אלחַמָה
נפה:  טַבַּרִיָּה (טבריה)
אוכלוסיה 1948:  336
תאריך כיבוש:  20/07/1949
ישובים יהודיים על אדמות המקום לפני 1948:  פארק חמת גדר
ישובים יהודיים על השטח הבנוי של המקום אחרי 1948:  חסר
ישובים יהודיים על אדמות המקום אחרי 1948:  חסר
אתרים נוספים שהוקמו על אדמות המקום אחרי 1948:  גן לאומי חמת גדר

הכפר שכן 12 ק"מ מטבריה, על רצועת אדמה צרה בעמק הירמוך, כשמורדות תלולים מתנשאים מצפונו ודרומו. האזור משך מתיישבים מאז ימי קדם: אל-חמה נוסדה על אַמָת'וּס ההלניסטית, שבתקופה הרומית נקראה אֶמַתָ'ה. אחרי שנהרס ברעידת אדמה, נבנה אל-חמה מחדש ב-663 לספירה בתקופת שלטון הח'ליף העוּמיידי מוּעַוִיַה. המקום היה ידוע במעיינות החמים שבו, שנחשבו כבעלי סגולות מרפא בשל ריכוז הגפרית הגבוה של מימיהם. המעיינות משכו מבקרים רבים בתקופת הרומים והיוונים, אך בהמשך ננטש המקום וביקרו רו רק בדווים שהקימו מאהלים עונתיים במקום. יזם לבנוני בשם סולימן נאסף קיבל זכיון ב-1936 לפתח את המעיינות, ומאז נהרו לשם מבקרים ערבים רבים לנופש ומרפא. ב-1931 התגוררו בכפר 171 תושבים ב-46 בתים. ב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-290, מוסלמים ברובם. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 1,692 דונם. במקום היתה תחנת רכבת. בכפר היה מסגד גדול עם עמודי שיש ומזרקה בחצר הקדמית שלו. חקלאות הוותה את מקור הקיום העיקרי של התושבים, שגידלו עצי זית ומטעים אחרים. שרידים ארכיאולוגים באל-חמה כוללים תיאטרון, חדרי רחצה, בית כנסת, אתרי קבורה, כותרות-עמודים ואתר-דת מוסלמי.

אל-חמה לא נכבש במהלך לחימה, אלא הרבה אחרי תום הקרבות. הכפר נכלל באזור המפורז בגבול סוריה בהסכם שביתת הנשק ישראל-סוריה שנחתם ביולי 1949. עם זאת, ההיסטוריון הישראלי בני מוריס כותב כי רשויות ישראל החליטו לגרש תושבים של קבוצת כפרים שהיו אמורים לזכות להגנה על פי ההסכם, בטענות של סיוע לסורים, גניבות בקר והסגת גבול. בין 1949 ל-1956 נקטה ישראל, לפי מוריס, בשיטת "המקל והגזר" על מנת לדחוק אותם החוצה, כולל "לחץ מצד המשטרה, הטרדות שונות ותמריצים כלכליים" (מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991, עמ' 324). רוב התושבים עקרו לסוריה, וחלקם יושבו מחדש בכפר שעבּ שבנפת עכו.

על אדמות-הכפר לא הוקמו ישובים ישראלים. האתר הפך לפארק תיירות ישראלי עם מגרשי חניה, בריכות שחיה ובריכת דגים קטנה. המסגד הנטוש עדיין עומד על תלו ללא פגע. מדרום לו ניתן להבחין ביסודות בניינים שנחשפו בחפירות ארכיאולוגיות. חמישה בניינים ממזרח לאתר הכפר בנויים מבזלת שחורה. תחנת רכבת עם שם הכפר עדיין קיימת, ולצדה שלושה בניינים נטושים, כמו גם שרידי בתים הרוסים.

מקור:

Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 518-520

מידע ממקורות נוספים:

לפי הערכתו של סלמן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 336 תושבים ב-1948 (Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 62).
לפי אנדי יחזקאל נכבש הכפר בידי ישראל ב-10 ביוני 1967, ובאותו חודש גורשו תושביו (http://nakba-online.tripod.com/InformationFrame.htm).
על-פי נגה קדמן, אתר הכפר מצוי כיום בגן לאומי חמת גדר (נגה קדמן, בצד הדרך ובשולי התודעה, 2008, נספח א').
 

זוכרות ברשת