זַכַּרִיַּא
נפה:  אלח'ליל (חברון)
אוכלוסיה 1948:  1370
תאריך כיבוש:  23/10/1948
מבצע צבא:  יואב
יחידה כובשת:  גבעתי
ישובים יהודיים על אדמות המקום לפני 1948:  אין
ישובים יהודיים על השטח הבנוי של המקום אחרי 1948:  זכריה
ישובים יהודיים על אדמות המקום אחרי 1948:  אין

הכפר שכן על אדמת-גיר לבנה ורכה, במורדות המערביים של הרי חברון, 25 ק"מ מצפון-מערב לעיר. שם הכפר שיקף המשכיות מאז התקופה הרומית והביזנטית; בתקופות הללו נקרא האתר כַּפֶּר זָכַרְיַה. ב-1596 חיו בכפר זַכַּרִיַּא 259 תושבים וב-1931 נמנו בו 742 תושבים שהתגוררו ב-189 בתי-אבן ובוץ. ב-1944-45 חיו בכפר בעל הצורה המלבנית 1,180 תושבים מוסלמים ושטחו עמד על 15,320 דונם. במרכז הכפר היה מסגד, אתר-תפילה, ככר-שוק תוססת ובית-ספר יסודי. שתי בארות סיפקו לתושבים מים לצריכה ביתית. חקלאות-בעל היתה בבסיס כלכלת-הכפר. היבולים כללו בעיקר דגנים, קטניות, פירות וזיתים. עיסוק חשוב נוסף של תושבי הכפר היה גידול בעלי-חיים. הם רעו עזים וכבשים במורדות הגבעות והואדיות הסמוכים. בסביבות הכפר נמצאו שרידים רבים מתקופות קדומות. כקילומטר מדרום-מערב לכפר שכן תל זַכַּרִיַּא, שזוהה עם עזקה המקראית.

הכפר הותקף לראשונה בתחילת המלחמה, במהלך הקרבות שהתחוללו סביב יישובי גוש-עציון. מקורות ערביים מסרו לניו-יורק טיימס שמאה אנשי ההגנה שמו ב-17-18 בינואר 1948 מצור של יממה על הכפר ועל שני כפרים סמוכים ופתחו עליהם באש, כפעולת תגמול על לכידת יחידת פלמ"ח [הל"ה] במארב בסמוך. זַכַּרִיַּא נכבש תשעה חודשים מאוחר יותר, לקראת סוף המבצעים ההר ויואב. כוחות ישראלים - כנראה הגדוד הרביעי של חטיבת גבעתי - פלשו לכפר ב-23 באוקטובר 1948 וחיברו את החלקים שבשליטה ישראלית בהרי-חברון עם פרוזדור-ירושלים. שלא כמו תושבי כפרים אחרים שנכבשו במבצעים אלה, תושבי זַכַּרִיַּא לא נעקרו מבתיהם עם הכיבוש. ההיסטוריון הישראלי בני מוריס מדווח כי לקראת סוף 1949 הכין הצבא תכנית לפנות את התושבים מבתיהם, אך התנגדות על רקע מדיני מצד משרד החוץ מנעה את יישום התכנית. מאמצי הגירוש גברו בהמשך, אך תושבי זכרייא נשארו במקומם עוד זמן מה, למרות שלפי מוריס "מצב הבריאות והמזון" במקום היה "בשפל המדרגה" [בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991, 335]. במארס 1949 ציין בכיר במשרד הפנים כי "בכפר בתים טובים רבים, ואפשר יהיה לשכן בהם כמה מאות נפשות של עולים חדשים" [שם, 334. הבכיר ציין שבכפר נותרו כ-145 תושבים]. בינואר 1950 החליט בן-גוריון לפנות את תושבי זַכַּרִיַּא מבתיהם "ללא כפייה". ב-9 ביוני 1950 התבצע הפינוי; רוב התושבים הועברו לרמלה ומיעוטם לירדן [הטעות במקור; לפי מוריס, הרוב הועברו לירדן וחלק לרמלה. שם, 335].

[מושב] זכריה הוקם ב-1950 על אדמות-הכפר, קרוב לאתר-הכפר הערבי. המסגד וכמה בתים, שחלקם מאוכלסים בידי תושבים יהודים, נותרו באתר. המסגד עזוב, חלקים מקירותיו וגגו, כמו גם השטח שסביבו וחלקים גדולים מאתר-הכפר, מכוסים צמחיית-בר. דגל-ישראל מתנוסס בראש הצריח. חלק מהאדמות הסמוכות מעובדות בידי חקלאים ישראלים.

מקור:

Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 224-226

מידע ממקורות נוספים:

על-פי PalestineRemembered.com נלחמו בצד הכפר האחווה המוסלמית המצרית, כוחות פלסטינים מקומיים וכמה מתנדבים של צבא השיחרור הערבי. רבים מפליטי-הכפר חיים כיום במחנות הפליטים דְהֵישֶה ואל-ערוּבּ באזור בית-לחם וחברון.

לפי הערכתו של סלמאן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 1,369 תושבים ב-1948 (Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 50).

זוכרות ברשת