אלגָ'מַּאסין אלעָ'רְבִּי
נפה:  יאפא
אוכלוסיה 1948:  1250
תאריך כיבוש:  26/01/1948
יחידה כובשת:  ארגון (אצ״ל) & יחידות בהגנה
ישובים יהודיים על אדמות המקום לפני 1948:  אין
ישובים יהודיים על השטח הבנוי של המקום אחרי 1948:  גבעת עמל ב' (תל אביב)
ישובים יהודיים על אדמות המקום אחרי 1948:  שיכון בבלי (תל אביב)

הכפר שכן 2.5 ק"מ ממערב לחוף הים התיכון וגבל באדמת-ביצות, 6.5 ק"מ מצפון-מזרח ליפו. משמעות החלק הראשון של שם-הכפר היא "מגדלי התאו" ופירוש החלק השני "המערבי", להבדיל את הכפר משכנו ממזרח, אל-ג'מאסין אל-שרקי. בני שבט ג'מאסין נודעו כצאצאיהם של שבטים נודדים שהיגרו אל שפלת-החוף מעמק-הירדן, ובספרי המס העות'מנים מ-1596 מוזכר ג'מאסין כשבט; לא ברור אם בני השבט אכן בנו במועד מוקדם זה את שני הכפרים שנשאו את שמם, מאחר והאזור לא הוגדר כאזור של התיישבות קבע בספרי המס. אולם, עד המאה ה-18 התיישבו אנשי ג'מאסין באזור. באותה עת, מבנה המגורים הטיפוסי שלהם היה ה"ח'וסֿ", בקתה בצורת פירמידה או חרוט, בנויה מגזעי-עצים ומענפים. לצד בקתות אלה נבנו גם כמה בתים מלבני בוץ וקש. ב-1922 התגוררו בכפר כ-200 תושבים, ב-1931 עלה מספרם ל-566 וב-1944 ל-1,080, מוסלמים כולם. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 1,365 דונם, אשר כמחציתם נרכשו בידי יהודים. ילדי-הכפר למדו בבית-הספר שבכפר אל-שיח' מֻוַנִּס. תושבי-הכפר התפרנסו בעיקר מגידול עדרי התאו, כשהם מפיקים מהם מוצרי בשר וחלב ומוכרים אותם ביפו, ומשתמשים בהם כבהמות-עבודה. כמו כן גידלו התושבים הדרים, בננות ודגנים. מקצת מתושבי הכפר עבדו בפרדסים מרוחקים, בעיקר באלה של המושבה הגרמנית שֹרונה.

ככל הנראה נכבש הכפר בידי הכוחות הציוניים זמן מה לפני תום המנדט הבריטי ב-15 במאי 1948. באותה העת שלטו הציונים בכל אזור מישור-החוף שבין חיפה לתל-אביב. ההיסטוריון הישראלי בני מוריס כותב שתושבי הכפר הסמוך אל-מסעודיה ברחו לאל-ג'מאסין, שהתרוקן בעצמו עד אמצע מארס 1948. באזור היו מספר מבצעים של ההגנה והאצ"ל בחורף ותחילת האביב.

על אדמות הכפר לא הוקמו ישובים חדשים, אך באתר-הכפר בוצעו עבודות-פיתוח של תל-אביב והוא נכלל כעת בתחומי העיר. באתר גדלים עשבים שוטים, ופה ושם עצי ברוש ותאנה ושיחי קיקיון. מספר בתים רעועים נותרו, חלקם מאוכלסים בידי יהודים ואחרים נטושים. בנייני הדירות הגבוהים של תל-אביב מתנשאים בסמוך.

מקור:

Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 244, 249

מידע ממקורות נוספים:

לפי ההיסטוריון הישראלי בני מוריס, הכפר התנגד לנוכחות של כוחות לוחמים ערבים בו. בדצמבר 1947 או בינואר 1948 נערכה בפתח-תקווה פגישה בין נציגי ההגנה לבין מנהיגים של מספר כפרים, בהם ג'מאסין, במהלכה הביעו האחרונים את רצונם בשלום. יוזמה זו נענתה בידי היהודים, שביקשו מתושבי-הכפרים להשאר בבתיהם ולקבל את הגנת היהודים ואת מרותם (בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991, 62). מוריס מוסיף שג'מאסין ננטש ב-7 בינואר 1948 באופן חלקי בגלל פחד מהתקפה יהודית, וב-17 במארס עזבו אותו אחרוני תושביו בגלל "פחד כללי" (שם, 81-82).
לפי הערכתו של סלמאן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 1,253 תושבים ב-1948 (Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 52).
לפי אנדי יחזקאל, בסוף דצמבר 1947 נותר הכפר כמובלעת פלסטינית בין תל אביב לרמת גן, והיה נתון במעין סגר, כשהיהודים מפקחים על כניסת אנשים וכלי-רכב לתוכו. אירועים אלימים פרצו לעיתים בין בני-הכפר ליהודים באזור. במהלך ינואר 1948 החלו התושבים לעזוב את הכפר. בפגישות בסוף החודש סיכמו נציגי הכפר, קציני ההגנה ופקידים מעירית תל אביב שהיהודים יקבלו לידם את הכפר, ערבים יורשו להכנס אליו רק באמצעות רשיונות מיוחדים כדי לעבד את אדמתם, ורק עם תום המלחמה יוכלו לשוב אל בתיהם. בהתאם לסיכום זה השתלטה עירית תל-אביב על הכפר ושיכנה בו פליטים יהודים מאזורי הקרבות שבדרום העיר. ממסמכים בנושא עולה שהפינוי בא כיוזמה של הכפר ולא של ההגנה. כיום שוכנת באתר-הכפר שכונת גבעת-עמל של תל-אביב, ומצפון לה הוקמה שכונת בבלי על אדמות-הכפר  (http://nakba-online.tripod.com/InformationFrame.htm).
 

זוכרות ברשת