חִטִּין
נפה:  טַבַּרִיָּה (טבריה)
אוכלוסיה 1948:  1380
תאריך כיבוש:  17/07/1948
מבצע צבא:  דקל
יחידה כובשת:  חטיבה 7
ישובים יהודיים על אדמות המקום לפני 1948:  אין
ישובים יהודיים על השטח הבנוי של המקום אחרי 1948:  אין
ישובים יהודיים על אדמות המקום אחרי 1948:  כפר זיתים
אתרים נוספים שהוקמו על אדמות המקום אחרי 1948:  גן לאומי הארבל

הכפר שכן על גדותיו של ואדי קטן למרגלות הר חִטין [קרני חיטים], שמונה ק"מ ממערב לטבריה. יתכן שהכפר נבנה על גבי העיירה הכנענית סידים או צידים, שבמאה השלישית לפני הספירה נקראה כפר חיטין. המקום נודע בתקופה הרומית בשם כפר חִיטַיַה, ובמאה הרביעית לספירה שימש כמושב רבני. הכפר חלש על מישור חִטין, בו התרחש קרב חִטין המפורסם ב-1187, במהלכו הביס סֿלאח אל-דין את צבאות הצלבנים. מספר דמויות מפורסמות בתקופה האיסלמאית המוקדמת נולדו או נקברו בכפר, ונכתב עליהן כבר במאה ה-13 לספירה. ב-1596 חיו בכפר 605 תושבים וב-1931 נמנו בו 931 תושבים ב-190 בתים. ב-1944-45 עלה מספר תושבי הכפר ל-1,190, מוסלמים כולם, ואדמותיו השתרעו על 22,764 דונם, מהם 147 אשר נרכשו בידי יהודים. הכפר היה בנוי באזור מישורי, ורחובות הכפר היו שטוחים וישרים. מרכז הכפר כלל שוק קטן, בית-יסודי שנוסד ב-1897 ומסגד. בפאתי הכפר מדרום-מערב נמצא אתר מקודש לזכר נבי שועיב, שהיה מקודש במיוחד בקרב בני הדת הדרוזית, שעלו לרגל לשם כל שנה באביב. מעיין ליד האתר [עין חיטין] סיפק למבקרים מי שתייה. האדמה הפוריה, שפע מקורות המים ומזג האויר הנוח פיתחו בכפר חקלאות מצליחה, בה עסקו רוב התושבים. הם גידלו דגנים ופירות, כולל זיתים.

לפי עדויות שמסרו תושבים מהכפר להיסטוריון הפלסטיני נאפז נזאל, ב-9 ביוני 1948 נהדפה התקפה ישראלית של יחידות משוריינות ויחידות רגלים על הכפר לוביה בידי אנשי המיליציה של חיטין. ההתקפה הבאה נערכה בידי חטיבה שבע, עם סיום ההפוגה הראשונה של המלחמה, במהלך מבצע דקל. עם כיבוש נצרת ב-16 ביולי כשלושים חיילי צבא השחרור הערבי שהיו מוצבים בחיטין החלו לסגת, ועמם רוב תושבי הכפר, שתפסו מחסה בסלמה שבגליל התחתון. חלק מהתושבים נשארו בפאתי הכפר במשך חודש וחיכו להזדמנות לשוב לבתיהם, עד שבסופו של דבר עברו ללבנון.  

[מושב] ארבל הוקם מצפון לאתר-הכפר ב-1949; כפר זיתים הוקם שנה לאחר מכן, מצפון מזרח. שניהם על אדמות הכפר. כפר חטים (1936) ומצפה (1908) הוקמו ממזרח לכפר בסמוך לו, אך לא על אדמותיו. אתר הכפר מכוסה בעשבים וגלי אבנים פזורים בו. המסגד נטוש וקשתותיו מטות ליפול. עצי תות, תאנה ואקליפטוס כמו גם שיחי צבר גדלים באתר, וצמחי מים גדלים בפלגים הרדודים שזורמים בכפר. אדמות המישור שמסביב מעובדות, ואלה ההרריות משמשות כאזורי מרעה. מקדש אל-נבי שועיב, במורד הגבעה ליד הכפר, עודו עומד כמקום קדוש עבור עולי רגל דרוזים.

מקור:

Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 520-523

מידע ממקורות נוספים:

לפי ההיסטוריון הישראלי בני מוריס, תושבי הכפר נמלטו כמעט כולם ב-16-17 ביולי 1948 בהשפעת כיבוש נצרת והכפרים הגדולים שסביבה (בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991, 272).
לפי הערכתו של סלמאן אבו סִתָּה, חוקר בנושא הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 1,380 תושבים ב-1948 (Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 54).
על-פי נגה קדמן, אתר הכפר מצוי כיום בתוך גן לאומי הארבל (נגה קדמן, בצדי הדרך ובשולי התודעה, 2008, נספח א').
 

זוכרות ברשת