בֵּית נַבַּאלַא
נפה:  אלרַּמְלָה
אוכלוסיה 1948:  2680
תאריך כיבוש:  12/07/1948
מבצע צבא:  דני
ישובים יהודיים על אדמות המקום לפני 1948:  אין
ישובים יהודיים על השטח הבנוי של המקום אחרי 1948:  אין
ישובים יהודיים על אדמות המקום אחרי 1948:  בית נחמיה, כפר טרומן

כפר פלסטיני ערבי הרוס ממוקם במרחק של כ- 10 ק"מ צפונית-מזרחית לעיר לוד. כיום סמוך למושב בית נחמיה שנבנה על אדמותיו. הכפר נכבש באמצע יולי 1948 על ידי הצבא הישראלי, כל תושביו גורשו וכל בתיו נהרסו מלבד מבנה בית הספר. הכפר שכן בקצה המזרחי של מישור החוף (השפלה) על תל סלעי בגובה 100 מטר מעל פני המים, מוקף בעמקים והשקיף למישור שסביב לוד ושדה התעופה. צורת הכפר הייתה מלבנית בכיוון מזרח -מערב. השטח הבנוי של הכפר היה 123 דונם. רוב הבתים היו בנויים מאבן ובוץ, חלקם מבטון ואבן מסותתת. הכפר תחום בין שני נחלים, מכיוון דרום ואדי שאהין, שנקרא גם ואדי כּריכּעה או ואדי אלקִבּלי (הדרומי), ומצפון ואדי אלשאמי. הכניסה הראשית של הכפר הייתה בצדו המערבי. דרך הגישה לכפר התחילה בכביש הראשי (כיום כביש 444) ולפני ההגעה לכפר היא התפצלה, ליד בית הספר, לשתי דרכים מקבילות שחצו את הכפר לאורכו ממערב למזרח. הכפר היה ממוקם בצד ציר תחבורה מרכזי, שחיבר את ערי המרכז רמלה לוד ויפו עם הצפון דרך כפר קאסם, שכם והלאה (כביש 444) וקרוב לכביש יאפא- אלקדס (תל אביב- ירושלים, כביש מספר 1). בנוסף לכך, בנו הבריטים תחנת רכבת "ג'יניס" בסמוך לבית נבאלא, שהייתה מחוברת לקו רכבת חיפה – רפיח, להובלת נוסעים וסחורות, בעיקר אבנים וחצץ מחצבות בית נבאלא. הכפר היה מחובר בדרכי עפר לכפרים השכנים, שהיו באזור לפני הנכבה. מצפון שכן הכפר אלטירה (נבנו על אדמותיו מושב ברקת וטירת יהודה), קולה (גבעת כ"ח ויער קולה) וכפר אלמזירעה (אלעד). בצפון מערב הייתה המושבה הטמפרלית וילהלמה ( נוסדה ב- 1902, תושביה הגרמנים פונו לחיפה בהוראת הבריטים באפריל 1948 לאחר הזדהותם עם המשטר הנאצי, ובמקומה נבנה מושב בני עטרות), וכפר אלבאסיה (יהוד). ממערב היה דיר טריף (שוהם ובית עריף). מדרום מערב היה ג'נדאס (מושב גינתון), בן שמן (מושבה יהודית שעדיין קיימת, נוסדה ב- 1923), הערים לוד ורמלה ש- 95% מתושביהן גורשו ב- 1948. בדרום היה אלחדית'ה (על אדמותיו מושב חדיד וחורשת קק"ל). ממזרח הכפרים בדרס וקבּיה (שניהם קיימים בגדה המערבית), בצפון מזרח כפר רנתיס (גם הוא בגדה המערבית) בצדו המזרחי של הקו הירוק, הוא קו הפסקת האש מ- 1949.    

ב- 1596 היה בית נבאלא כפר בנאחיה (אזור מנהלתי עת'מאני) של רמלה בתוך מחוז עזה. מספר תושביו אז היה 297. שילמו מסים על עזים, כוורות דבורים ובית בד לסחיטת זיתים וענבים. ב- 1922 מספר התושבים בבית נבאלא היה 1324 ובשנת 1931 חיו בו 1758 תושבים. על פי הסקר הבריטי משנת 1945 היו בכפר 2310 תושבים, שמספרם מוערך בעת כיבושו ב- 1948 ב- 2680 תושבים.

תושבי בית נבאלא התפרנסו בעיקר מחקלאות וגידול בעלי חיים. היו ברשותם 15,051 דונם אדמה שהקיפו את הכפר. הם גידלו דגנים למיניהם בעיקר חיטה, עצי זית, עצי פרי כמו ענבים, תאנים ופרי הדר. רוב החקלאות הייתה חקלאות בעל. את ההדרים והירקות הם השקו מבארות המים הרבים שחפרו ברחבי הכפר. התפלגות החקלאות בשדות הכפר בשנת 1945-46 הייתה כך, 226 דונם פירות והדרים, 10,197 דונם דגנים, 1733 דונם בוסתני ירקות וגידולים בהשקיה, 2680 דונם עצי זית. על שם הכפר בית נבאלא קיים זן מיוחד של זיתים שנקרא נבּאלי.

