אלבַּטַאנִי אלשרקי
נפה:  ע'זה
אוכלוסיה 1948:  750
תאריך כיבוש:  11/05/1948
מבצע צבא:  ברק
יחידה כובשת:  חטיבת גבעתי
ישובים יהודיים על אדמות המקום לפני 1948:  אין
ישובים יהודיים על השטח הבנוי של המקום אחרי 1948:  אין
ישובים יהודיים על אדמות המקום אחרי 1948:  אורות

הכפר שכן במישור החוף הדרומי, 36.5 ק"מ מצפון-מזרח לעזה, וגבל בואדי אל-מארי ממזרח [יתכן שהכוונה לנחל האלה]. ממערב לכפר נמצא הכפר התאום לו, אל-בטאני אל-ע'רבי. שמות הכפרים זיהו אחד כמזרחי (שרקי) ואחד כמערבי (ע'רבי). בתקופת המנדט נבנה שדה תעופה צבאי מדרום-מערב לאל-בטאני אל-שרקי. אתר ארכיאולוגי בתחומי הכפר הכיל שרידים כגון רצפת פסיפס, אגן ניקוז, יסודות מבנים עתיקים וחרסים. האזכור המוקדם ביותר של הכפר מצביע על כך שהוא נוסד כחווה עבור הח'ליף מועוויה אבי סופיאן (661-680 לספירה). ב-1596 מנה הכפר 39 תושבים. בשלהי המאה ה-19 תואר הכפר כבעל צורה מלבנית, וסביבו בארות וגנים. הצפות הנחל בחורף כפו התרחבות מזרחה של הכפר, לאורך הדרך המובילה לאל-בטאני אל-ע'רבי, עד שהמרחק בין שני הכפרים הצטמצם לשני קילומטר. בתי הכפר נבנו בסמוך זה לזה מלבני בוץ וקש עם גגות עשויים עץ וקנים, כשסמטאות צרות מפרידות ביניהם. ב-1931 התגוררו בכפר 424 תושבים ב-85 בתים, וב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-650 נפש, מוסלמים כולם. אדמות הכפר השתרעו אז על 5,764 דונם, מהם נרכשו 70 בידי יהודים. פרנסת תושבי הכפר התבססה על חקלאות, בעיקר דגנים והדרים. חלק מהגידולים הושקו במי גשם ואחרים באמצעות בארות, ששימשו גם לצריכת מים ביתית. בנוסף, עסקה הקהילה בגידול בעלי-חיים ועופות. שני כפרי אל-בטאני חלקו בית-ספר יסודי שנפתח ב-1947 עם 119 תלמידים והחזיקו מסגד ומספר חנויות קטנות.

לפי ההיסטוריון הישראלי בני מוריס, אל-בטאני אל-שרקי נכבש ב-13 במאי 1948 במהלך מבצע ברק בידי חטיבת גבעתי שהתקדמה דרומה, בדרכה להלחם בכוחות מצרים; פקודת המבצע שמצטט מוריס כללה את ההוראה ליצירת בהלה ושבירת המורל, בהנחה שהדבר יביא לעזיבת כמות גדולה של תושבי כפרים באזור. כל תושב שנשאר בכפר לאחר כיבושו במהלך המבצע, גורש. על-פי 'תולדות מלחמת הקוממיות', לעומת זאת, נכבש הכפר רק חודש מאוחר יותר, ב-10-11 ביוני, בידי הגדוד השמיני של אותה חטיבה. ייתכן כי הכפר החליף ידיים במהלך הקרבות בחזית הדרומית, ושהישראלים כבשו אותו סופית רק לקראת שביתת הנשק הראשונה, שהחלה ב-11 ביוני.

על אדמות-הכפר לא נבנו ישובים ישראלים, ושרדה ממנו רק תחנת משטרה רעועה מתקופת המנדט, שכוללת שלושה מבני בטון בעלי גגות שטוחים. באתר הכפר פזורים שיחי-צבר ועצי אקליפטוס, תאנה ושקמה, וניתן לזהות בבירור אחד מרחובות-הכפר. חקלאים ישראלים מגדלים הדרים באדמות הסמוכות.

מקור:

Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 84-85

מידע ממקורות נוספים:

לפי ההיסטוריון הישראלי בני מוריס, תושבי הכפר פינו אותו עם ראשית ההתקפה " (בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991, 176).
על-פי PalestineRemembered.com נלחמו בצד הכפר חיילי הצבא המצרי וכמה אנשי מיליציה פלסטינים מקומיים
 (http://www.palestineremembered.com/Gaza/al-Batani-al-Sharqi/index.html).
על-פי אנדי יחזקאל נכבש הכפר ותושביו עזבו ב-11 במאי 1948. יחזקאל מוסיף כי מושב אורות הוקם על אדמות הכפר אחרי 1948 (http://nakba-online.tripod.com/InformationFrame.htm).
לפי הערכתו של סלמאן אבו סִתָּה, חוקר בנושא הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 754 תושבים ב-1948 (Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 44).
 

זוכרות ברשת