באר אלסבע (באר שבע)
נפה:  בִּאְר אלסַּבְּע (באר שבע)
אוכלוסיה 1948:  6460
תאריך כיבוש:  21/10/1948
מבצע צבא:  יואב
ישובים יהודיים על אדמות המקום לפני 1948:  אין
ישובים יהודיים על השטח הבנוי של המקום אחרי 1948:  באר שבע (הפכה לעיר יהודית)
ישובים יהודיים על אדמות המקום אחרי 1948:  אין

אסף וכתב: סרגיי סנדלר

ביר-א-סבע הייתה ישוב יוצא דופן בפלסטינה: עיר מחוז בגודל של כפר גדול; עיר מזרחית בסגנון הבנייה ומערבית בסגנון התכנון; עיר נידחת שניהלה קשרים בינלאומיים; עיר שנודעה בשוק שלה, ולא היה בה מבנה לשוק; עיר עתיקה (כך היא נקראת בבאר-שבע כיום) שנוסדה במאה ה-20.

הקמתה של ביר-א-סבע הייתה חלק ממגמה כללית באימפריה העות'מאנית בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 לחזק את נוכחות השלטון באזורי ספר של האימפריה. בשנת 1900 הוחלט לבנות עיר מחוז בצומת דרכים חשובות ליד חורבות העיר הביזנטית בירוסביוס. הקרקע, כ-2500 דונם, נרכשה בשנת 1901, והוחל בבניית בית הממשל ("הסראיה". כיום שייך למשטרה).

על תכנון העיר הופקדו קצין גרמני, מהנדס שוויצרי ושני המהנדסים הפלסטינים סעיד ונאג'ב נאשאשיבי. העיר נבנתה במתכונת של שתי וערב, בניגוד למקובל באזור. כל הרחובות היו ברוחב 15 מטרים, והרחוב הראשי – ברוחב 20 מטרים (הוא גם נקרא "רחוב 20 המטרים". כיום רחוב קק"ל). הרחובות נבנו מצפון מערב לדרום מזרח בכיוון אחד ומצפון מזרח לדרום מערב בכיוון השני. כיוון זה הביא לניצול אופטימאלי של זרימת הרוחות באזור: הבריזות מצפון מערב זרמו ללא הפרעה והקלו על עומס החום. בין הרחובות נותרו חלקות של 60×60 מטר לבניית בתים. כל חלקה כזו חולקה לארבעה מגרשים, והמתיישבים בעיר קיבלו כל אחד מגרש, ובנו בו את בתיהם לפי ראות עיניהם. לרחובות העיר לא היו שמות, מלבד רחוב אטעונה (היום רחוב החלוץ).

המדיניות הייתה לעודד בדואים מהנגב להתיישב בעיר, ולכן חולקו המגרשים בעיר בחינם או במחיר נמוך לבדואים, בעוד אחרים היו צריכים לקנות מגרשים בכסף מלא, ובכל-זאת התיישבו בעיר בעיקר סוחרים מעזה ומחברון. מבחינה דתית הייתה רוב אוכלוסיית העיר מוסלמית, אך הייתה גם קבוצה של נוצרים, יהודים, דרוזים, כמה בהאים ואחרים.

הקאימקאם (מושל העיר) אסף ביי, נודע בתנופת הבנייה שיזם. בתקופתו (1904-1907) נבנו בעיר המסגד הגדול, בית המושל הסמוך לו, בית הספר לילדי השייחים ועוד - בניינים שנחשבו בזמנו ליפים מסוגם בארץ. כמו-כן ניטעו בעיר עצים רבים וטופחו כמה גנים ציבוריים.

רוב הבתים נבנו מהחוץ פנימה: חומה שימשה כקיר החיצוני לכל חדרי הבית ובאמצע נותרה חצר פנימית (שלפעמים כוסתה בגג והפכה לחדר אורחים). סטנדרט הבנייה בעיר היה גבוה מאוד יחסית לתקופה.

בשנות מלחמת העולם הראשונה, הטורקים ריכזו בביר-א-סבע כוחות צבא, חיברו אליה קו רכבת, הקימו דפוס ומפעל לייצור קרח, וכמה ממבני הציבור חוברו לחשמל. מן הצד השני, עבור הבריטים, כיבוש ביר-א-סבע היה המפתח לכיבוש פלסטינה כולה. העיר נכבשה ב-31.10.1917, במה שהיה הניצחון הצבאי המשמעותי האחרון שהושג אי-פעם על-ידי חיל פרשים.

