כַּפְר בִּרְעִם
נפה:  סַ'פַד (צפת)
אוכלוסיה 1948:  1050
תאריך כיבוש:  30/10/1948
מבצע צבא:  חירם
ישובים יהודיים על אדמות המקום לפני 1948:  אין
ישובים יהודיים על השטח הבנוי של המקום אחרי 1948:  אין
אתרים נוספים שהוקמו על השטח הבנוי של המקום אחרי 1948:  דובב, ברעם
אתרים נוספים שהוקמו על אדמות המקום אחרי 1948:  גן לאומי ברעם

הכפר שכן בגובה 750 מטרים מעל פני-הים על גבעה סלעית, 11.5 ק"מ מצפון-מערב לצפת. יתכן ששם הכפר הוא שיבוש של שם העיירה הכנענית פֶּריַאם. במקום היה אתר ארכיאולוגי שהכיל שרידים של בתי-בד, בית-כנסת, קברים ובורות-מים. בסוף המאה ה-19 התגוררו 300-500 תושבים בכפר. בשנת 1931 מנה הכפר 554 תושבים שהתגוררו ב-132 בתי-אבן ובוץ צפופים, וב-1945 התגוררו בכפר 700 נוצרים ועשרה מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 12,250 דונם והיו בחלקן מיוערות. רוב תושבי הכפר התפרנסו מחקלאות, בעיקר גידול עצי-זית ופירות. ההשקיה נעשתה משפע המעיינות באזור.

כַּפְר בִּרְעִם נכנע בתחילת נובמבר 1948 כאשר הכוחות הישראלים כבשו את הגליל במסגרת מבצע חירם. תושבי הכפר, יחד עם תושבי כפרים אחרים שהיו קרובים לגבול גורשו "מטעמים ביטחוניים". חלק מהם הורשו לחזור לתוך תחומי ישראל בחלוף הזמן, אך לא לכפרם. תושבים אחרים, שנמצאו מתחבאים במערות בקרבת הכפר, הוסעו לכפר גִ'ש ויושבו בו בבתים אשר רוקנו מיושביהם הקודמים. ביולי 1952 פסק בית-המשפט העליון בישראל כי אין סיבה למנוע את חזרת התושבים לכַּפְר בִּרְעִם. הצבא, עם זאת, החריב את הכפר עד היסוד ב-1953.

[מושב] דובב הוקם ב-1963 על אדמות-הכפר, מצפון-מערב לאתר-הכפר. ב-1949 הקימו חברי פלמ"ח את [קיבוץ] ברעם במרחק מה מהאתר, מצפון-מזרח לו. הכפר נהרס, והמבנים היחידים שעומדים בו הם הכנסייה ומגדל הפעמונים שלה. קירות מטים לנפול, בתים הרוסים בחלקם ועיי-חורבות רבים מכסים את צלע-הגבעה בתוך סבך צמחייה של שיחים ועשבים. ניתן להבחין במקום גם בכמה שרידים ארכיאולוגיים. אתר הכפר מגודר והאזור הוכרז אתר תיירות וארכיאולוגיה.


מקור:

Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 460-461


מידע ממקורות נוספים:

ההיסטוריון הישראלי בני מוריס כותב שהשר לענייני מיעוטים, בכור שטרית, התרעם על גירוש תושבי הכפרים בגבול הלבנון ונסע לאזור להתרשם מהמצב בו. לדברי מוריס: "מצוקתם של תושבי ברעם, שהיו 'ידידותיים' מאז ומתמיד, נגעה ללבו. אחדים מהם נורו בידי חייליו של קאוקג'י בהגיעם ללבנון; שבעה מילדי ברעם, שהתגוררו תחת כיפת השמיים, מתו, כך מסר, מקור". מוריס מוסיף שבמשך שנים הוסיפו אנשי-הכפר שנשארו בישראל להגיש בקשות חוזרות ונשנות לממשלה שתורשה חזרתם לכפרם, אך בשל התנגדותם של צה"ל, הקיבוצים באזור ושירותי-הביטחון הושבו פניהם ריקם. הוא מציין שכבר בחודשים הראשונים לאחר כיבוש-הכפר, חולקו אדמותיו בין הישובים העבריים (בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991, 318).
לפי הערכתו של סלמאן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 824 תושבים ב-1948 Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 58)).
לפי אנדי יחזקאל נכבש כַּפְר בִּרְעִם ב-30 באוקטובר 1948 ותושביו גורשו ב-5 בנובמבר 1948 (http://nakba-online.tripod.com/InformationFrame.htm).
על-פי נגה קדמן, אתר הכפר מצוי כיום בתוך גן לאומי ברעם (נגה קדמן, בצדי הדרך ובשולי התודעה, 2008, נספח א').
 

זוכרות ברשת