ברחבי הכפר יש מספר גדול של בארות מים חצובים בין בתי הכפר, הייתה גם באר מרכזית לכפר שנקראה ביר אלבלד, בכניסה לכפר, קרובה לבית הספר בסמוך לכביש הראשי. בכפר היו גם ארבעה בתי בד. באדמות בית נבאלא היו כמה מחצבות בבעלות תושבים מהכפר ואנשים מחוץ לכפר.

מזרחית לכפר התגלו שרידי יישובים עתיקים מהתקופת הברונזה, התקופה הביזנטית והתקופה הערבית הראשונה. כיום נקרא המקום ח'רבת נבלט והישראלים מייחסים אותו ליישוב הקדום נבלט שהוזכר בתנ"ך. דרומית לכפר ישנן שתי ח'רבות (שרידים עתיקים), ח'רבת ראס אלדאליה וח'רבת אלרכּובּ.

בתקופת המנדט הבריטי נבנה שדה התעופה לוד ב- 1937 במרחק 5 ק"מ בלבד מבית נבאלא. ב- 1940 הקימו הבריטים מחנה צבאי מול הכפר מכיוון מערב וחלק מתושבי הכפר נהגו לעבוד בתוך המחנה. המחנה הפך למחנה צבאי ישראלי והוא קיים עד היום. לכפר הייתה מועצה מקומית שניהלה את ענייניו . היו בו מסגד ומקום קדוש בשם אלשיח' עבד אלקאדר בקצה המזרחי-צפוני של בית הקברות. במרכז הכפר היה גם דיואן, בית פתוח לקבל אורחים ולהתכנסות אנשי הכפר. בית הספר היסודי נבנה ב- 1921 מערבית לכפר, בכניסה ליד הכביש הראשי, בית הספר לימד עד כתה ד'. ב- 1945 למדו בו 230 תלמידים, עבדו בו 8 מורים והוקמה בו ספרייה שהכילה 446 ספרים. בשנים האחרונות לפני הנכבה התחילו עבודות לבניית בית ספר לבנות בכפר אך כאמור העבודות הופסקו ב- 1947 ובניית בית הספר לא הושלמה.  

כיבוש הכפר
האו"ם קיבל ברוב קולות את תכנית החלוקה ב- 29.11.1947 ולפיה תחולק פלסטין לשתי מדינות, אחת יהודית ואחת ערבית. באופן רשמי קיבלה התנועה הציונית את תכנית החלוקה, בזמן שהפלסטינים והערבים בכלל דחו אותה. על פי אותה תכנית חלוקה היה אזור לוד ורמלה, כולל בית נבאלא חלק מהמדינה הערבית המוצעת. במהלך עשרת ימי הקרבות שבין שתי ההפוגות, 19-10 ביולי, פתח הצבא הישראלי במבצע דני, על שם דני מס שנהרג עם שיירת הל"ה ליד בית נתיף בינואר 1948. המבצע נקרא בתחילה מבצע לרל"ר - ראשי תיבות של היעדים לכיבוש במבצע - לוד, רמלה, לטרון ורמאללה. כולם מחוץ לגבולות המדינה היהודית המוצעת בתכנית החלוקה. הסיבות הרשמיות למבצע היו הרחקת הסכנה מתל אביב ופריצת הדרך לירושלים.
בית נבאלא נכבש ב- 13.7.1948 מיד אחרי נפילת לוד ורמלה. באותו יום גורשו תושבי שתי הערים לכיוון בית נבאלא ומשם לכיוון ראמללה. ההוראות שניתנו לצבא, לפי ח'אלדי שהסתמך על בני מוריס, היו לתקוף את בית נבאלא, אחרי ההשתלטות על רמלה ולוד, כאשר פלוגה מהלגיון הערבי הייתה עדיין בתוך המחנה הצבאי ליד הכפר. העיתון ניו יורק טיימס דיווח שכוחות ישראליים פרצו לפאתי הכפר ב-11 ביולי, כדי להדוף ניסיון ערבי להשתלט על המושבה הטמפלרית וילהלמה הסמוכה בדרכם לסייע ללוד. העיתון דיווח שהכוח הערבי אמנם הצליח להיכנס למושבה ב-12 ביולי אך זה היה מאוחר מדי מכדי למנוע את כיבוש לוד. הדיווחים הישראלים מספרים שבית נבאלא נכבש ב- 13 ביולי אחרי קרבות קשים נגד נגמשי הלגיון הערבי. למחרת דווח שאזור הכפר הפך לשטח מפורז ו"לא מהווה סכנה על לוד ורמלה" שהיו כבר תחת שליטה ישראלית. כמה ימים לאחר מכן ציין ניו יורק טיימס שהכפר נכבש כמה ימים לפני החתימה על הסכם הפסקת האש ב- 18 ביולי.

