אלגַ'אעוּנָה
נפה:  סַ'פַד (צפת)
אוכלוסיה 1948:  1330
תאריך כיבוש:  09/05/1948
מבצע צבא:  יפתח
יחידה כובשת:  הגדוד הראשון של הפלמ"ח
ישובים יהודיים על אדמות המקום לפני 1948:  ראש פנה
ישובים יהודיים על השטח הבנוי של המקום אחרי 1948:  אין
ישובים יהודיים על אדמות המקום אחרי 1948:  התרחבות של ראש פנה

הכפר שכן בגובה 500 מטרים מעל פני הים על צלע הר כנען, כשהוא צופה לעבר עמק-הירדן. ליד הכפר עבר כביש טבריה-צפת, וחמישה ק"מ ממזרח לכפר שכנה צפת. ב-1596 התגוררו באל-ג'אעונה 171 תושבים; בסוף המאה ה-19 חיו בו 140-200 תושבים מוסלמים בבתי-אבן. במקום היה בית-ספר יסודי לבנים, שנוסד בתקופת השלטון העות'מני. בתקופת המנדט הבריטי עסקו תושבי הכפר בחקלאות או בבנייה. למרות מקורות המים הדלים במקום הם גידלו דגנים, זיתים, תאנים וענבים. ב-1931 חיו בכפר 799 תושבים ב-149 בתים, ובשנת 1944-45 גדל מספר התושבים ל-1,150. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 839 דונם, מהם נרכשו שבעה בידי יהודים.

ההיסטוריון הישראלי בני מוריס כותב שפינוי תושבי אל-ג'אעונה ארע זמן מה לפני ה-2 במאי 1948, והוביל לבהלה גוברת בקרב תושבי צפת. במקום אחר מציין מוריס שהכפר התרוקן מתושביו רק ב-9 במאי, עת ניחתה על צפת ההתקפה הסופית. כך או אחרת, הכפר נכבש במסגרת מבצע יפתח שהחל במחצית השניה של אפריל 1948 על-ידי הגדוד הראשון של הפלמ"ח, ונועד לכבוש את הגליל העליון המזרחי. חלק מתושבי אל-ג'אעונה נותרו בו אחרי שנכבש, לפחות עד יוני 1949, אז פונו בכפייה עם תושבי שני כפרים אחרים [אל-חִ'סֿאסֿ וקַיְטִיָּה באצבע הגליל]. לפי מוריס, ב-5 ביוני 1949 בחצות כיתרו משאיות של הצבא הישראלי את הכפרים, אילצו את תושביהם להיכנס למשאיות "באכזריות... תוך בעיטות, קללות ויחס משפיל", כדברי חבר הכנסת אליעזר פרי ממפ"ם [בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991, 322], והשליכו אותם כחמישה ק"מ משם, על גבעה חשופה ליד הכפר עכּבּרה. ראש הממשלה בן-גוריון השיב למחאתו של ח"כ פרי בנושא כי הנימוקים הצבאיים לגירוש "מניחים את דעתו" [שם]. פליטי אל-ג'אעונה נשארו בעכברה, בו שררו תנאים "חמורים וקשים משך שנים רבות", לפי מקורות ישראלים עליהם מסתמך מוריס [שם, 323]; לא ברור מתי התרוקן המקום בסופו של דבר.

[המושבה] ראש פינה הוקמה ב-1878 על אדמות שנרכשו מתושבי אל-ג'אעונה, מדרום-מזרח לאתר-הכפר. אחרי 1948 גדלה המושבה והתפשטה על אדמות נוספות של הכפר, שלא נרכשו בידי יהודים. כיום מצוי אתר-הכפר בתוך ראש פינה. רבים מבתי הכפר נותרו עומדים, כשחלקם מצויים בשימוש בידי תושבי המושבה ואחרים ניצבים נטושים והרוסים.

מקור: Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 458-459

מידע ממקורות נוספים:

מוריס מוסיף שבעקבות הביקורת על העברת שלושת הכפרים, הורה בן-גוריון לרמטכ"ל למנות ועדת חקירה. סא"ל ברוך רבינוב, שמונה כחוקר יחיד, קבע בדו"ח שהגיש בסוף אוגוסט 1949 כי ההעברה נעשתה "בשל ניתוק קו טלפון צבאי" בגליל העליון, ורצון הצבא ליצור "פס רוחב של 5 ק"מ, נקי מערבים". הוא ציין שהיה זה "מישגה שכפרים ידידותיים וממושמעים הופתעו ללא הכנה מוקדמת בידי הממשל הצבאי" בעת העברתם (בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991, 521).

לפי הערכתו של סלמאן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 1,334 תושבים ב-1948 Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 58)). 

זוכרות ברשת