אלחִ'סֿאסֿ
נפה:  סַ'פַד (צפת)
אוכלוסיה 1948:  550
תאריך כיבוש:  01/05/1948
מבצע צבא:  יפתח
יחידה כובשת:  הגדוד הראשון בפלמ"ח
ישובים יהודיים על אדמות המקום לפני 1948:  נחלים (היום הגושרים)
ישובים יהודיים על השטח הבנוי של המקום אחרי 1948:  אין
ישובים יהודיים על אדמות המקום אחרי 1948:  התרחבות הגושרים

הכפר שכן בצפון עמק-החולה, 31 ק"מ מצפון-מזרח לצפת, ובחלקו המערבי עבר נהר החצבאני. הגיאוגרף הערבי יאקות אל-חַמַוִי, אשר נפטר בשנת 1228, הזכיר את אל-חִ'סֿאסֿ בכתביו. ב-1931 מנה הכפר 386 תושבים שגרו ב-73 בתים, וב-1944-45 חיו בו 400 מוסלמים ו-70 נוצרים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 4,795 דונם, מהם 2,733 שנרכשו בידי יהודים.כלכלת הכפר התבססה בעיקר על חקלאות; תושבי הכפר גידלו עצי פרי לאורך החצבאני, וגידלו גם עצי זית. בסמוך מצוי אתר מקודש לזכר השיח' עלי, וקברים חצובים בסלע.

ב-18 לדצמבר 1947 פשטו אנשי ההגנה על הכפר בחסות החשיכה ותקפו אותו. מספר בתים פוצצו וכעשרה אזרחים, כולל ארבעה ילדים, נהרגו, לפי מספרים שמצטט ההיסטוריון הישראלי בני מוריס. לפי ה'ניו יורק טיימס' בוצעה ההתקפה כנקמה על הריגת שני גברים מכוח השיטור היהודי באזור צפת. מוריס גורס שכמה קציני מודיעין של ההגנה ומנהיגים אזרחיים מקומיים התנגדו בתחילה לפעולת התגמול המתוכננת, אך זו אושרה בידי מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון.

לפי מוריס, תושבי הכפר ברחו ממנו ב-25 במאי 1948, בסוף מבצע יפתח. דו"ח של המודיעין הישראלי מייחס את עזיבתם ללוחמה הפסיכולוגית שנוהלה בזמן המבצע, שנועד לכבוש את הגליל העליון המזרחי. המבצע הובל בידי הגדוד הראשון של הפלמ"ח ובראשו עמד מפקד הפלמ"ח יגאל אלון. נראה שעזיבת התושבים היתה חלקית, משום ששנה לאחר מכן סולקו בכוח תושבים מהכפר על-ידי הצבא הישראלי: בחצות הלילה ב-5 ליוני 1949 הוקף הכפר במשאיות, עליהן הועלו התושבים "באכזריות... תוך בעיטות, קללות ויחס משפיל", כדברי ח"כ ממפ"ם. התושבים סיפרו שכפו עליהם להרוס את בתיהם במו ידיהם, שהתייחסו אליהם "כבהמות", ושזרקו אותם על גבעה חשופה בקרבת הכפר עַכְּבַּרָה שם הם נעזבו "מתגוללים במדבר צמאים ורעבים" [הציטוטים ממוריס, 1991, 322]. הם חיו שם בתנאים לא אנושיים במשך השנים הבאות, לצד תושבי הכפרים קַדִיתָא ואל-גַ'אעוּנָה, שגורשו באותן נסיבות.

[קיבוץ] הגושרים הוקם ב-1948 לפני גירוש תושבי-הכפר, כמה מאות מטרים מדרום לכפר, על אדמותיו. רוב אדמת הכפר מכוסה כיום בעצים ועשב. שיחי-צבר וכמה תלי-אבנים פזורים במקום, כמו גם שרידי סכר מקושת מאבן. אדמות-הכפר מעובדות בידי תושבי הגושרים.

מקור: Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 465-466

מידע ממקורות נוספים:

מוריס מתאר פגישה ב-1-2 בינואר 1948 בהשתתפות בן-גוריון וראשי ההגנה, בה נשמעה ביקורת נוקבת מפי ראשי האגף הערבי של המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית על התקפת ההגנה על אל-חִ'סֿאסֿ. הללו גרסו כי התקפה הרחיבה את פעולות האיבה לאזור שהיה שקט עד אז. מפקדי ההגנה, לעומת זאת, סברו שאף אם ההתקפה נעשתה ללא שיקול דעת, היא השפיעה על תושבי האזור לחתור להסדר-שלום עם הישוב. בן-גוריון הודיע כי ההתקפה נעשתה שלא על דעת הגורמים המוסמכים, וכי ההגנה התנצלה על מות האזרחים (בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991, 55-56). מוריס מציין עוד שיתכן שתושבי הכפר עזבו אותו ב-25 במאי לא רק בשל הלוחמה הפסיכולוגית שנוהלה נגדם, אלא גם בהשפעת כיבוש צפת והפגזות מרגמה של ההגנה (שם, 171). עוד מוסיף מוריס כי משפחות אחדות מאל-חִ'סֿאסֿ סייעו מאז 1937 ליישוב היהודי ברכישת אדמות ערביות, וסיפקו מידע לש"י, שירות הידיעות של ההגנה. בקיץ 1949 נודע לאנשי המודיעין של צה"ל כי המודיעין הסורי פועל בקרב אנשי אל-חִ'סֿאסֿ במטרה להפעילם נגד ישראל, ולכן יש להרחיקם מהגבול, מה שגרם לגירוש 55 התושבים שנותרו בכפר לאזור עכּבּרה (שם, 322). קצין שמונה לחקור את העברת תושבי אל-חִ'סֿאסֿ, קַדִיתָא ואל-גַ'אעוּנֶה, קבע בסוף אוגוסט 1949 כי ההעברה נעשתה "בשל ניתוק קו טלפון צבאי" בגליל העליון, ורצון הצבא ליצור "פס רוחב של 5 ק"מ, נקי מערבים". אותו חוקר ציין שהיה זה "מישגה שכפרים ידידותיים וממושמעים הופתעו ללא הכנה מוקדמת בידי הממשל הצבאי" בעת העברתם (שם, 521).

לפי הערכתו של סלמאן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 545 תושבים ב-1948 Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 58)).

לפי אנדי יחזקאל, תקיפת הכפר ב-18 בדצמבר 1947 ארעה בעקבות תקרית שארעה באזור בין שני יהודים חמושים וילד ובין קבוצת ערבים חמושים שעצרה אותם. אחד היהודים נהרג, מידי הערבים או מפליטת כדור שלו עצמו. על התקיפה שהתחוללה כפעולת תגמול נמתחה ביקורת בתוך הממסד הציוני, ששילבה שיקולים מוסריים ותועלתניים. לאחר גירוש התושבים ב-1949 הם הוסיפו במשך שנים לדרוש לשוב לכפרם, ובסוף הסכימו להחליף את אדמותיהם באל-חִ'סֿאסֿ באדמות של פליטים ערבים אחרים באיזור ואדי אל-חמאם, ליד טבריה, שם הם יושבים היום (http://nakba-online.tripod.com/InformationFrame.htm).

לפי אנציקלופדיה מפה נבנה הכפר על תל ארכיאולוגי הקרוי תל צץ, ובו שרידים מהתקופות הניאוליתית, הברונזה, ההלינסטית והערבית הקדומה (אנציקלופדיה מפה, 2000, 6: 202). 

זוכרות ברשת