בני מוריס טען שתושבי בית נבאלא הוצאו מכפרם בהוראת הלגיון הערבי כחודשיים לפני כיבושו ב-13 במאי. טענה זו עומדת בסתירה עם עדויות תושבי הכפר שסיפרו את נטישת הכפר בבהלה, אחרי שמיעת ירי ופיצוצים בקרבת הכפר,  ואחרי שראו את אלפי הפליטים מהיישובים השכנים עוברים דרך כפרם. תושבי בית נבאלא מספרים עוד שבכפר נשארו מספר זקנים וזקנות שלא הצליחו ללכת ולא יכלו קרוביהם לקחת אתם. הקשר עמם נותק ולא נודע גורלם.

הכפר עצמו נהרס אחרי שדוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, ביקש בשם מפקד חזית המרכז בצבא, ב- 13.9.1948 מ"וועדת השרים לרכוש נטוש" רשות להרוס אותו. בני מוריס מביא את הציטוט הבא: "מסיבת חוסר כוח אדם לתפיסת המרחב ולהתבצר בעומק .... יש צורך להרוס חלקית את הכפרים המפורטים מטה: 1. ספריה 2. חדיתה 3. עינבה 4. דינאל 5. ג'ימזו 6. כפר אנו 7. יהודיה 8. ברפיליה 9. בריה 10. קבאב 11. בית נבאלה 12. דיר שריף [צ"ל דיר טריף] 13. טירה 14. קולה". סוף ציטוט. יש כמובן טעויות בהגיית חלק משמות הכפרים. מדובר בכפרי אלסאפריה, אלחדית'ה, עִנאבּה, דניָאל, גִ'מזו, כפר עאנה, אליהודיה שהוא אלעבּאסיה, ברפיליה, אלבּרִיָּה, אלקֻבּאבּ, בית נבּאלא, דיר טריף, אלטירה (טירת רמלה או טירת דנדנן) וקולה.
פליטי בית נבאלא התפזרו ברחבי האזור. כיום גרים כ- 60% מהם בירדן, בעיקר בבירה עמאן, במחנה הפליטים אלוחדאת, באלזרקאא וארבּד. כ- 25% מהפליטים גרים בפלסטין רובם במחנה הפליטים אלג'לזון מצפון לראמללה, מחנה דיר עמאר מערבית לראמללה, כפר ביתיללו, ביר זית, ראמללה ואלבירה. מספר מצומצם מהפליטים עבר לגור באירופה וארה"ב.  

הכפר כיום
ברחבי שטח הכפר פזורות אבני הבתים ההרוסים ומסתתרות בין עשבים, צמחים וקוצים. במקום עומדים גם כמה עצי שיזף, תאנה, שקד, ודקל. התל שעמד עליו הכפר קיים היום צפונית למושב בית נחמיה, כביש 444 עובר מערבית לכפר וכביש 6 מזרחית לו. בצדי הכפר נראים שרידי מחצבות. בית הקברות של בית נבאלא קיים במצב של הזנחה והרס חלקי. חלק מהמצבות הגבוהות עדיין נראים במקום. הקבר הבולט ביותר, הבנוי מאבן, של קברו של אחמד סלימאן קטיפאן, סבו של אדיב קטיפאן, יו"ר עמותת פליטי בית נבאלא, והוא גר כיום בראמללה.

בכניסה לכפר, הכניסה לבית נחמיה היום, עומד עדיין בית הספר. מבנה מלבני, בעל קומה אחת, בנוי מאבן, ומשמש כיום משרדים של קק"ל. היישובים הישראליים בסביבה השתלטו על האדמות החקלאיות של הפליטים ומעבדים אותן. חלק מאדמות הכפר נכלל בפארק חורשת שוהם, ו"שביל ישראל" עובר בין שרידי הכפר ההרוס.

ישראל הקימה על אדמות הכפר שני מושבים. כפר טרומן ב- 1949 על שם נשיא ארה"ב לשעבר הארי טרומן, וב- 1950 את בית נחמיה דרומית לכפר, שתחילה נקרא בית נבאלה ב', אח"כ נבלט ולבסוף בית נחמיה.
ההגעה לכפר אפשרית בדרך עפר שמתחילה ממגרש חניה מאחורי בית הספר, מיד שמאלה אחרי שער בית נחמיה.

----------------------

מקורות:
• مصطفى مراد الدباغ: بلادنا فلسطين، بيروت 1974
• الموسوعة الفلسطينية، دمشق، 1984.
• وليد الخالدي، كي لا ننسى، بيروت، 1997.
• أحمد خليل كايد حسين، قرية بيت نبالا- من سلسلة القرى الفلسطينية المدمرة، رقم 22
• Walid Khalidi, All that Remains, 1990
• מוריס בני, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, תל אביב, 1991
• Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000
• www.PalestineRemembered.com
• http://zochrot.org
• http://he.wikipedia.org
• مقابلات مع لاجئين ولاجئات من بيت نبالا
• جولة ميدانية في بيت نبالا المهجّرة

זוכרות ברשת