר 1947 בעל תחנת דלק ברוממה, בטענה שמסר מידע לכוחות ערביים על שיירות יהודיות. למחרת, נזרק רימון לעבר אוטובוס יהודי. ההיסטוריון הפלסטיני עארף אל-עארף מוסיף שבית קפה בלפתא הותקף ב-28 לחודש בירי וששה אנשים נהרגו ושבעה נפצעו. לפי ה'ניו יורק טיימס', חברי הלח"י היו אחראים לירי. לפי אל-עארף רוב תושבי ליפתא עזבו אחרי תקיפה זו והשאר פונו זמן קצר לאחר מכן. בהמשך פשטו ההגנה, אצ"ל ולח"י שוב ושוב על רוממה ועל לפתא. רוב הבתים בצד המזרחי של לפתא נהרסו. לפי מוריס, הדבר נעשה על מנת לגרש את התושבים מבתיהם. ב-7 בפברואר 1948 הביע בן גוריון את סיפוקו מהתקיפות, באומרו "מבואכה לירושלים דרך ליפתא-רוממה, דרך מחנה יהודה, רחוב המלך ג'ורג' ומאה שערים – אין זרים [ערבים]. מאה אחוז יהודים". [בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991, 79].

גבעת שאול נבנתה על אדמות הכפר ונעשתה חלק מירושלים. רוב בתי הכפר שנותרו באתר נטושים, אם כי כמה מהם שופצו לשימוש משפחות יהודיות. אגן שנבנה סביב המעיין בואדי אל שם ניצב בהריסות. ניתן להבחין במסגד ומועדון הכפר מצפון למעיין. ליד המסגד, מצדו המערבי, בית קברות מכוסה בשיחים ועשב בר. מטע התאנים והשקדים של הכפר ממוקם בתחתית ואדי, ליד פלג שנובע מהמעיין. משפחות יהודיות עברו לשלושה מבתי הכפר הישנים. הריסות בתים אחרים נראים בחלקים שונים של האתר.

מקור:

Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 289-292

 

מידע ממקורות נוספים:

לפי מוריס, החל בדצמבר 1947 לוחמים משני הצדדים סביב רוממה ולפתא צלפו אלה על אלה מדי יום (בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991, 76).
לפי הערכתו של סלמן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 2,958 תושבים ב-1948 (Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 54).
לפי אנדי יחזקאל תושבי הכפר היו ידועים בקשריהם עם היהודים ובמכירת קרקעות. בדצמבר 1947, קיבלו תושבי לפתא הוראה מהועד הערבי העליון לפנות את הנשים והילדים מן הכפר כדי לשכן בו חיל מצב. חלק אכן עזבו ובמקומם נכנסו לכפר לוחמים. יחזקאל מוסיף שתושבי לפתא שעזבו את הכפר, עברו לאיזור רמאללה. כיום שוכנות על אדמות הכפר שכונות צפוניות של ירושלים (רוממה עילית, קרית בעלז, קרית צאנז, סנהדריה המורחבת), איזור התעשיה בהר חוצבים, וכן שכונות של ירושלים מעבר לקו הירוק (רמות אשכול, גבעת המבתר, רמות אלון). תכנית חדשה מאיימת לבנות במקום שכונה יהודית ולהרוס חלק מן הכפר  (http://nakba-online.tripod.com/InformationFrame.htm).
על-פי נגה קדמן, אתר הכפר מצוי כיום בתוך שמורת ליפתא (נגה קדמן, בצדי הדרך ובשולי התודעה, 2008, נספח א').
 

זוכרות ברשת