תחת השלטון הבריטי המשיכה העיר להתפתח. אזור המגורים התרחב, נבנו שני בתי-ספר חדשים, בניין משטרה ובית מכס. בעיר נפתחו בית חולים קטן ומרפאה, המשיכו בפעולתם בית-משפט השלום ובית-הדין השבטי, ומונה בית-דין לערעורים. רמת הפשיעה הייתה נמוכה מאוד, וגם רמת האוריינות. מסביב לעיר קמו כמה "פרברים". ביר-א-סבע הייתה עיר לכל דבר, אך גם בשיאה היה מספר תושביה פחות מ-7,000. רבים עזבו את העיר זמנית בשנות בצורת.

מקום מרכזי בהוויית החיים בעיר מילא השוק של יום רביעי. המסחר בו היה מגוון: בתבואה, בצאן ובבקר, בצמר, בחרבות וסכינים, ובמיוחד התפרסם השוק של ביר-א-סבע בסיבי הדקל שנמכרו בו (וששימשו בעיקר לייצור חבלים ומחצלות). לשוק הגיעו סוחרים מכל רחבי הארץ, וגם מירדן, מצריים, ערב-הסעודית ועיראק של היום. שעורה שנקנתה בשוק שימשה לתעשיית הבירה באנגליה ובגרמניה.

לביר-א-סבע הייתה מועצת עירייה בת חמישה חברים וראש עיר, שנבחרו על-ידי תושבי העיר. ראש העיר היה כפוף בסמכויותיו למושל הנפה, שמונה על-ידי הבריטים. בין השנים 1929-1939 שימש בתפקיד זה האינטלקטואל והפוליטיקאי הפלסטיני עארף אל-עארף. ספריו על ביר-א-סבע ועל הבדואים נחשבים עד היום לטקסטים קלאסיים בתחום. אל-אערף ידוע במיוחד בזכות מחקרו ההיסטורי המקיף על הנכבה הפלסטינית. ביתו הפרטי, הנמצא מול בית המושל, שומר ושופץ והוא אחד היפים בעיר.

מסוף שנות ה-20 הייתה ביר-א-סבע מוקד של פעילות פוליטית פלסטינית. ב-1938, במהלך המרד הגדול, נותץ פסל אלנבי, שעמד בגן אלנבי. בית הסראיה שלידו הועלה באש וגגו קרס. במלחמת העולם השנייה, שוב שימשה ביר-א-סבע בסיס לפעילות צבאית, ושוב הוזרמו משאבים ממלכתיים רבים לעיר, והביאו לתנופת פיתוח. פריחתה זו של ביר-א-סבע נקטעה בנכבה. העיר הופצצה מן האוויר על-ידי הצבא הישראלי, ונכבשה ב-20-21.10.1948. תושבים רבים ברחו עוד קודם, והשאר הוגלו מן העיר באיומי נשק.

תושבי ביר-א-סבע נושלו מבתיהם, אך הבתים עצמם נותרו כמעט ללא פגע. כשהוחלט להקים עיר ישראלית בבאר-שבע, ראו המתכננים ב"עיר העתיקה" סרח עודף. המראה הערבי של הבתים והגזענות המושרשת בתודעה הובילו אותם לראות בביר-א-סבע יישוב שלא יצלח לפיתוח מודרני. במקום זאת הם בחרו לבנות בעיר שכונות מבודדות, שביניהן גנים וירק. כמובן שהירק לא צמח באקלים המדברי. השכונות החדשות נראו מוזנחות והשטחים ביניהן התמלאו בזבל. גם הגינות הקטנות שהוצמדו לכל בית (בשם האידיאולוגיה הציונית של "היאחזות בקרקע") נותרו לרוב ריקות. תכנון העיר התברר ככישלון. רק רובע אחד שגשג כל אותה תקופה – הרובע הפלסטיני הישן. לא מעט בזכות תכנונה הנבון ב-1900, הייתה "העיר העתיקה" למרכז החיים והמסחר גם בבאר-שבע הישראלית.

מקורות:

עארף אל עארף, תולדות באר-שבע ושבטיה, מערבית: מ. קפליוק, תל-אביב: דפוס שושני, תרצ"ז.

יהודה גרדוס ואליהו שטרן (עורכים), ספר באר-שבע, ירושלים: כתר, 1979.

הילה טל, תכנונה והתפתחותה של באר-שבע בשנים 1900-1965, עבודה לצורך קבלת תואר MA, באר-שבע, 1978.

‫גדעון ביגר ואלי שילר (עורכים), באר שבע ואתריה,‫ ירושלים: אריאל, 1991.

זוכרות ברשת