דֵיר אַיוּבּ
נפה:  אלרַּמְלָה
אוכלוסיה 1948:  370
תאריך כיבוש:  16/05/1948
מבצע צבא:  מכבי
יחידה כובשת:  גבעתי או הראל (פלמ"ח)
ישובים יהודיים על אדמות המקום לפני 1948:  אין
ישובים יהודיים על השטח הבנוי של המקום אחרי 1948:  אין
ישובים יהודיים על אדמות המקום אחרי 1948:  אין
אתרים נוספים שהוקמו על אדמות המקום אחרי 1948:  פארק אילון (קנדה)

הכפר שכן 17.5 ק"מ מדרום-מזרח לרמלה, על מורדות שפונים לכיוון דרום-מערב, והשקיף על כביש רמלה-ירושלים. בצד הצפון-מערבי של הכפר היתה חלקת אדמה, שהתושבים האמינו שבה היה קברו של הנביא אַיוּבּ (איוֹב המקראי). בסוף המאה ה-16 חיו בדיר איוב 94 תושבים, ובסוף המאה ה-19 הוא תואר ככפרון קטן בצד גבעה. ב-1931 נמנו בכפר 221 תושבים שהתגוררו ב-66 בתי בוץ ואבן, ואילו ב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-320, רובם מוסלמים. התושבים מימנו הקמת בית ספר ב-1947, בו למדו עם פתיחתו 51 תלמידים, ושילמו את משכורתו של המורה. חקלאות היוותה את עיקר עיסוקם של תושבי הכפר. היא התרכזה מצפון ומצפון-מערב לכפר, והתבססה בעיקר על מי גשם. התושבים גידלו דגנים, ענבים, תאנים, רימונים, וירקות. באמצע שנות ה-1940 השתרעו אדמות הכפר על 6,028 דונם.

דיר איוב הותקף בידי כוחות ציוניים מספר חודשים לפני כיבושו. בפשיטה שכונתה על ידי ה'ניו יורק טיימס' "מתקפת גומלין נוספת של היהודים", פשטו 25 גברים על הכפר ב-21 בדצמבר 1947, לפי מוח'תאר הכפר, ופוצצו שלושה בתים. אין דיווח על נפגעים. ב-7 בפברואר 1948 נעו כוחות בריטיים לכפר והרסו שני בתים, אשר לפי הבריטים שמשו לירי נגד שיירות יהודיות.

לפי 'ספר תולדות ההגנה', נכבש דיר איוב שלוש פעמים במהלך הקרבות על לטרון, במאי ויוני 1948. לראשונה נכבש הכפר ב-16 במאי 1948, במהלך מבצע מכבי, בידי יחידות פלמ"ח של חטיבת הראל. יחידות אלה נסוגו זמן מה לאחר מכן, וכוח שהורכב מיחידות של חטיבת גבעתי וחטיבה שבע כבשו אותו מחדש בסוף מאי, במסגרת מבצע בן-נון. הכוחות הישראליים נכנסו לכפר "ללא התנגדות", אך נסוגו מייד תחת אש. ההיסטוריון הישראלי בני מוריס מציין רק שדיר איוב התרוקן כתוצאה ממתקפה צבאית באפריל 1948. הדבר מצביע על כך שהכפר החליף ידיים יותר מפעם אחת לפני תום המלחמה. יתכן שנעשה ניסיון נוסף לכבוש את הכפר במהלך ההתקפה הרביעית על לטרון (מבצע יורם), בלילה שבין ה-8-9 ביוני, אך נראה שהכפר טרם נכבש במהלך ההפוגה השנייה. לבסוף נפל הכפר קרוב לקווי שביתת הנשק שנקבעו ב-1949.

על אדמות הכפר לא הוקמו יישובים ישראליים. ההתנחלות מבוא חורון, שנוסדה ב-1970, נמצאת מצפון לאתר הכפר. החלק המזרחי של פארק קנדה נמצא באתר הכפר. הפארק, שנפתח ב-1978 ומומן באמצעות תרומות של יהודים קנדיים, נוסד על חורבות שלושה כפרים אחרים (בית נובא, עמואס ויאלו), שנהרסו בידי הצבא הישראלי זמן קצר אחרי כיבוש הגדה המערבית ביוני 1967. באתר עיי חורבות, כולל חלקי קירות מחוברים בקורות ברזל. ניתן לראות את שרידי הבתים על גבעה גבוהה מדרום, ממול לכפר. בית הקברות, ששכן על גבעה זו, מדרום-מזרח, מכיל שרידי קברים. עצי ברוש, אקליפטוס, חרוב ותאנה גדולים גדלים באתר, יחד עם עצי מחט שניטעו לאחרונה. העמקים משמשים את הישראלים לגידול תאנים. מעיין בקצה הדרום-מזרחי של אתר הכפר מוקף בשוקת לפרות, והאזור כולו מגודר.

מקור:

Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 375-376

מידע ממקורות נוספים:


לפי הערכתו של סלמן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 371 תושבים ב-1948 (Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 46).

זוכרות ברשת