דַיְשוּם
נפה:  סַ'פַד (צפת)
אוכלוסיה 1948:  680
תאריך כיבוש:  30/10/1948
מבצע צבא:  חירם
יחידה כובשת:  חטיבה 7
ישובים יהודיים על אדמות המקום לפני 1948:  אין
ישובים יהודיים על השטח הבנוי של המקום אחרי 1948:  אין
ישובים יהודיים על אדמות המקום אחרי 1948:  דישון

הכפר שכן בגובה 600 מטרים מעל פני הים, על מורדות סלעיים מתונים המשקיפים לעבר ואדי פארה [נחל יראון]. בסמוך לכפר עבר הגבול עם לבנון, וצפת שכנה 12.5 ק"מ מדרום לו. ב-1596 חיו בכפר 50 תושבים. בסוף המאה ה-19 עמדה אוכלוסייתו על כ-400 נפש והיו בו שלוש טחנות-קמח ומספר בוסתנים קטנים. חלק מהתושבים היו צאצאים של מהגרים אלג'ירים אשר לחמו בצד עבד אל-קאדר אל-גַ'זָאאִרי כנגד הקולוניאליסטים הצרפתים בשנות ה-1830 וה-1840; ככל הנראה, הם הגיעו עמו לאזור בעקבות תבוסתו והגלייתו מדמשק ב-1847. כמו חלק מאבותיהם באלג'יר, לתושבי דַיְשוּם היה עניין ער בגידול סוסים. ב-1931 חיו בכפר 438 תושבים ב-102 בתי בוץ ואבן שנבנו בצפיפות; ב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-590, כולם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 23,044 דונם. חקלאות הוותה את מקור הקיום העיקרי של אוכלוסיית הכפר, וכללה בעיקר גידול דגנים, פירות וזיתים שהושקו במי גשמים או במימי ערוץ שעבר בכפר. תושבי הכפר עסקו גם בגידול חיות-משק ובכריתת-עצים.

ההיסטוריון הישראלי בני מוריס כותב שהכפר דַיְשוּם היה ריק כשכוחות ישראלים נכנסו אליו ב-30 באוקטובר 1948, במהלך מבצע חירם. לדבריו, הכפר התרוקן כפי הנראה כאשר הגיעו אליו ידיעות בדבר מעשי הטבח שבוצעו בסֿפסֿאף ובגִ'ש הסמוכים, בידי חיילים של חטיבה שבע. יחידות החטיבה הגיעו לדיישום ככל הנראה מאוחר יותר במהלך המבצע, כאשר המשיכו בדרכם לספח חלקים של אצבע הגליל. תושבי הכפר עקרו או גורשו ללבנון, כנראה.

ב-1953 הוקם מושב דישון ממש ממזרח לאתר-הכפר, בו גדלים כיום שיחי-צבר וקוצים. רק ערימות אבנים שנותרו מהבתים ומהטרסות ההרוסים, מצביעים על קיום הכפר במקום בעבר. מושב דישון משתמש באדמה שסביב אתר-הכפר לצורך מרעה וגידול תפוחים.

מקור: Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 445-446

מידע ממקורות נוספים:

לפי הערכתו של סלמאן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 684 תושבים ב-1948 Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 56)). 

זוכרות ברשת