אלבִּרְוָה
נפה:  עַכָּא (עכּו)
אוכלוסיה 1948:  1690
תאריך כיבוש:  15/07/1948
מבצע צבא:  דקל
ישובים יהודיים על אדמות המקום לפני 1948:  אין
ישובים יהודיים על השטח הבנוי של המקום אחרי 1948:  אין
ישובים יהודיים על אדמות המקום אחרי 1948:  אחיהוד, יסעור

הכפר ניצב על גבעה סלעית שגלשה למישור עכו, 10.5 ק"מ ממזרח לעיר עכו. הנוסע הפרסי נאסר ח'סרו, שעבר בכפר בשנת 1047, קרא לו בִּרְוָה ואילו הצלבנים כינו אותו בְּרוֹאֶט. ב-1596 גרו בכפר 121 תושבים בבתי-אבן ובוץ עם גגות-עץ, ובסוף המאה ה-19 מנתה אוכלוסיית הכפר כ-900 תושבים. ב-1931 גרו בכפר 996 תושבים ב-224 בתים. בשנים הבאות גדל הכפר ונבנו בו בתים עם גגות מלט. ב-1944-45 נמנו בו 1,330 מוסלמים ו-130 נוצרים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 13,542 דונם, מהם 546 אשר נרכשו בידי יהודים. היו בכפר מסגד, כנסייה, בית-ספר לבנים שנוסד ב-1882 ובית-ספר לבנות שנבנה ב-1942-43. כלכלת הכפר התבססה על חקלאות ותושביו גידלו חיטה, שעורה, תירס, שומשום, מלונים וזיתים. היו בכפר שני בתי-בד שהופעלו באמצעות בעלי-חיים, ובית-בד ממוכן. תל אל-בּיר אל-ע'רבּי [תל בירה], ששכן ממערב לכפר, הכיל ממצאים מהשנים 2300 עד 900 לפנה"ס ויתכן ששימש כמקור לאבני-בנייה עבור בתי-הכפר.

ערב ההפוגה הראשונה של המלחמה ניסו כוחות ישראלים לחזק את עמדותיהם בגליל המערבי באמצעות כיבוש הגבעות שמקבילות לחוף. לפי 'ספר תולדות ההגנה', הצליחה חטיבת כרמלי לכבוש את אל-בִּרְוָה בסביבות ה-11 ביוני 1948, עם פרוץ מבצע בן עמי. הקרבות באזור המשיכו, למרות ההפוגה שנכנסה לתוקף מייד לאחר מכן. ב-25 ליוני הודיע הצבא הישראלי שכוחותיו התעמתו עם כוחות ערביים בכפר שגרמו ל-100 נפגעים. ה'ניו יורק טיימס' דיווח שהכפר הוחזק בידי כוח ישראלי קטן לפני ההפוגה ונפל לידי הערבים במתקפת פתע, שגררה קרבות במשך יומיים. עדי ראייה שראיין ההיסטוריון הפלסטיני נאפד' נזאל סיפרו שכוחות ציוניים תקפו את הכפר ב-11 ביוני 1948, ממש לפני ההפוגה. אחרי שתושבים נהרגו בהתקפה והתחמושת של מגני הכפר אזלה, נסוגו האחרונים. תושבי הכפר מצאו מקלט בכפרים סמוכים וחזרו לכפר אחרי כשבועיים על-מנת לאסוף את יבוליהם. כ-100 גברים חמושים ברובים ומספר זהה של  גברים ונשים מצויידים במקלות, גרזנים ואתים תקפו אז משלושה כיוונים את הכוחות הישראלים ששלטו בכפר, הפתיעו אותם, ואילצו אותם לסגת כק"מ ממערב לכפר. התושבים אספו את יבוליהם ונשארו יומיים בכפר. ב-24 ביוני השתלט צבא השיחרור הערבי על הכפר, אך נסוג באותו ערב בעקבות מתקפת נגד של ישראל, שכבשה את הכפר בשנית. תושבים רבים נשארו זמן רב בפאתי-הכפר ובכפרים סמוכים. חלקם חזרו לכפר לקחת מיטלטלין. הכפר נכבש סופית בידי ישראל רק בשלב הראשון של מבצע דקל, אחרי ההפוגה, באמצע יולי 1948.

ב-20 לאוגוסט 1948 פנתה קק"ל לממשלת ישראל בבקשה להקים ישוב על אתר הכפר אל-בִּרְוָה. ב-6 לינואר 1949 הונחה אבן הפינה לקיבוץ יסעור באתר הכפר [למעשה הוקם הקיבוץ כקילומטר ממערב לאתר הכפר]. ב-1950 הוקם [מושב] אחיהוד על החלק המערבי של אדמות הכפר. שלושה בתים, שני מקדשים ובית-ספר נותרו מן הכפר. המבנים ניצבים עזובים, מוקפים בעשבים שוטים, שיחי צבר ועצי תאנה, תות וזית. עיי-חורבות מהבתים פזורים בינות הצמחייה, ובמקום נותרו גם מספר קברים מוזנחים. חלק מאדמות הכפר מעובדות על-ידי תושבי אחיהוד.

מקור:

Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 9-10

מידע ממקורות נוספים:

ב-PalestineRemembered.com נזכר שמוצאו של המשורר הפלסטיני מחמוד דרויש מהכפר אל-בִּרְוָה (http://www.palestineremembered.com/Acre/al-Birwa/index.html).
לפי הערכתו של סלמן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 1,694 תושבים ב-1948 Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 32)).
לפי אנציקלופדיה מפה התיישבו בעת המלחמה פליטים רבים מאל-בירוה בכפר ג'ודידה שבגליל, ובאר הכפר נותרה ומצוייה בתוך קיבוץ יסעור (אנציקלופדיה מפה, 2000, 2: 26; 3: 183).
 

זוכרות ברשת