אלגָ'מַּאסין אלשַרְקִי
נפה:  יאפא
אוכלוסיה 1948:  850
תאריך כיבוש:  01/04/1948 תאריך משוער
יחידה כובשת:  ארגון (אצ״ל) & יחידות בהגנה
ישובים יהודיים על אדמות המקום לפני 1948:  אין
ישובים יהודיים על השטח הבנוי של המקום אחרי 1948:  תל גיבורים (בני ברק)
ישובים יהודיים על אדמות המקום אחרי 1948:  אין

הכפר שכן חמישה ק"מ ממערב לחוף הים התיכון וגבל באדמת-ביצות, תשעה ק"מ מצפון-מזרח ליפו. משמעות החלק הראשון של שם-הכפר היא "מגדלי התאו" ופירוש החלק השני "המזרחי", להבדיל את הכפר משכנו ממערב, אל-ג'מאסין אל-ע'רבי. תושבי הכפר היו צאצאיהם של שבטים נודדים שהיגרו מעמק-הירדן וכנראה הגיעו לאזור-הכפר במהלך המאה ה-16. בספרי המס העותמנים מ-1596 מוזכר ג'מאסין כשבט ששילם מסים על רעיית עדרי-תאו. מהעדר רישום המס על יבולים, נראה שאנשי ג'מאסין קיימו אורח חיים נוודי למחצה, אך עד המאה ה-18 הם התיישבו באזור. באותה עת, מבנה המגורים הטיפוסי שלהם היה ה"ח'וסֿ" – בקתה בצורת פירמידה או חרוט, בנויה מגזעי-עצים ומענפים. לצד בקתות אלה נבנו גם כמה בתים מלבני בוץ וקש. ב-1931 חיו בכפר 395 תושבים ב-29 בתים ובמספר לא ידוע של אוהלים. ב-1944-45 עלה מספרם ל-730, מוסלמים כולם, ואדמות הכפר השתרעו על 358 דונם, אשר מהם נרכשו 54 בידי יהודים. ילדי-הכפר למדו בבית-הספר שבכפר אל-שיח' מוַנִּס. תושבי-הכפר התפרנסו בעיקר מגידול עדרי-התאו, כשהם מפיקים מהם מוצרי בשר וחלב ומוכרים אותם ביפו, ומשתמשים בהם כבהמות-עבודה. כמו כן גידלו התושבים הדרים, בננות ודגנים. מקצת מתושבי הכפר עבדו בפרדסים מרוחקים, בעיקר באלה של המושבה הגרמנית שֹרונה.

ככל הנראה נכבש הכפר בידי הכוחות הציוניים זמן מה לפני תום המנדט הבריטי ב-15 במאי 1948. באותה העת שלטו הציונים בכל אזור מישור החוף שבין חיפה לתל אביב. ההיסטוריון הישראלי בני מוריס כותב שתושבי הכפר הסמוך אל-מסעודיה ברחו לאל-ג'מאסין, שהתרוקן בעצמו עד אמצע מארס 1948. באזור היו מספר מבצעים של ההגנה והאצ"ל בחורף ותחילת האביב.

על אדמות הכפר לא הוקמו ישובים חדשים, אך באתר בו שכן הכפר בוצעו עבודות-פיתוח של תל-אביב והוא נכלל כעת בתחומי העיר. מלבד כמה אזורים בהם פזורים גלי-אבנים וצומחים שיחי-קיקיון ועצי ברוש ותאנה, האתר הוקף כולו בהתרחבות של תל אביב. מספר בתים ערבים עדיין עומדים כעת ברחובות תל אביב, בצד בניינים יהודים חדשים יותר, ומשמשים למגורים ולמסחר.

מקור:

Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 245, 249

מידע ממקורות נוספים:

לפי ההיסטוריון הישראלי בני מוריס, הכפר התנגד לנוכחות של כוחות לוחמים ערבים בו. בדצמבר 1947 או בינואר 1948 נערכה בפתח-תקווה פגישה בין נציגי ההגנה לבין מנהיגים של מספר כפרים, בהם ג'מאסין, במהלכה הביעו האחרונים את רצונם בשלום. יוזמה זו נענתה בידי היהודים, שביקשו מתושבי-הכפרים להשאר בבתיהם ולקבל את הגנת היהודים ואת מרותם (בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991, 62). מוריס מוסיף שג'מאסין ננטש ב-7 בינואר 1948 באופן חלקי בגלל פחד מהתקפה יהודית, וב-17 במארס עזבו אותו אחרוני תושביו בגלל "פחד כללי" (שם, 81-82).
לפי הערכתו של סלמאן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 847 תושבים ב-1948 Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 52)).
לפי אנדי יחזקאל העיר בני-ברק התרחבה על שטח-הכפר: שכונת תל-גיבורים של העיר שוכנת על אתר-הכפר, ואזור המוסכים שבצפון העיר שוכן על אדמותיו. לדבריו, בתי-הכפר שמאוכלסים כיום ביהודים נמצאים בהמשך רחוב אברבנאל לכיוון מערב. (http://nakba-online.tripod.com/InformationFrame.htm).
 

זוכרות ברשת