בּיָאר עַדַס
נפה:  יאפא
אוכלוסיה 1948:  350
תאריך כיבוש:  13/05/1948
יחידה כובשת:  אלכסנדרוני
ישובים יהודיים על אדמות המקום לפני 1948:  אין
ישובים יהודיים על השטח הבנוי של המקום אחרי 1948:  שיכון עולים (הוד השרון)
ישובים יהודיים על אדמות המקום אחרי 1948:  שכונות מזרחיות של הוד השרון (גיל עמל, הפועל המזרחי ב'), אלישמע, עדנים, נוה נאמן (הוד השרון)

הכפר שכן במישור החוף, 19 ק"מ מצפון-מזרח ליפו. מסילת הברזל וכביש החוף [כביש מס' 4 כיום] עברו 1.5 ק"מ ו-2.5 ק"מ ממזרח לכפר, בהתאמה. השם, שמשמעו "בארות העדשים", מתייחס כנראה לבורות האחסון החצובים בסלע שנמצאו בכפר ושימשו לאחסון עדשים. בשלהי המאה ה-19 היו בתי-הכפר בנויים מלבני בוץ וקש; בשנת 1931 התגוררו בכפר 161 תושבים ב-38 בתים, וב-1944-45 עלה מספרם ל-300, מרביתם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 5,492 דונם, מהם 109 אשר נרכשו בידי יהודים. על אדמותיהם גידלו התושבים הדרים ועצי-פרי אחרים, כמו גם דגנים וירקות, אשר הושקו במי גשמים ובארות. בצד הצפוני והצפון-מערבי של הכפר היו שרידים של מבנים רומיים-ביזנטיים. היומון הפלסטיני 'פִלַסטין' דיווח כי ב-27 בפברואר 1948 ירו אנשי יחידה יהודית על פועלים ערבים שקטפו תפוזים בפרדס מחוץ לכפר. התקפה זו הולידה התנגשויות חוזרות ונשנות בין היהודים לבין מיליציית-הכפר, שהגיעו לשיאן עם תקיפת הכפר ב-5 במארס בידי מחלקה מהגדוד השלישי של חטיבת-אלכסנדרוני שהביאה ל-15 הרוגים ערבים לפי ה'ניו יורק טיימס'. לפי 'ספר תולדות ההגנה' הפעולה בוצעה בעקבות התקפה שערך צבא השחרור הערבי על ישוב יהודי סמוך, וההרוגים הערבים נמנו על התוקפים. הספר מוסיף שההתקפה הביאה לעזיבת תושבי הכפר. ההיסטוריון הישראלי בני מוריס ודיווחי עיתונות אחרים מציגים תמונה שונה במקצת על פינוי הכפר: מוריס טוען כי פעילות צבאית יהודית סביב הכפר הביאה לפינויו ב-12 באפריל 1948; ה'ניו יורק טיימס' מסר כי ב-5 באפריל פוצצו לוחמי לח"י 30 בתים בכפר, ששימש לדבריהם כבסיס-יציאה להתקפות ערביות על ישובים יהודיים סמוכים. העיתון דיווח, עם זאת, כי ההגנה והאוכלוסייה הערבית המקומית הגיעו קודם לכן להסכם על הפסקת-אש באיזור וכי לוחמי הלח"י לא נתקלו בכל התנגדות מאחר והתושבים ברחו מפני המתקפה המתקרבת. בתחילת יוני 1948 ייעדה קק"ל את הכפר להריסה; ב-16 ביוני ציין דוד בן-גוריון ביומנו כי הכפר נהרס עד היסוד. [מושב] עדנים הוקם ב-1950 על אדמות-הכפר, מדרום-מערב לאתר-הכפר. שנה לאחר מכן הוקם [מושב] אלישמע על אדמות הכפר, קרוב יותר לאתר. ניתן לזהות את אתר הכפר לפי שיחי הצבר, עצי התאנה, הדקלים וגלי האבנים שבו. מספר בתי-בטון וחלקי-מבנים שנבנו בתוך פרדסים עדיין עומדים, נטושים, בינות צמחיית-בר. הקרקע מסביב מעובדת, ועל חלקה ניטעו מטעים של עצי-פרי.

מקור:

Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 238-239

מידע ממקורות נוספים:

לפי הערכתו של סלמאן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 348 תושבים ב-1948 Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 52)). לפי אנדי יחזקאל, אחרי 1948 הוקמו בשטחי הכפר מעברות שבהמשך הפנו לשיכונים של הוד השרון: שיכון עולים הוקם על אתר-הכפר, ועל אדמותיו הוקמו גיל עמל, הפועל המזרחי ב', שיכון בלוקונים, ונווה נאמן. יחזקאל מציין שהתקיפה ב-27 בפברואר היתה פעולת-תגמול של חטיבת אלכסנדרוני על הריגת יהודי בפרדסי מגדיאל באותו יום, והתקיפה בתחילת מארס היתה אף היא בעקבות תקיפת עמדה יהודית במגדיאל בה נהרגו שני יהודים. תושבי הכפר שברחו ממנו במהלך ההתקפה, חזרו כעבור כמה ימים אחרי שהושג הסכם שלום בין ביאר עדס למגדיאל. הכפר נעזב סופית כתוצאה מהתקפות לח"י באפריל, ופליטי הכפר מתגוררים בג'לג'וליה שבתחומי ישראל וכן בקלקיליה 

זוכרות ברשת